החדשות על הפסקת עבודתו של אלסנדרו מיקלה, המנהל האמנותי של גוצ'י, בתום כמעט שמונה שנים בתפקיד, לא הכו בתדהמה את הסופרת ועיתונאית האופנה דנה תומאס (58). בשיחת זום מדירתה בפריז יום לאחר ההודעה הרשמית של תאגיד היוקרה קרינג, תומאס לא מופתעת כלל, להפך. היא קמה מכיסאה ופונה לספריית עץ רחבת ידיים ושולפת ממנה את ספרה מ-2007 Deluxe: How Luxury Lost Its Luster (הוצאת Penguin Books), המתאר את יחסי הכוחות שהשתנו בשנות ה-90 בין בתי אופנה משפחתיים, תאגידי יוקרה ומעצבים צעירים ומבטיחים שהפכו לקלפי משחק בידיהם של מנכ"לים הרעבים לשורת הרווח. בזמן אמת, האחרונים לא חששו לערוף ראשים, להזיז מעצבים ולדאוג לאינטרסים של בעלי המניות. רק הכסף מדבר.
14 צפייה בגלריה
"עם כמה שאלסנדרו חכם ונחמד – המספרים אמרו אחרת". מיקלה וג'ארד לטו בגאלה של המטרופוליטן
(צילום: Getty Images)
העזיבה של מיקלה היא שלב נוסף במשחק הכיסאות המוזיקליים של תעשיית האופנה. רק בשנה האחרונה נודע כי המעצב דניאל לי, לשעבר המנהל האמנותי של בוטגה ונטה, הוזז מתפקידו לטובת מתיו בלזי הצעיר והאנונימי. מאוחר יותר פורסם כי לי מצטרף לבית האופנה ברברי ומחליף בתפקידו את ריקרדו טישי האיטלקי, שפנה לדרך עצמאית. באותו השבוע שבו נודע כי מיקלה יוצא מגוצ'י, הכריז המעצב ראף סימונס על סגירת מותג האופנה העצמאי שלו לאחר 27 שנים. נכון לעכשיו, הוא ימשיך בתפקידו כמעצב-שותף בבית האופנה פראדה, לצידה של בעלת הבית מיוצ'ה פראדה.
14 צפייה בגלריה
"כאשר טייקונים קפיטליסטיים נכנסו לעסקי האופנה, הם שינו את כל המודל העסקי". דנה תומאס
(צילום: Getty Images)
תומאס חוזרת אל Deluxe ומצטטת כנביאת זעם את מה שתיארה כבר לפני 15 שנה: "הם קונים ומוכרים כמו במשחק מונופול. וגם אסביר מדוע הכיסאות המוזיקליים האלה לא ישתנו בקרוב", היא אומרת בריאיון בלעדי ל-ynet.
"האמת שידעתי שזה הולך לקרות הרבה לפני שמישהו דיווח על זה", היא מחייכת. "יש לי חוטים וסנסורים, אבל זה היה ברור כי כל התעשייה הזו בנויה על כסף. המכירות של גוצ'י ירדו לאורך שני הרבעים האחרונים. היום אתה טוב רק ביחס למכירות של הקולקציה האחרונה שלך. לא בהכרח טיב הקולקציה האחרונה שלך – אלא המכירות שלה. זה כמו בקולנוע, אתה טוב רק ביחס למכירות הכרטיסים של הסרט האחרון שיצרת".
14 צפייה בגלריה
"אתה לא יכול להיות כל כך אקסצנטרי לתקופה ארוכה ושאנשים לא יתעייפו מזה". אביב-קיץ 2017 של גוצ'י
(צילום: Getty Images)
"זה לא היה ככה באופנה קודם. בתי האופנה היו חברות משפחתיות, פרטיות. הם הבינו את העסק מנקודת מבט אופנתית", ממשיכה תומאס, "אבל כאשר טייקונים קפיטליסטיים נכנסו לעסקי האופנה וקנו את החברות האלה, הם שינו את כל המודל העסקי שלהן. הם הפכו אותן לגלובליות, הנפיקו אותן בבורסה, ועכשיו יש גם בעלי מניות שאומרים בכל רבעון: 'היי, איפה הכסף? איפה הרווחים?'. ואם יש לך שני רבעונים לא מוצלחים – אתה גמור. אז, עם כמה שאלסנדרו חכם ונחמד – המספרים אמרו אחרת: או שתשנה את מה שאתה עושה או שתלך למקום אחר לעשות את מה שאתה רוצה. ונראה שהוא בחר באפשרות השנייה".
