הסטודיו של מותג האופנה Havie Manufacture של האחים דניס וארצ'י ריאבקו במתחם נגה שביפו, לא דומה לאף סטודיו אחר של מעצבים. למעשה, הוא נראה כמו בית מלאכה של עובדי כפיים, עם מכונות תפירה תעשייתיות, ברגים ופינים ממתכת, רצועות עור, בדים תעשייתיים מפסולת צבאית, ודגל אוקראינה התלוי לצד תצלום בשחור-לבן של הדוגמנית יעל רייך בהיריון מתקדם, שאותו קיבלו מהשכן בשכונה, צלם האופנה רון קדמי. מבעד לחלונות החיצוניים, קשה לראות את הנעשה בפנים, עד כי יש צורך של ממש לפתוח את דלת המתכת ולהיבלע בתוך העולם האסתטי שיצרו האחים ריבאקו, אשר בחמש שנות פעילותם הצליחו ליצור כתב יד מובהק שמזהים מקילומטרים.
7 צפייה בגלריה
"אנחנו לא רוצים לעשות אופנה מהירה, אנחנו גם לא יכולים". הקולקציה של Havie Manufacture
(צילום: יחצ)
על הקירות בסטודיו, המשמש גם כחנות, פוגשים את התיקים הראשונים שעיצבו ותפרו השניים כבר לפני שבע שנים בסלון ביתם, כשעל הקולבים בכניסה אפשר ללטף פריטי לבוש שהציגו במסגרת חממת מפעל הפיס בשבוע האופנה אשתקד, כמו מכנסיים בגזרת Carrot מבד קנבס או מאוהלים אמריקניים שנרכשו מאוחר יותר כפסולת צבאית. סינרי העור המזוהים עם האחים ריאבקו מעלים סוגיות אסתטיות על הקשר בין בגדי עבודה לפֶטיש, בין גבריות מחוספסת לבעלי מקצוע כמו ספרים, ברמנים ומסעדנים שרוכשים אותם לעבודתם. השף הנודע אלן דוקאס, לדוגמה, הזמין מהם עשרות יחידות למסעדה שלו בפריז.
את Havie הקימו לפני חמש שנים כמותג אביזרים ולבוש, המשלב נושאים כמו קיימות וחומריות לצד סוגיות של מקומיות, מיליטריזם וגבריות. שנתיים קודם לכן, עוד עבדו כמעצבים גרפיים בחברות מסחריות: דניס (41) עבד בחברת האופנה "סלע" והתנהל בעיקר מול השוק הרוסי והאוקראיני, אחיו הצעיר ארצ'י (37) עבד ברנואר. את סופי השבוע הקדישו לתפירת תיקים בסלון המשפחתי, עד שכאמור, הקימו עסק משלהם שבו הם מייצרים ותופרים את כל המוצרים בעצמם בסטודיו בעבודת יד. "באיזשהו שלב, הבנו שאי אפשר להגשים חלומות של אחרים", מודה דניס. "תמיד חיפשנו דרך לבטא את עצמנו".
"בברית המועצות היו בגדים אחידים, בלי צורה"
הזרעים לסגנון העיצובי שלהם נטמנו כבר בילדותם בעיר צ'רניהיב (לשעבר צ'רניגוב) באוקראינה, שממנה עלו בתחילת שנות האלפיים. דניס עלה לבדו ב-2001 כשבישראל חיכו לו סבא, סבתא ודודה ("כך שלמעשה לא הייתי לבד", הוא אומר), ארצ'י עלה בסוף 2006 עם אימם. איפה זה צ'רניהיב? "עכשיו זה בחדשות", הם עונים בסרקזם.
"העיר ממוקמת בצפון אוקראינה, לא רחוק מהגבול עם רוסיה ובלארוס. 200 קילומטר מקייב", מדייק ארצ'י. בני משפחה וחברים של השניים עוד נמצאים באוקראינה, חלקם ברחו לפולין ולמולדובה, היתר נמלטו לערים במרכז המדינה, הרחק מההפגזות. "אין חשמל, אין מים, אין חימום, אין תקשורת – אין כלום", מוסיף דניס, "כל התשתיות הופצצו".
