שרה קורי (25), אמנית ומקעקעת, בעלת המותג שין
שרה קורי: מול המראה
(צילום: טל שחר)
שרה קורי, איך הכול התחיל?
"שני ההורים שלי אמנים. אבא שלי צייר ואמא שלי קרמיקאית ומרצה בבצלאל. כל החיים הם היו מושיבים אותי לצייר, וזה היה חלק בלתי נפרד מהילדות שלי. הייתי מציירת, מפסלת ומקדרת בסטודיו של אמא שלי בכל החופשים. כשהייתי בת 17, סיימתי את התיכון ועשיתי את הקעקוע הראשון שלי. חפרתי לאמא שלי שנים ובסוף היא לקחה אותי. לא הפסקתי לחשוב כמה זה מגניב ואולי אלך ללמוד את זה, כי לא הייתה לי בגרות ולא תכננתי ללמוד לשום תואר. הייתה לי הפרעת קשב קשה ולא הצלחתי ללמוד. ככה הלכתי בגיל 18 ללמוד לקעקע. היום יש הרבה קורסים ושיעורים. אני פחות ממליצה על הכיוון הזה. צריך לעבוד ממש קשה ולהבין מהיסוד מה עושים. להתחיל בלנקות ובלהקשיב, ולא ישר לעשות שטויות על אנשים. התלמדתי אצל מישהו והייתי השולייה שלו. ככה זה היה. אחד על אחד".
ההצלחה שלך הייתה מיידית.
"באופן יחסי, ההצלחה הייתה מיידית. זה היה ב-2019. זה תחום שלא היה בו אז כל כך עניין, בטח לא באינסטגרם. המקעקעים היו אז מיושנים ולא ידעו להתחבר לרשתות החברתיות. אני באתי מדור של רשתות וידעתי לחבר בין העולמות. היו לי יחסית הרבה עוקבים, כי הייתי מעלה קודם רקמות ואמנות שהייתי עושה. זה כמו השינויים בעולם הדוגמנות. כשמראיינים, למשל, את נעמי קמפבל ואחרות, הן תמיד מספרות שהן היו צריכות ללכת לאודישנים ולכתת רגליים. הדוגמניות של הדור שלי – זה הכול באינסטגרם והרבה יותר קל. משהו בקטע שלי, שבאתי מהדור הזה, זירז לי את התהליך".
גם הבאת סגנון אחר, קעקועים מעודנים יותר.
"זה היה התזמון הנכון, זה היה ההייפ, זה היה גימיק נחמד שהייתי צעירה וזה היה קצת שונה. יכול להיות שהבאתי באותו זמן משהו אחר. לא היה אז סגנון מינימליסטי, כמו שאני עושה, ואולי זה הגניב את האנשים. נכון להיום, ל-2023, זה ממש לא ייחודי – הקו העדין זה הסגנון הכי נפוץ היום, בטח בארץ. לא הייתי לוקחת קרדיט כזה גדול. זה פשוט נהיה הסגנון הכי נפוץ. זה הולך יותר והרבה יותר אנשים רוצים את זה. הרבה חושבים שזה גם הכי קל, אבל זה לא קל. קשה להגיע לרמות של דיוק בסטנדרט שאני דורשת מעצמי. זה המון תרגול והמון עבודה. יש לי סטודיו בנווה צדק לקעקועים ולמותג הבגדים שלי – שין. יש לי עכשיו קולקציה חדשה של ביגוד. בבית גם יש לי סטודיו גדול לציור – זה יותר לכיף".
המון מפורסמים התקעקעו אצלך לאורך השנים. עד כמה זה תרם להצלחה שלך?
"בטוח שזה חלק מזה. אנשים אוהבים לעשות מה שמפורסמים עושים. זה הייפ, זה מה שזה – עדר. כולנו עדר".
מי המתקעקעים הכי מפורסמים שלך?
"היו המון: מיה דגן, מאיה קיי, אסי עזר, רותם סלע, אסף גרניט, אברהם טל, מארינה מקסימיליאן, רן דנקר, גיא גיאור וירון ורסנו".
הבעל של גל גדות?
"כן. גם גל הייתה אמורה לבוא איתו ואמרה שהיא תעשה קעקוע, אם ברגע האחרון היא לא תשתפן, ובסוף היא הבריזה".