מקרה גוצ'י הוא לא רק עניין של אגו ואיכות, אלא של טעם. מאז מונה מיקלה למנהל אמנותי והפך לאהוב של דור המילניאלס, נראה כי האחרונים התבגרו, התברגנו וכעת רוצים משהו אחר. מיקלה נותר תקוע במקום. "העיצוב של מיקלה היה מאוד ייחודי, ספציפי מאוד", מודה תומאס, "אבל אתה לא יכול להיות כל כך אקסצנטרי לתקופה ארוכה ושאנשים לא יתעייפו מזה. הזמנים משתנים. ואם אתה לא מספיק רגיש להשתנות עם הזמנים, אתה נשאר בחוץ".
"הדבר היחיד שאולי מפתיע בסיפור הוא שמנכ"ל גוצ'י מרקו ביצארי לא עזב יחד איתו (כפי שקרה בעבר עם עזיבתם המשותפת של טום פורד ודומניקו דה סולה ב-2005, ושל פרידה ג'יאניני יחד עם המנכ"ל ובן זוגה, פטריציו די מרקו ב-2014, א"י). אני מניחה שביצארי רצה שינוי ואלסנדרו לא. לביצארי היו שאיפות גדולות כשנכנס לתפקיד והוא בהחלט הגיע ליעדים שלו. הייתי מצפה ליותר נאמנות שם ביניהם, אבל בסופו של דבר: הסיפור הוא כסף. והרווחים. ברגע שאנחנו מתחילים לאבד את הכסף, משהו צריך להשתנות".
14 צפייה בגלריה
"הוא לא אדם שילך אחורה – הוא תמיד עם הפנים קדימה". טום פורד, 2003
(צילום: Getty Images)
על מי את מהמרת שייכנס לגוצ'י במקומו של מיקלה?
"אין לי מושג. שמעתי כל מיני דברים פה ושם, אבל אני מקווה שהם לא נכונים", היא צוחקת.
יש ברשת השערות שאולי טום פורד יחזור. כולם עדיין מתרפקים על תור הזהב שלו במותג בשנים 2005-1994.
"אני לא מאמינה שזה יקרה. הוא רק מכר בחודש שעבר את החברה שלו לאסתי לאודר (תמורת 2.8 מיליארד דולר, א"י), אז למה שיחזור לגוצ'י? וטום הוא לא אדם שילך אחורה – הוא תמיד עם הפנים קדימה. אני חושבת שהוא יחזור לעשות סרטים. הוא גם במקום אחר בחיים: הוא אלמן בן 61 עם ילד (אלכסנדר, בנו בן ה-10, א"י), אז אני לא מאמינה שהוא יחזור לאירופה עם הילד ויעבוד בלחץ הזה שוב. אני מהמרת שהמעצב הבא יהיה מישהו אנונימי, מישהו שלא שמענו עליו מעולם".
"אלסנדרו מיקלה היה מלך לכמעט שמונה שנים. עכשיו הוא מובטל"
הדברים של תומאס מהדהדים את הנרטיב המוביל במיני-סדרת הדוקו החדשה "ממלכת החלומות", המשודרת במקביל ב-HOT8 ו-yes דוקו, שבה שימשה כעורכת תסריט. הרבה מהרעיונות והזיכרונות המוצגים בסדרה מבוססים על שני ספריה המצוינים: Deluxe מ-2007 ו-Gods and Kings מ-2015, המתאר את עלייתם ונפילתם של מעצבי האופנה המפורסמים של שנות ה-90 – טום פורד, ג'ון גליאנו, אלכסנדר מקווין ומארק ג'ייקובס. "האלים נשארים והמלכים באים והולכים", צוחקת תומאס. "המעצבים הפכו להיות קלפים במשחק של אנשי עסקים מלאי אגו, וזאת גם הסיבה שמיקלה מצא את עצמו בחוץ. אלסנדרו היה מלך לכמעט שמונה שנים. עכשיו הוא מובטל".
