דוגמנית ודוגמן עטופים ביריעות בד מרובעות בגווני אבן, אדמה, אפור וכחול המלופפות על גופם, עומדים במרכז הפרויקט העיצובי In Between שיצר גל נל דהן, מציגים סגנון עשיר בשכבות עם מתח מתמיד מול המראה הנזירי המתקבל. כשמפרקים את מערכת הלבוש לגורמים, מגלים גזרה דו-ממדית שטוחה שמקבלת את צורתה על הגוף. הדגם מורכב מצורות מרובעות, חלקן תלויות על הגוף, לחלקן נדרשת פעולת עיטוף ברצועות. עבודתו של דהן היא אישית וציבורית גם יחד, נוגעת במנהגי אבלות יהודיים ובפרידה מאימו שנפטרה ממחלת הסרטן כשהיה בן תשע. חוויית הקבורה הייתה אירוע מכונן בחייו כילד במשפחה מרוקאית מסורתית במצפה רמון – עיר שהוא מתאר כמעין "טווין פיקס" של הדרום, עיירה מנומנמת העמוסה בדמויות ביזאריות.
7 צפייה בגלריה
"בגד טקסי, כמעט נזירי, לקדש ביום-יום את המחשבה על הארעיות שבחיים". In Between
(צילום: יובל אורבך)
"לפני הלוויה, טיילתי בבית העלמין והרב תפס אותי לראות את אימא בחדר המתים. היא הייתה מונחת שם עטופה בתכריכים לבנים", הוא נזכר. "היום אני מודה על הסיטואציה, אני רואה בה אירוע חיובי". כשהחל לעבוד על הפרויקט, בחר להתרחק מהזיכרון האישי וחקר טקס אשכבה פגני בהרי טיבט. רחוק מהעין, רחוק מהלב. בטקסט שכתב ציין כי באותה קהילה טיבטית מתייחסים לגוף הגשמי כמנחת נתינה לטבע וכמזון לדורסים. "מנגד, ביהדות קיימת תפיסה שונה לגמרי: המת עובר טקס טהרה לקראת תחיית המתים בבוא היום", הוא כותב. "מקובל להלביש את המת בבגד האחרון לפני המעבר לאדמה, והתמקדתי בעיצוב בגד טקסי, כמעט נזירי, לקדש ביום-יום את המחשבה על הארעיות שבחיים".
7 צפייה בגלריה
"הזיכרונות שלי כילד שחוזר הביתה מבית הספר הם אימא חולה". In Between
(צילום: יובל אורבך)
היעדרה של האם נוכח-נפקד בעבודותיו של דהן (27), סטודנט העולה לשנה ד' במחלקה לאופנה וצורפות בבצלאל. למרות שהוא עדיין במסגרת לימודים, חממה מחקרית ומגינה, עבודתו זוכה לאחרונה לפרסום בינלאומי ובמרכזה הפרויקט Only Human שנחשף במגזינים רבים, מאתונה, דרך פריז ועד ניו יורק. רובם מגזינים עצמאיים, אבל הרשימה המתארכת מצביעה על הוויראליות שלה זוכה הפרויקט, המבוסס על חוויותיו מהמבצע הצבאי "צוק איתן" מ-2014. כמו בפרויקט האישי In Between, מצליח דהן לייצר מערכות לבוש בעלות נוכחות המתכתבות עם השדה האופנתי, תוך שהוא מטעין אותן בחוויות אישיות שמגבשות שפה עיצובית משלו.
"תמיד הסתובבתי עם השאלה למה צריך אימא בחיים"
דהן נולד וגדל במצפה רמון, הילד הצעיר מבין שלושה. כשהיה בן שש חלתה אימו בסרטן. "הזיכרונות שלי כילד שחוזר הביתה מבית הספר הם אימא חולה. אבא היה עסוק בלפרנס, ככה שהייתי צמוד אליה", הוא נזכר. לאחר שנפטרה בגיל 49, הבית התפצל. "אבא הצליח לשמור על הבית מבחינה לוגיסטית, אבל אבא הוא קצת 'אולד-סקול' והרגשות שלו מעורפלים, אז לא הייתה הבנה מה חסר בבית מבחינה רגשית".