עדיין צריך לקבוע איתך חודשים מראש ולהיכנס לרשימת המתנה ארוכה?
"עכשיו ספציפית לוח הזמנים שלי הרבה יותר רגוע. בכללי, כל הדברים נרגעו וזה הרבה יותר באיזי. אפשר פשוט לקבוע בכיף. היומן פתוח".
עשית הרבה שיתופי פעולה לאורך השנים.
"שיתוף הפעולה הכי מרגש זה מה שיש לי עכשיו עם סופר-פארם. יש להם מותג בשם SO.KO, שמיוצר בקוריאה וזה מותג מעלף. עיצבתי להם קולקציה מיוחדת בעיצוב מינימליסטי של ערכת טיפוח ואקססוריז לנערות, ומאוד התחברתי לזה. זה כל מה שרציתי לייצג – לתת השראה לנערות. יש בקולקציה מוצרים שבחרתי מראש. יש תיק בד מאויר, תיק רחצה, נר וכיסוי עיניים. אני אובססיבית לוורוד. מתאפרת ומציירת בוורוד. מאז שזה יצא, אני סופר-מתרגשת. זה הרגיש לי סופר-אני. היו לי בעבר גם שיתופי פעולה עם מיני קופר ועם מותג תכשיטים".
"התחלתי את החיים האלה לפני עשור והספקתי לראות אנשים שהיו להם חלומות. זה מאוד קשה להתפרנס פה בעיר. למדתי את זה כבר על בשרי. אפשר לעבוד מאוד-מאוד קשה וזה לא תמיד מתורגם לכסף"
לפני שנה הייתה לך גם תערוכת יחיד של הציורים שלך.
"זה היה היילייט מאוד נבחר בחיים שלי. תערוכה ראשונה שלי, שקראתי לה: God is a Goddess – "אלוהים היא אלוהית", במלון דן אכדיה ריזורט. התערוכה הייתה מדהימה והגיעו מלא אנשים. זה היה בשיתוף עם עמותת חלאסרטן, שעוזרת לחולי סרטן בגילי 44-18, שמקבלים הכי פחות תקציב והכי פחות תשומת לב. זו הקבוצה הכי מוזנחת מכולם. יצא לי להיפגש עם הרבה נערות בגילי ולשמוע את הסיפורים שלהן. דברים שלא העליתי בדעתי, כמו עולם הדייטינג. תרמתי חלק ניכר מההכנסות של התערוכה לעמותה. עדיין נותרו כמה עבודות למכירה מהתערוכה".
אמרת באותה הזדמנות שהחלום שלך הוא להציג במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק.
"החלום שלי כרגע הוא לעבוד על הקו עם ניו יורק. פנטזתי על ה-MoMA. עכשיו אני בעיקר רוצה חיים רגילים ולהתפרנס בכבוד. לעבוד פה, לעבוד שם ולהכיר אמנים. מה שיזדמן לי – יהיה מבורך. התחלתי את החיים האלה לפני עשור והספקתי לראות אנשים שהיו להם חלומות. זה מאוד קשה להתפרנס פה בעיר. למדתי את זה כבר על בשרי. אפשר לעבוד מאוד-מאוד קשה וזה לא תמיד מתורגם לכסף. לפעמים צריך להסתפק במה שיש, להיות ריאליים, והכי חשוב – ליהנות".
איפה תהיי בעוד עשר שנים?
"תלוי במצב של המדינה. אני מאחלת לעצמי להיות על הקו עם ניו יורק. להיות כבר אמא וזהו. שיהיה לי גב כלכלי נעים, כדי שאוכל לעשות את מה שאני רוצה. זה הכול".
ואם מדברים על המצב של המדינה - המלחמה שינתה הכול גם אצלך.