לאורך ארבעת פרקי הסדרה שיצרו איאן בונהוט ופיטר אטדגי (שחתומים גם על סרט הקולנוע התיעודי "מקווין" מ-2018), זוכים הצופים למסע מפותל בין עסקים לאופנה, בין מלחמת העולם של שני בעלי תאגידי האופנה החזקים – ברנאר ארנו ב-LVMH ופרנסואה פינו (שכיום בנו פרנסואה הנרי פינו מחזיק במושכות התאגיד) בקרינג. בשנות ה-90 ובעשור הראשון של המילניום קנו שני התאגידים מותגי אופנה ועשו בהם שינויים מרחיקי לכת, ובראשם הצנחה של מעצבים צעירים ואנונימיים שהפכו את בתי האופנה האירופאיים והמיושנים לנחשקים ואף הפכו לכוכבים בעצמם: ג'ון גליאנו בדיור, אלכסנדר מקווין בז'יבנשי, טום פורד בגוצ'י ומארק ג'ייקובס בלואי ויטון.
צפו: עלייתו של מארק ג'ייקובס
(מתוך "ממלכת החלומות", באדיבות 8HOT ו-yes דוקו)
הבגדים, הדוגמניות, הסמים וההתמכרויות נמצאים גם הם לאורך ארבעת פרקי הסדרה, אבל הנרטיב המרכזי חושף לציבור כיצד השתנה שוק היוקרה בעולם: ממותגים משפחתיים ועצמאיים למפלצת של מיליארדים בשנה עם מנהלים המתנגחים במעצבים ושורה תחתונה: כסף, כסף ועוד כסף. כל אלו הפכו את שנות ה-90 לאחד העשורים החשובים ביותר, וגם לעשור שבו הכול השתנה. "הכול היה חדש. משפחות ותיקות ואנשי עסקים שפרשו או הושלכו החוצה, פינו את מקומם לכישרונות חדשים, אמביציוזיים, אופטימיים וצעירים. ובזמן מאוד מהיר", היא מסבירה. "היו להם רעיונות חדשים איך לעשות דברים ואת החופש לעשות את זה".
את יכולה לתת דוגמה לשינוי שזיהית?
"כשגוצ'י היו לפני כמעט פשיטת רגל ולטום פורד, לדוגמה, הייתה קולקציה רעה – לא שהייתה לו אי פעם כזאת בגוצ'י – והחברה לא הייתה נסחרת בבורסה, אז אתה אומר: 'אוקיי, תמיד יש את העונה הבאה'. עכשיו יש לך בעלי מניות שעלולים להתעצבן. אז לא היה את הלחץ הזה. זה אפשר לך להעז יותר, להיות יותר קריאטיבי ולהיות יותר נגיש לתקשורת וללקוחות שלך. אני זוכרת את מייקל קורס מסתובב בחנויות שלו במנהטן ומדבר עם לקוחות, מתאים להן פריטי לבוש; טום היה מבקר בחנויות של גוצ'י או מבלה במועדונים כמו שעשינו בשנות ה-30 לחיינו. היום הוא מפורסם מדי בשביל לעשות את זה. והיום גם יש רשתות חברתיות: כל פעולה, כל צעד, ישר זוכים לתהודה ברשת, כמו הסיפור עם בלנסיאגה, שאני משערת שנעשה בכוונה".
בשיחה עם תומאס היא מקשרת בין היצירתיות הנוטפת של אותו עשור לבין הפן הכלכלי. לדבריה, מאחר שלא היה מה לסכן מבחינה כלכלית, בעבר אפשרו קולקציות ניסיוניות יותר. צד נוסף היה הפיכתם של תיקי היוקרה לפריט נחשק. הבגדים עברו אל מאחורי הקלעים, ה-It Bags הפכו לדבר החשוב ביותר. אם בעבר מכפלות המחיר של התיקים משלב הייצור אל הלקוח היו עד פי שש מעלות הייצור (היצרן הכפיל אותו לסיטונאי, הסיטונאי הכפיל לקמעונאי, והקמעונאי הכפיל לצרכן), כיום אצל רוב מותגי היוקרה הרווח על מכירת תיק הוא פי 14-12 מעלות הייצור.