שנה לאחר מות האם, הצפינה המשפחה לבאר שבע. שני אחיו הגדולים התגייסו לצה"ל ודהן החליט לצאת לפנימיית הספורט אורט יד לבוביץ' בנתניה. "כשאתה בוחר בפנימייה, אתה עושה את זה לפעמים בעל כורחך", הוא אומר, "כדי שיהיה לך אוכל חם בצהריים. לא רציתי לבשל לעצמי לבד בבית כנער בן 12. אחותי הייתה בצבא והיו לה חיים משלה. כמה היא יכולה להיות אימא במשרה מלאה בגיל 19?"
7 צפייה בגלריה
"הנוודות שלי היא כורח מציאות שנכפה עליי מילדות – אבל עם הזמן הבנתי שזה מה שאני רוצה". גל נל דהן
(צילום עצמי)
"עם השנים, לא תמיד חזרתי הביתה בחופשות. הייתי נוסע לאחים שלי, לדודים, הרגשתי בנוח להכניס את עצמי לבתים של אחרים", הוא משתף. "אחי הגדול (אור דהן, א"י) הוא המנטור שלי עד היום. הוא הראשון שאמר לי מה כן ומה לא. איבדתי את הילדות בגיל מאוד מוקדם, והיום אני מודה על כל שלב ושלב בדרך. כשאתה מתייתם בגיל מאוד צעיר, אתה מקבל אחריות על קבלת ההחלטות העצמאיות שלך: תחבורה ציבורית, כביסות, אוכל. הרבה דברים מתמסמסים, כולל לימודים, והצלחתי להוציא תעודת בגרות.
"היו בני משפחה שניסו לקחת עליי אחריות, אבל התמכרתי לאחריות האישית. הרגשתי כמו רב חובל שרץ על ספינה שאני משיט והיעד שלי הוא לא להגיע לאיים, רק להמשיך, כמו ריצת מרתון ללא קו סיום. גיליתי כך חירות, עצמאות. הכול בסוף תלוי במקום שאליו אתה לוקח את החוויות. בבודהיזם מנסים להגיע למקומות של התפתחויות בלי לחוות אירוע טראומתי, ואורח החיים שלי כיום מלווה בחקר עצמי, בהתבוננות, במדיטציות. ככל שהזמן עובר, הדברים התקרקעו".
אתה מתאר את כל הסיטואציה בצורה רוחנית מחד ושכלתנית מאידך, כשלמעשה יכולת מהר מאוד להיפלט מהמערכת ולהידרדר למצבי סיכון: סמים, זנות, אלימות, ניצול.
"רק אני יודע כמה מזל היה לי בחיים. בסביבה שבה גדלתי, פגשתי מגוון רחב של אנשים וחברות שיכולתי בקלות ליפול למקומות לא טובים. איזה מזל שהיה לי עמוד שדרה שהחזיק אותי. זה כבר לא רק מזל – זה כלי, הבסיס שבניתי לעצמי".
איך היחסים שלך עם אבא?
"היחסים מתגבשים והם עדיין בשלט רחוק. אני פוגש אותו פעם בשנה-שנתיים. כל אחד מכבד את המקום של השני".
היית רוצה יותר?
"לא. כי כשאתה מגיע הביתה, אתה צריך למלא מקום".
7 צפייה בגלריה
"אופנה, בשבילי, זה כמו להרכיב קולאז' על גוף בתנועה". הפרויקט Monument בעיצוב גל נל דהן
(צילום: יובל אורבך)
עד כמה המוות של אימך מנהל אותך כאדם וכמעצב?