"איבדתי חבר קרוב במסיבה בנובה, עילי ברעם, האחיין של גיא זוארץ. ב-7 באוקטובר הייתי בבית ואפילו לא קמתי מהאזעקה, כי היא הייתה חלשה. אבא שלי התקשר ואמר לי לתפוס מחסה. היו אזעקות בעבר וחשבתי שזה בטח כזה. ואז אני פותחת את הטלוויזיה ובהלם של החיים שלי. רק בערב הבנתי שהחבר שלי נעדר. לקח גם זמן עד שמצאו אותו וזיהו אותו. רק אז ירד לי האסימון, שמשהו הזוי קורה. עד עכשיו אני לא קולטת, שהוא מת. אחרי הלוויה והשבעה היינו ביחד כל החברים מהתיכון והחלטנו לעשות קעקוע לזכרו – ברווז גומי, כי עילי היה מזוהה איתו. הוא היה עושה אמבטיות קרח לאנשים, וכל מי שצלח את האתגר, עילי היה שם לו ברווז גומי על הראש. אז כולנו עשינו קעקוע ברווז לזכרו. פתחתי את הסטודיו לכל החברים ולמשפחה ועשיתי 40 קעקועי ברווז.
"בעקבות זה פתחתי את הסטודיו שלי למשפחות, שאיבדו את יקיריהם ועשינו קעקועים בחינם למשך שבוע לכל מי שרצה. הגיעו משהו כמו 70 איש ועשו קעקועים לזכרם של הנרצחים. קעקעו הרבה טקסטים אישיים והרבה קעקועי 'נובה'. יש הרבה שבחרו לשחזר את הקעקועים שהיו על החברים שלהם שנרצחו. זה היה שבוע מאוד טעון. זה הרבה לחבק ולהכיל, ממש לספוג את זה. רציתי שאנשים יעשו את זה, בלי שתהיה להם מגבלה של כסף".
עכשיו יש לך גם שת"פ טעון עם אתא.
"זה קרה בעקבות פוסט שהעליתי באינסטגרם, שזכה ליותר מ-20,000 לייקים. כתבתי באנגלית: 'עולם יקר, אני מקווה שלעולם לא תדע איך מרגישה מלחמה'. גם יעלי שנברגר המעצבת של אתא הגיבה לי על הפוסט. היא ממש עפה על זה. אמרתי לה בואי נכין טי שירטים עם הכיתוב הזה. הלכנו על הכחול של אתא. וכמובן, ש-10 אחוז מהרווחים הולכים לתושבי העוטף".
השלימי את המשפט: אני מרגישה הכי חיה כש...
"אני צופה ביצירה שעשיתי, כשהיא שלמה".
"יש לי כמה חברות דוגמניות הכי יפות שיש, וכל אחת תמצא בעצמה את הדפקה שלה. אני צריכה תמיד לצלם את הלקוחות שלי לפני הקעקוע, וכולן תמיד שונאות משהו בעצמן – את הידיים או את הגב. מבחוץ לא יראו ולא ידעו. זה עמוק בתוך המוח"
מה היו עד כה רגעי השיא שלך, לטוב ולרע?
"הרגע הכי טוב היה לפני חודשיים. נסעתי לבד לחודש לעבוד בארצות הברית, בניו יורק ובלוס אנג'לס. הייתי מאושרת כשסיימתי את יום העבודה האחרון שלי שם, והוכחתי לעצמי שאני מסוגלת לעבוד גם בקצה השני של העולם. זו הייתה הגשמה עצמית מטורפת.
"הרגע הכי קשה היה בתקופה שנחשפתי לעולם הקעקועים והיו לי המון עבודה והמון לקוחות, אבל הייתה לי גם מעמסה נפשית מאוד גדולה. הייתי צריכה לקחת תרופות להתקפי חרדה על בסיס יומיומי. עד היום זה עוזר לי מאוד".
איך נראה סדר יום טיפוסי שלך?
"עבודה והביתה. לפעמים לצייר בסטודיו שלי בבית. אני אוהבת לבשל, אז לפעמים מבשלת ארוחת ערב. האמת, שעמום. בעבודה שלי אני פוגשת אנשים וזה ממלא אותי".
מה הייתה החוויה שעיצבה אותך?
"ברור שהחוויה של ארצות הברית, כשהחלטתי לנסוע לחודש. הייתי לבד וזו אחת החוויות הכי מעצבות שעברתי. להיות בצד השני של כדור הארץ, בלי אף אחד ועם שעות הפוכות, אז גם אין עם מי לדבר. עבדתי שם והיה עמוס. אבל זו הייתה חוויה שמאוד אתגרה אותי ועיצבה אותי. בגלל זה גם נסעתי – כדי להיות לבד".
