בסוף פברואר הציג מעצב האופנה הצעיר יונתן כרמל ממותג האופנה VAUTRAIT את עיצוביו המחויטים במסגרת תחרות המעצבים היוקרתית של תאגיד היוקרה LVMH. מי שהעניק לו ליווי מקצועי מאז החל את דרכו לפני כשנתיים הוא מעצב האופנה הוותיק ז'ק למור, שלימד את כרמל את כל מה שהוא יודע על בגדים מחויטים.
כרמל אומנם לא העפיל אל שלב הגמר של התחרות שתיערך בספטמבר בפריז, אך תלמיד אחר של למור, מעצב האופנה הד מיינר, עשה זאת בשנת 2019 כשקטף את הפרס היוקרתי ע"ש קרל לגרפלד באותה תחרות. עבור למור, ניצול שואה יליד פריז, שהוחבא הרחק מבית הוריו כדי להינצל מהנאצים, מדובר בסגירת מעגל. הנער שעזב את מולדתו בגיל 17 וחצי, חזר אליה – בעקיפין, אומנם – כמנצח.
אמש (ראשון), ערב יום השואה, שיתף למור (82) את סיפורו במרכז הקהילתי בית דורון שברמת גן, כחלק מפרויקט "זיכרון בסלון". באולם הצנוע התקבצו עשרות מאזינים שהגיעו לראות ולשמוע אותו עומד בביטחון, לבוש חולצה לבנה מכופתרת ומכנסיים כהים, מגולל את סיפור חייו האישי והמקצועי, השזור בהיסטוריה של מדינת ישראל. שתי סיבות הובילו אותו לחשוף את סיפורו זו השנה השנייה. "רבים ממני סבלו במחנות, בגטאות, אבל הדור הקודם הולך ונעלם. עכשיו תורי לספר", הוא מסביר ומוסיף: "בשבוע שעבר הגיעה אליי סטודנטית שלא ידעה מה זה גסטפו. הייתי בהלם. באותו רגע הבנתי שאני חייב להמשיך לספר".
בתום ההרצאה התקבצו סביבו חלק מהנוכחים, מבקשים לחזות בקופסת טואלט עשויה עץ כהה, שיצר סבו הסנדלר בגטו לרגל יום הנישואים ה-20 עם אשתו מלכה. הקופסה, שדפנותיה שבריריות, היא מעשה ידי אמן ומגלמת רגע של אהבה בין גבר לאשתו, זיכרון מוחשי מהסב שנשלח ברכבת מספר 6 לאושוויץ. היא עוברת מאז מדור לדור במשפחתו, שמורה בביתו בקופסת קרטון שחורה, מעין תיבת פנדורה המאפשרת הצצה לזיכרונות ילדותו.
ז'ק למור הוא מותג במונחי עולם האופנה הישראלי. מאז חזר לישראל מפריז בשנות ה-60, לאחר שלמד את המקצוע בבית הספר Guerre-Lavigne (אשר הוקם בשנת 1841 על ידי אלקסיס לוין, שנחשב למי שהמציא את סרט המידה. כיום נקרא בית הספר Esmod והוא אחד ממוסדות הלימוד המפורסמים לאופנה באירופה) הוא התברג בתעשייה המקומית – שזכתה באותם ימים להצלחה בינלאומית, לרבות קיומו של שבוע האופנה בתל אביב החל ב-1965 והגעתם של קניינים וכתבים מרחבי העולם.
למור עבד במפעל תדמור למעילי עור, ובהמשך פתח מפעל אופנה הנושא את שמו, שבשיאו הפעיל חנות גדולה בדרך השלום בתל אביב. "בשנים האחרונות לימור (הטעות במקור, א"י) הוא בעל מפעל עצמאי הנושא את שמו המייצר חליפות, מקטורנים מחויטים ומעילים איכותיים, קלאסיים מצמר", כתבה עליו נורית בת-יער בינואר 1985 במוסף "זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות". "עם מעיל צמר לבן של ז'אק לימור אפשר להופיע בכל מקום, ארץ או אירוע – ולהרגיש טוב".
ב"העולם הזה" הכתירו אותו כ"מלך המעילים והז'קטים" והוסיפו כי "הגזרות שלו משובחות והתפירה מעולה – שרוול הוא שרוול, הצווארון גזור ומונח כהלכה, הבטנה עשויה היטב והמראה הכללי מושלם".
"הלבישו אותי כמו ילדה כדי שהגרמנים לא יבדקו אם אני נימול או לא"
על הכורסה בדירתו המטופחת ברמת גן יושב למור מוקף זיכרונות. בספרייה השופעת ספרים וחפצי אמנות הוא מצביע על תמונה בשחור-לבן ואומר: "כאן אני, אמא שלי והטלאי". בתמונה מופיעים מצד ימין אימו חיה אדומת השיער מפולין ואביו ויטלי, יליד איסטנבול שהתאזרח בצרפת ועבד באותם ימים כפרוון במפעל רוויו, שייצר וסטים לחיילים הגרמנים שנשלחו לרוסיה, ולפיכך לא נדרש לענוד את הטלאי הצהוב.