"זה כמו התעוררות לחיים. תמיד הסתובבתי עם השאלה למה צריך אימא בחיים. עד לפני שנתיים-שלוש עוד לא הייתי בטוח, והיום אני יודע שבתור בני אדם אנחנו זקוקים לזוג הורים: אימא ואבא או שני אבות או שתי אימהות. אימא יודעת לספק את מה שהילד צריך וזאת לא תחושה שגדלתי לתוכה. מעבר ללשמוע 'אחת, שתיים, שלוש ושא ברכה' – הייתי רוצה שמישהו יגיד לי שהכול יהיה בסדר. אף פעם לא אמרו לי שהכול יהיה בסדר. לא משנה יהיה, לא יהיה – שמישהו יבוא ויגיד 'יהיה בסדר'. אלו דברים שאתה לומד להתמודד איתם. לדוגמה, אתה יוצא מהגשה בלימודים, והסטודנטיות סביבי דבר ראשון מרימות טלפון לאימא לספר על החוויה".
ולמי אתה מתקשר?
"אני עם האוזניות, מתחבר למוזיקה שאני אוהב".
"הבית שלי איתי תמיד. על הגב, כמו צב"
צועד בעקבות אחיו הגדולים, פנה דהן ללימודי עיצוב. אחיו הגדול הוא בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, אחותו היא בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי חולון HIT. את עבודת הידיים ירשו מהאב, שעליו מספר דהן הבן כי הוא איש פדנט שיחד היו בונים דברים. רק כשהחל ללמוד אופנה, הוא נזכר, גילה כי אימו הייתה תופרת בגדים לבני הבית. מכונת התפירה שלה הייתה בתחילה אצל אחותו, עד שבשנה א' החל לתפור בה בעצמו. תופר זיכרונות דרכה ובאמצעותה.
כיום היא מונחת בצד, אחד מהחפצים המעטים שהוא שומר, משמרת את יחסי הכוחות בין סנטימנטליות לבין רצונו לחיות את חייו במועט כנווד אורבני. "אין לי ערך סנטימנטלי לרכוש. בתור נווד, אני בוחר לא לאגור חפצים", הוא מסביר. "הנוודות שלי היא כורח מציאות שנכפה עליי מילדות – אבל עם הזמן הבנתי שזה מה שאני רוצה. הרי מה זה קונספט של בית? בחרתי לבנות את הבית שלי מחדש. הוא איתי תמיד. על הגב, כמו צב. אני נוטע שורשים היכן שאני רוצה".
בית הוא לא תמיד רק במובן הפיזי, אלא מקום רגשי, מגונן, בטוח.
"הבית אצלי הוא מקום פנימי, הרגשות שאני נושא. עם השנים הצלחתי להשיג לעצמי סט כלים שמשרת אותי. כמובן שיש זליגות, אני לא רובוט. ויש לי אחים להתרפק עליהם ובת זוג. אבל בסוף אני מסתובב עם כמה שפחות תלות".
אל המחלקה לאופנה וצורפות בבצלאל הגיע לאחר שירות צבאי כקצין לוחם בגולני. "תמיד אהבתי להתלבש כילד, למרות שלא נתתי לזה מקום", הוא אומר. "אופנה, בשבילי, זה כמו להרכיב קולאז' על גוף בתנועה, והמחלקה בבצלאל היא המקום בשבילי, כי אני עושה אמנות ומפלרטט עם עיצוב. ההתעסקות עם גוף דורשת אמנות ומיומנות, ועבורי אמנות היא אורח חיים כשהעיצוב משתלב בה. אני חי את היצירה שלי, ואחד הדברים הכי חשובים לי זה לשים את מלוא תשומת הלב על כל אחד מהחלקים של תהליך העיצוב. התהליך דינמי. אני משתנה וגם הקו משתנה, אבל זה אותו אדם שיוצר את הדבר הזה".
למרות שהצהרותיו עלולות לעיתים להישמע כמו סיסמאות סטודנטיאליות – עיצוביו הבוגרים מחפים על כך. לאחרונה, לדוגמה, עיצב מערכת לבוש למוזיקאית יעל שושנה כהן מהרכב האינדי פופ לולה מארש, במסגרת הקורס "לבוש לבמה – הדמות והבגד" בהנחיית מעצב האופנה דורון אשכנזי. כהן אף בחרה ללבוש את מערכת הלבוש שיצר להופעה של ההרכב. "זה היה רגע שיא עבורי", הוא מודה על האמון שניתן בו.