אומרים לך הרבה שאת דומה לרוני מארה. זה בגלל הסרט "נערה עם קעקוע דרקון"?
"לא, כי כל הסרטים ששלחו לי שבהם אני דומה לה הם אחרים. ב'נערה עם קעקוע דרקון' אנחנו הכי לא דומות".
6 צפייה בגלריה
"חוויית הווסת הראשונה שלי הייתה בגיל 11. זה היה כל כך מוקדם. הייתי כל כך מבוישת בגוף שלי"
(צילום: טל שחר)
דיברת גם על דימוי גוף בעייתי שהיה לך בעבר.
"בתור ילדה תמיד התבאסתי להיות בת. הרגשתי שלהיות בן זה הרבה יותר קל. חוויית הווסת הראשונה שלי הייתה בגיל 11. זה היה כל כך מוקדם. הייתי כל כך מבוישת בגוף שלי, והרגשתי שחלה טעות אצלי כשאלוהים בחר מי יהיה מה. תמיד הייתי עסוקה בהשוואות מול בנות אחרות, בעיקר בהתפתחות הפיזית. ותמיד כמובן לא הייתי מרוצה ממה שאני רואה אצלי. עד גיל 20, לא יצא לי להסתכל במראה כשאני עירומה. גם לא בדרך למקלחת. התביישתי תמיד בגוף שלי: רזה מדי, שמנה מדי, סימני מתיחה. תמיד היה משהו. השנים של החטיבה והתיכון היו הכי שנואות עליי. הרגשתי תמיד שאני לא משתלבת, לא יפה ולא מעניינת. זו הייתה התחושה הפנימית שלי. הרגשתי שאני טיפשה, כי כולם מוציאים ציונים טובים. בכלל, המילה הזו 'נכשל' מאוד השפיעה עליי לאורך השנים. אלה שנים נוראיות, כל הזמן עם העיסוק בהשוואה. אני שמחה שכבר עברתי את זה".
היום את שלמה עם המראה שלך?
"זה מצחיק, כי אני בדיוק עושה דיאטה. זה קשה לשאול בחורה כזאת שאלה. יש לי כמה חברות דוגמניות הכי יפות שיש, וכל אחת תמצא בעצמה את הדפקה שלה. אני צריכה תמיד לצלם את הלקוחות שלי לפני הקעקוע, וכולן תמיד שונאות משהו בעצמן – את הידיים או את הגב. מבחוץ לא יראו ולא ידעו. זה עמוק בתוך המוח. אני מאוד משתדלת להיות שלמה עם עצמי. זו וואחד עבודה. יהיו ימים שאני ארגיש רזה מדי, שמנה מדי, מכוערת ולא מעניינת. ככה זה החיים, רכבת הרים כזאת. הכי חשוב לנסות לאהוב את עצמנו, כי אין מושלם".
"זה מבורך וטוב שיש את האפשרות להזריק ולנתח. לדעתי, חשוב להגביל את זה מגיל 18 ומעלה, כי זה מטורף מה שילדות עושות היום וההורים נותנים לזה אישור. זה מטורף, כי יש דברים שאי אפשר להחזיר אחורה. זה גם משבש את הראייה לעתיד"
מה דעתך על הזרקות וניתוחים פלסטיים, את בעד או נגד?
"שכל אחת תעשה מה שבא לה. זה מבורך וטוב שיש את האפשרות להזריק ולנתח. לדעתי, חשוב להגביל את זה מגיל 18 ומעלה, כי זה מטורף מה שילדות עושות היום וההורים נותנים לזה אישור. זה מטורף, כי יש דברים שאי אפשר להחזיר אחורה. זה גם משבש את הראייה לעתיד. כשהייתי בת 16, רציתי להגדיל את הציצי והיום אני אומרת שמזל שלא עשיתי. מגיל 18 ומעלה יש יותר הגיון בריא".
עשו לך פעם פשלת טיפוח?