"אנחנו פעילים ככל האפשר בסיוע אישי לפליטים כאן וגם באוקראינה", אומר ארצ'י. "שלחנו כסף למשפחה ולקרנות שמסייעות, ויחד עם חברים אוקראינים גם עזרנו להקים תערוכה של אמנים ישראלים שתרמו עבודות למכירה פה בתל אביב".
"אנחנו מכירים את הסיפור של פוטין ורוסיה כבר מ-2014 במלחמת קרים", מוסיף דניס. "ולפני זה, היו מלחמות בצ'צ'ניה ובגיאורגיה. זאת מלחמה ארוכת שנים. המטרה של פוטין היא למחוק את כל התרבות האוקראינית. כולה. שמעתי שהרבה אנשים לא אהבו את הנאום של זלנסקי מול כנסת ישראל והדיבור שלו על השואה, אבל מה שקרה ליהודים במלחמת העולם השנייה יכול לקרות גם לאוקראינה".
7 צפייה בגלריה
"כשאנחנו מעצבים, אנחנו חושבים איך הבגד ייראה בעוד כמה שנים, כשהוא מתיישן". Havie Manufacture
(צילום: יחצ)
בחזרה לברית המועצות של סוף שנות ה-80. ארצ'י מספר כי הרעב לאסתטיקה החל שם. האופנה המקומית באותה תקופה התחלקה לשניים: אפור ושחור. "כמו בבני ברק, הכול אחיד", הוא מסביר. "הייתי אז בן שש, ולבשתי בגדים שעברו אליי מדניס. בגדים בלי צורה, אחידים, כמו האוכל, כמו המוזיקה".
עם התפרקות הגוש הסובייטי, התרבות המערבית התפרצה לדלת פתוחה: MTV ומוזיקת ראפ, וגם מכנסי ג'ינס שהשניים חלמו עליהם. "אם לבשת לבית הספר מכנסי ג'ינס, היו מזמינים את ההורים לשיחה", אומר ארצ'י. "זה היה אסור ולא מקובל, כי זה היה מזוהה עם תרבות מערבית ואלו שני עולמות מתנגשים: תרבות ליברלית מול תרבות קומוניסטית".
"אני זוכר שבשנת 1996, נסעתי עם חברים לחודש בפולין וחזרתי משם עם בגדים וחפצים שאנשים לא הבינו. כל החברים קנו בגדים אפורים", מחייך דניס, "וחזרתי עם כובע מצחייה מרשת של Chicago White Sox. הייתי הראשון בעיר עם הכובע הזה וכולם רצו לקנות אותו ממני. אני זוכר גם שראינו ב-MTV מכנסי ברמודה רחבים שהסתיימו מתחת לקו הברך, ואימא שלנו תפרה לנו כאלה. כולם ידעו בעיר שיש לנו סגנון. היינו המגניבים", הוא צוחק. "יכול להיות שמשם הגיעו המחשבות שלנו ליצור 'פיסים' בולטים כמו הקימונו היפני של כבאי אש שעשינו עליו מהלך עיצובי. אנחנו לא מפחדים לייצר אמירה".
"הקסם קורה כשהבגד מתיישן"
למרות שאינם מחזיקים בהשכלה מקצועית בתחום האופנה – השניים אוחזים בדיפלומה במנהל עסקים ("למדנו מה שאימא אמרה לנו ללמוד") – האחים ריאבקו הצליחו תוך זמן קצר לבסס לעצמם שפה עיצובית בעלת עומק וניואנסים. הציבור הרחב יוכל לגלות אותה בהרחבה במסגרת הפופ-אפ לבגדי גברים Ossef, שאוצר עיתונאי האופנה לשעבר סהר שלו ויתקיים בתאריכים 15-1 באפריל (יהודה הלוי 72, תל אביב). המכירה, בשיתוף מותג הקוניאק הנסי, תציג מספר מעצבים ומותגי אופנת רחוב מקומית כמו HAR, Lazy eye ppl, 5777 ועוד. עבור חלקם זו הזדמנות לפגוש קהל שאינו רוכש אותם אונליין.