הדבר בא לידי ביטוי גם ברווחיות המותגים: במהלך כהונתו של פורד עברה גוצ'י מהפסדים של 14 מיליון ליש"ט ב-1993 לשווי שוק של 2.5 מיליארד ליש"ט ב-1999. גם כשג'ון גליאנו נכנס לדיור בשנת 1996, המכירות שלהם בעולם עמדו על 303 מיליון דולר (על פי נתונים של WWD), לרוב מהכנסות של רישיונות שנמכרו ובישום. עם עזיבתו את החברה ב-2011, עמדו מכירות המותג על 20.3 מיליארד דולר.
הסיפור של ג'ון גליאנו ודיור צף בעקבות אחת הדוגמאות האחרונות למעצבים שעבודתם הופסקה בשל אמירות אנטישמיות. הכוונה, כמובן, היא לראפר קניה ווסט, שמותגי האופנה גאפ, אדידס ובלנסיאגה התנערו, גם אם באיחור, מאמירותיו והפסיקו את ההתקשרות איתו. במקרה של גליאנו, לאחר שהושעה מתפקידו באופן מיידי (צריך לזכור שמי שהיה מנכ"ל החברה אז הוא סידני טולדנו היהודי, וגם הפרזנטורית נטלי פורטמן דרשה להשעות אותו מיידית), לבית האופנה דיור לקח כשלושה חודשים עד לפיטוריו המוחלטים, לא מעט בגלל חוקים משפטיים בצרפת.
לאורך הצפייה בסדרה שאלתי את עצמי: האם יש בסיפור הזה רעים וטובים? האם ברנאר ארנו ופרנסואה פינו הם הרעים, והמעצבים הצעירים הם בהכרח הטובים בסיפור? ולהפך.
"לא, אני לא חושבת כך. אבל הם בהחלט אנשים עם אג'נדה, והיא שונה מאחד לשני – אם זה תהילה, כסף, מורשת. ג'ון גליאנו תמיד היה אובססיבי לגבי שימור המורשת שלו בדיור. כל הסיפור שהביא לפיטוריו היה קשה, מאחר שהוא הביא לפגיעה שלו בציר הזמן ההיסטורי של בית האופנה. זאת, לפחות, נקודת המבט שלי".
14 צפייה בגלריה
"מארק ג'ייקובס הוא הראשון שיודה שתמיד התמודד עם התמכרויות". תצוגה של ג'ייקובס ללואי ויטון
(צילום: Getty Images)
ארבעת המעצבים בסדרה – פורד, מקווין, גליאנו וג'ייקובס – סבלו מהתמכרויות, מי לסמים, מי לאלכוהול. חלקם מצאו את עצמם בגמילה לא פעם, מקווין שם קץ לחייו. האם, לדעתך, העבודה הקשה והלחצים הובילו להתמכרויות שלהם, או שמדובר פשוט במבנה אישיות?
"מארק ג'ייקובס הוא הראשון שיודה שתמיד התמודד עם התמכרויות. הוא מדבר בחופשיות על זה בתקשורת. פייר ברז'ה, לדוגמה, תמיד אמר על איב סן לורן (שותפו לחיים ובעסקים, א"י) שהוא נולד עם התמוטטות עצבים. אז יכול להיות שכשאנשים יצירתיים הם יותר רגישים, אולי ככה הם חווטו. אבל לשאלתך – התשובה היא לא. אי אפשר להאשים את אנשי העסקים בהתמכרויות של המעצבים – אתה כן יכול להאשים אותם בכך שהם הביאו אותם לנקודה שבה הם לא יכלו לעזור למעצבים לטפל בהתמכרויות שלהם. כפי שכתבתי ב"אלים ומלכים", מקווין נאלץ לבטל את המפגש שלו עם מטפל בגלל פגישות עבודה. ובמקום שיהיה שם מישהו בחברה שידאג לזה, ההפך קרה. זו תרבות ארגונית שרואה לנגד עיניה רק את העבודה ולא את חייו של העובד. עכשיו הדברים קצת השתנו".
14 צפייה בגלריה
"אלכסנדר מקווין נאלץ לבטל את המפגש שלו עם מטפל בגלל פגישות עבודה". המעצב ב-2003
(צילום: Getty Images)
ובכל זאת, התחושה היא שג'ון גליאנו, לדוגמה, שהחל לעבוד במייזון מרג'יאלה לאחר ששב מגמילה בעקבות האמירות האנטישמיות שלו וההתמכרות לאלכוהול, נהיה פחות יצירתי ואקסצנטרי מאשר בתקופתו בדיור. יכול להיות שהגמילה "ניקתה" גם את היצירתיות שלו?