"לפני שנתיים רציתי לצבוע את השיער לוורוד, לכבוד יום ההולדת שלי. הלכתי למספרה של ספר מאוד ידוע. במקרה הוא לא היה, והייתי מאוד לחוצה לצבוע, כי זה היה לפני יום ההולדת שלי. הם עשו לי בכל זאת והוציאו אותי עם שיער בצבע כתום מרקר, ובמשך כל יום ההולדת הייתי עם קפוצ'ון על הראש. שלושה ימים אחר כך, חזרתי לשם וסידרו לי את זה מושלם לוורוד-אפור".
יש לך טיפ טיפוח מנצח?
"פשוט למרוח קרם הגנה כל יום, גם אם זה חורף וגם אם לא יוצאים מהבית. זה הכי חשוב בעולם, כי גם בתוך הבית נחשפים לאור ולקרינה".
ספרי על שגרת הטיפוח שלך.
"מימי לוזון היא הקוסמטיקאית שלי כבר חמש שנים. אני בקושי הולכת לטיפולי פנים, אולי פעם בחצי שנה, אבל מאוד אוהבת את המוצרים שלה. אני משתמשת ב-Day Off של מימי, שמנקה את הפנים ביסודיות. כשאני מתארגנת בערב, אני אוהבת ליהנות מכל התהליך ומדליקה לעצמי את הנר הריחני של SO.KO בניחוח אגס ואדמונית מהקולקציה המיוחדת שעיצבתי בשיתוף פעולה עם סופר-פארם. אני מורחת פילינג של ל'אוקסיטן לכמה דקות ושוטפת. אם יש לי זמן, אני שמה גם את רטיות העיניים של SO.KO לחצי שעה כדי להפיג את העייפות. אחר כך מורחת קרם עיניים של קליניק, שני סרומים – אחד של באמפורד ואחד של מימי – ועושה עיסוי מרגיע עם אבן גוואשה של SO.KO, שאפשר לשים במקרר לתחושה רעננה עוד יותר. מורחת קרם של גלוסייר וקרם הגנה של מימי.
"ביום, האיפור שלי מינימליסטי. בערב, אני אמרח גם כמה מטיפות שמן הזהב של מימי לוזון, כדי להראות סופר-זוהרת. אני אוהבת את המייק-אפ של נטשה דנונה ומשתמשת במייק-אפ של לוריאל כקונסילר, ומעל גם קונסילר של קליניק. יש לי מוצר מדהים לגבות של בנפיט. אני משתמשת בצבע הלבן, שמעמיד את הגבות בהגזמה כמו שאני אוהבת. יש לי סומק קרמי בסטיק של קלרינס. צד אחד הוא סומק ורדרד – כי כמו שאפשר לראות, אני מאוד אוהבת ורוד – הצד השני הוא הברקה שימרית. זה מוצר מושלם. לגבי השפתיים, אני כרגע בגוונים הכתומים. קודם מורחת טינט של בנפיט ומעל את השמן המושלם לשפתיים של קלרינס למראה מבריק".
מה לגבי הגוף?
"אני משתמשת בקרם הגוף של SO.KO ובבושם CK One של קלווין קליין".
איך את מטפלת בשיער?
"הספר שלי הוא מישל אטיאס. אני מאוד אוהבת את K-18. זו מסכה ששמים על השיער לארבע דקות לפני הפן, והיא מדהימה. אני עושה לעצמי פן לבד".
יש לך שגרת תזונה וכושר?
"בדיוק התחלתי עכשיו דיאטה. אני מכורה לשוקולד, לממתקים, לבצקים ולכל מה שטעים. התחלתי עכשיו שגרה חדשה, בלי סוכרים רעים ובלי פחמימות. רק ירקות, פירות, דגים, בשר וקינואה. פעמיים בשבוע אני הולכת לשיעורי פילאטיס מכשירים. אני גרה בתוך תל אביב ורוכבת הרבה על אופניים. פחות אוהבת ללכת ברגל".
איזו עצה היית נותנת לעצמך הצעירה עוד יותר?
"לעצמי בגיל 17-16, הייתי נותנת את העצה להפסיק להיות משהו אחר כדי להרשים אחרים. הייתי ילדה מגניבה, אבל הסתרתי את זה כל הזמן. פשוט לשמוע את המוזיקה שאני אוהבת, ללבוש את מה שאני אוהבת ופשוט להיות אני".
איפור לתמונות סטילס: שלומית שמואל