האחים ריאבקו מתמחים באופנת גברים, אך חלק מהלקוחות של המותג הן בכלל נשים. ולא מאוד צעירות – 40 וצפונה. נשים עם כסף, פנאי, טעם וסגנון אישי. בכל זאת, מחיר של תיק עומד על 1,500 שקל. ואין הנחות. "הלקוח שלנו מחובר לאמנות והוא סוג של טיפוס עצמאי, כזה שאוהב לבחור את סגנון הלבוש שלו ואינו מוכתב מטרנדים", אומר ארצ'י, "לקוח שאם יש לו, לדוגמה, חור במכנסיים באזור הברכיים – זה לא יפריע לו. להפך, הוא ירגיש מיוחד יותר".
"כשאנחנו מעצבים, אנחנו חושבים איך הבגד ייראה בעוד כמה שנים, כשהוא מתיישן. הבגדים והאביזרים שלנו עשויים חומרים כמו עור וקנבס, שמתיישנים בצורה טובה. שם קורה כל הקסם", מוסיף דניס.
בגדי עבודה הפכו לז'אנר באופנה הישראלית – מבגדי החלוצים, דרך אתא ועד מעצבים כמו דורון אשכנזי וטלי קושניר. אתם מתכתבים עם האסתטיקה הזאת?
ארצ'י: "אנחנו חלק מזה. אם מדים נוצרו ממקום מהונדס יותר, פחות ממקום של עיצוב – אנחנו מנסים לייצר מראה מסוים של בגדי עבודה. לדוגמה, ז'קטים נטולי צווארונים".
סגנון הבגדים שלכם מיליטריסטי מאוד. מעצבים ישראלים רבים ניסו לאורך השנים להימנע מבגדים שמזכירים מדי צבא מאחר שבישראל, בניגוד למקומות אחרים בעולם, מדי צבא נוכחים ברחוב ובבית. כל העם צבא. איפה זה פוגש אתכם?
ארצ'י: "שנינו שירתנו בצה"ל לאחר שעלינו לישראל, אז גם לא חשבנו להימנע מזה. להפך, דניס ואני מצאנו פעם חולצות ב' של מג"ב בפסולת צבאית, הורדנו את הצווארונים ותפרנו כיס נוסף ומכרנו. אנשים התלהבו ותהו מאיפה זה".
דניס: "לעתים מתקבלות תגובות מלקוחות שזה מפריע להם, אבל הבגדים שלנו לא צבאיים".
ארצ'י: "למרות שכאמור, אנחנו משתמשים בפסולת צבאית כמו אוהלים מתקופת המנדט הבריטי, אוהלים אמריקניים, ואפילו אוהלים סוריים ששימשו את צה"ל", הוא קם ושולף תיק קנבס עם ידיות עור שנוצר מאוהל זה.
7 צפייה בגלריה
"אם מדים נוצרו ממקום מהונדס יותר– אנחנו מנסים לייצר מראה מסוים של בגדי עבודה"
(צילום: אבי ולדמן)
בימים אלו חושבים השניים כיצד להגביר את החשיפה והייצור. על אף הידע המסחרי שצברו, הם בוחרים לעבוד במתכונת של "אופנה איטית" ולייצר הכול בארבע ידיים. "אנחנו לא רוצים לעשות אופנה מהירה, אנחנו גם לא יכולים", אומר ארצ'י. "אנחנו לא יכולים לקחת סיכונים כלכליים, כי אנחנו המשקיעים היחידים בעסק. אבל הבנו שאנחנו צריכים לגדול כלפי חוץ. יש לנו אתר וחנות אונליין".
דניס: "אבל אין לנו יום שמיני בשבוע כדי לעבוד על זה. זאת אופרציה שלמה. ישראל היא שוק קטן. אם היינו בארצות הברית או באירופה, אני מניח שהיו לנו יותר לקוחות. אנחנו גם לא גדלים, כי קשה למצוא בארץ אנשי קראפט טובים. המתפרות בארץ יודעות לתפור רק בגדים רגילים ולא חומרים מורכבים כמו שלנו. מה הפתרון? להקים קהילה של יוצרים וללמד אנשים את מה שאנחנו עושים. לא להושיב אותם כדי לתפור כל יום את אותו תפר, אלא להבין את הרעיון שמאחורי זה".