"זה לא אותו די.אן.איי של בית האופנה, ובטח שאין לו את אותם תקציבים כמו בדיור. לאף אחד אין, תהיה בטוח, אולי לבלנסיאגה. וגם ג'ון מבוגר יותר היום, הוא בן 62 וחי עם בן זוגו (הסטייליסט אלקסיס רושה) כבר 20 שנה. הוא במקום אחר ובוגר היום".
צפו: הסיפור של אלכסנדר מקווין
(מתוך "ממלכת החלומות", באדיבות 8HOT ו-yes דוקו)
"ככל שידחפו למכירות – אופנה לא יכולה להיות ענף בר-קיימא"
תומאס היא אחת מעיתונאיות האופנה המשפיעות והחשובות בעולם. החל בשנות ה-80, היא כתבה עבור "ניוזוויק", "וושינגטון פוסט", "פייננשל טיימס", "הניו יורקר" וה"ניו יורק טיימס", שעבורו היא עוד כותבת מדי פעם. לפני כשנתיים כתבה את התסריט לסרט התיעודי Salvatore: Shoemaker of Dreams על מעצב הנעליים סלבטורה פרגאמו, שביים לוקה גואדנינו האיטלקי ("קרא לי בשמך", "אני אהבה").
את עיקר מרצה היא משקיעה כיום בניסוח מחדש של ערכים אקולוגיים וחברתיים לקיימות בתעשיית האופנה, כפי שכתבה בהרחבה בספרה האחרון: Fashionopolis: The Price of Fast Fashion and the Future of Clothes (הוצאת Penguin Press). במקביל, היא עורכת את תחום הקיימות ב"ווג" בריטניה ומפעילה את הפודקאסט The Green Team על קיימות. ספרה הבא, היא מגלה, צפוי לעסוק בקריירת הדוגמנות שלה בשנות ה-80 בפריז.
14 צפייה בגלריה
"כשאני קונה משהו, אני יודעת שאלבש אותו תמיד, וזה לא חייב להיות יקר". דנה תומאס
(צילום: Getty Images)
כשברקע מכירות בלאק פריידיי, לתומאס יש דעה נחרצת על האופן שבו חברות האופנה משתמשות ב"גרין וושינג" של קולקציות "אקולוגיות" ו"סביבתיות" כדי למכור לנו עוד ועוד בגדים שאנחנו לא צריכים. "התנגדו! התנגדו! התנגדו!" היא מבקשת ומציינת, קצת באירוניה, את המודעה המפורסמת של חברת פטגוניה בבלאק פריידיי ב-2011 עם הכיתוב "אל תקנו את הז'קט הזה" – מה שהוביל, בסופו של דבר, לנסיקה במכירות.
"ככל שידחפו לייצור אופנה מהירה ולמכירות – אופנה לא יכולה להיות ענף בר-קיימא", ממשיכה תומאס. "חברות האופנה יכולות לייצר קולקציות בנות-קיימא כמה שירצו, אבל זה לא יהפוך אותן לירוקות. פשוט ככל שזה נשמע".
מה הלקוחות יכולים לעשות? לקנות מיד שנייה? להפסיק לקנות?
"לקנות איכות ולא כמות. תקנו דברים איכותיים שאתם אוהבים ותשמרו עליהם. קראתי לאחרונה מחקר שאומר שאם אתה לובש משהו לפחות 50 פעמים, זה מתאזן עם פליטת הפחמן. אז אני לפחות יודעת שהארון שלי כיום הוא כזה. כשאני קונה משהו, אני יודעת שאלבש אותו תמיד, וזה לא חייב להיות פריטי לבוש יקרים, אלו יכולים להיות מכנסי ג'ינס מאיכות טובה. עכשיו הבת שלי לובשת את הליווי'ס הישנים שלי, שנראים טוב עליה 35 שנה מאוחר יותר".
מה, לדעתך, הנושא הכי חשוב שצריך לטפל בו בתחום האופנה?
"ייצור מוגבר והיחס לעובדים בתעשיית הטקסטיל בכל שרשרת האספקה. משהו צריך להשתנות כשפועל במפעל בבנגלדש מקבל שכר מינימום של 68 דולר לחודש, בזמן שבעלי חברות האופנה שווים 68 מיליארד דולר – ושניהם עובדים באותה תעשייה".