7 צפייה בגלריה
יעל שושנה כהן בעיצוב שיצר גל נל דהן במסגרת הקורס "לבוש לבמה – הדמות והבגד"
(צילום: Liran junior levinovitz)
אולם עבודתו המורכבת ביותר, שזכתה עד כה לחשיפה גדולה, כוללת שתי מערכות לבוש שיצר בפרויקט Only Human. דהן יצר מערכת לבוש מודולרית העשויה ניילון אדום דחוס באקרילן שמתכתבת, לפחות מבחינה צורנית, עם עבודתו של המעצב הבריטי קרייג גרין. Only Human הוא סיפור מלחמה הפוגש את חוויותיו כקצין לוחם בחטיבת גולני, שאליה התגייס בשנת 2013. "יצאתי לקצונה לא ממקום של לשנות את המערכת כולה – אלא מתוך הבנה שכקצין אני יכול לשנות תפיסה של קבוצת אנשים, ואלו אולי ישנו את הבאים אחריהם", הוא אומר.
שתי מערכות הלבוש נראות כמו שריון אנושי והן עוסקות במחיקת האינדיבידואל שעובר כל חייל בתוך המערכת הצבאית. "הפרויקט עוסק במקום האישי שלי בתוך השירות הצבאי", הוא אומר ומסביר כי בחר לתרגם זאת דרך חקירה של הפק"ל – ראשי תיבות של פקודת קבע לקרב, אותו ציוד אישי שחייל נושא עליו בעת פעילות מבצעית. "כל הדגם הוא הפק"ל עצמו: המכנסיים מתקפלים, הסגירה שלו מזכירה שיפצור של פק"ל", הוא ממשיך. "כל חייל מקבל אותו ציוד, אבל דווקא המצב הכי קרוב לזהות אישית נמצא מקופל ונדחס בפק"ל שלי. בפרויקט עיצבתי מערכות לבוש בתצורות מופשטות, זיכרון של הגוף במצב חירום, חיבור בין קווי המתאר של הגוף המוכר עם המשא הפיזי והנפשי".
7 צפייה בגלריה
"היום אני יכול לזהות אנשים שהיו בתוך לחימה. רואים את זה דרך העיניים". Only Human
(צילום: יובל אורבך)
הפרויקט חוזר אל חוויותיו האישיות במבצע צוק איתן, אשר הותיר אותו בפוסט-טראומה שעליה הוא עדיין מתקשה לדבר בהרחבה. "כניסה רגלית. סג'עייה. מלחמה" – הוא חוסך במילים, מתמצת חודש וחצי של לחימה. "היינו המחזור הכי צעיר של חיילים שנכנס לעזה בצוק איתן. בשר תותחים. עומדים כמו זבובים במתח מבצעי שעולה ויורד. אתה בתנאי שטח: עזה מולך. אני יכול לומר שמבפנים זה פחות מפחיד מבחוץ. כלומר, בבית מנסים לקיים שגרה תחת טילים ואתה פה בלחימה".
"מנקודת הזמן שבה אני ניצב כיום, ממציאות שבה אני מוגן אבל הזיכרון מתעתע, התמקדתי באדם המגויס למלחמה וכיצד הוא מאבד בהדרגה את תבנית הזהות האישית שלו כשמנגנון גדול משתלט עליו. במציאות של לחימה, חייל עובר לפעולה אוטומטית כדי למלא יעד צבאי. אתה צריך לשרוד דרך הזיכרון. למרות שניסיתי להתקדם קדימה ברגעי הסכנה – הפחד הכי גדול שלי היה לא מהאויב, אלא המלכודת לאבד את עצמי".
איך הפוסט-טראומה באה לידי ביטוי?
"יש דברים שאני מזהה כמו הליכה לילית או מתח. מספיק טריגר אחד למשהו שעלול לצאת. פתאום איזה יצר משתלט עליי ואני מרגיש צורך לגונן. אי אפשר להתחמק מזה. אני משתדל לא להדחיק דברים, להתבונן בדברים ולנתב את זה. היום אני גם יכול לזהות אנשים שהיו בתוך לחימה. רואים את זה דרך העיניים".