הוא נולד בפברואר 1942, שנתיים לאחר כניסת הנאצים לצרפת. סבו מפולין הגיע בשנות ה-30 לצרפת, הצד השני של המשפחה הגיע מטורקיה והצליח לברוח לפני גירושם למחנות השמדה. חמישה חודשים לאחר שנולד, אספו הנאצים בסיוע משטר וישי הצרפתי את יהודי פריז. במסמך שמצוי בידיו הוא מראה את המספרים: 3,118 גברים, 5,015 נשים ו-4,115 ילדים. "הגרמנים לא רצו לעצור נשים מיניקות וילדים מתחת לגיל שנתיים, אבל הצרפתים עצרו גם ילדים", הוא מספר.
אימו, שהייתה רק בת 19, נתפסה על ידי הגרמנים כשירדה בוקר אחד לקנות חלב, אך הצליחה לשכנע אותם לשחרר אותה. לאחר שהוריו הרגישו כי הסכנה סביבם מתגברת, דודתו לקחה אותו ברגל לכפר במרחק 100 קילומטרים מפריז, לאישה צרפתייה רווקה בשם סימון, שאצלה גדל למור מגיל שנתיים במשך כחמש שנים. "אני ניצול שואה מתוקף זה שהייתי מוסתר, שהחופש נגזל ממני", הוא אומר השבוע, "הלבישו אותי כמו ילדה לאורך כל התקופה כדי שלא יבדקו אם אני נימול או לא. הגרמנים היו מגיעים לחצרות ובודקים".
13 צפייה בגלריה
"אני ניצול שואה מתוקף זה שהייתי מוסתר, שהחופש נגזל ממני". למור בילדותו
(מתוך האלבום המשפחתי)
"הזיכרון הראשון שלי הוא מהכפר שבו גדלתי", הוא נזכר בתום המלחמה, "למעשה, הייתי בן שלוש וחצי כשהאמריקאים שפלשו לצרפת עברו עם הרכבים והטנקים שלהם בדרכם לגרמניה, זורקים לנו ממתקים". בהמשך הוא מספר על זיכרון נוסף מאותם ימים: "אני זוכר את הצרפתים לוקחים את הנשים שפלרטטו עם הקצינים הנאצים, משפילים אותן ברחוב, זורקים עליהן אבנים ומגלחים את שיערן".
בתום המלחמה חזרה אימו לאסוף אותו מסימון. הוא סירב לחזור עם האישה שלא זיהה הביתה לפריז. "הסתתרתי מאחורי סימון, לא ידעתי מי זו האישה הג'ינג'ית הזו", הוא מספר. הוריו התגוררו אז בדירת חדר עם ילד נוסף שנולד בדצמבר 1943. הקושי לגדל שני ילדים קטנים בדירת חדר בפריז הכריע את הוריו ("הם איבדו הכול, לא היה להם כלום") והוא ואחיו חזרו להתגורר עם סימון, עד שזו ילדה בת והקימה משפחה. סימון נפטרה לפני כמה שנים, ולדברי למור הוא בקשר עם בתה עד היום.
כשהוא נשאל כיצד התקופה ההיא הקרינה עליו כאדם, הוא משתף שעד היום הוא לא משאיר אף פירור בצלחת, עדות שניצולי שואה רבים מספרים. "שנים רבות שאני רוקד ריקודי עם, שלוש פעמים בשבוע, ומעולם אני לא נותן יד", הוא מגלה פרט נוסף מול האורחים אמש. "אולי כי לא גדלתי עם אהבה וביטחון של אם".
"הוא בחיים לא נישק את הוריו", מוסיפה אשתו רחל.
"לא הייתי מסוגל", הוא מודה.
"הייתי הראשון שפתח את החנות במוצאי שבת. אנשים היו בטירוף"
סיפור חייו המקצועיים של למור טווי בחייו האישיים ובהיסטוריה של מדינת ישראל. אהבתו לעולם האופנה, מספר לימור, נולדה בעקבות הנזירות בפנימייה שאליה נשלח בגיל עשר, שם למד משמעת ודיוק. בבוא הזמן, הצטרף לשומר הצעיר. "שם החלטתי לעלות לישראל ולהיות פלאח בקיבוץ". עד לעלייתו ארצה, יצא לעבוד. בגיל 14 החל את דרכו בתעשיית האופנה כעוזר לגזרן באחד מבתי האופנה היהודיים בעיר.
"לאחר כמה חודשים, קורא לי בעל הבית, מר קופמן, ואומר שהגזרן אמר שאני מבין מהר את העבודה. והוא אומר לי משפט שעד היום אני לא שוכח: 'חבל לי שילד יהודי יתבזבז אצלי. אני שולח אותך לחמי, שיש לו בית אופנה רציני'. לקחתי אופניים, חציתי את פריז לכיוון הסנטייה, שם פגשתי את המעצב היהודי-אמריקאי דיק הופמן. הצרפתית שלו הייתה גרועה, אבל הבנתי את היידיש שלו מסבתא שלי".
בגיל 15 כבר אחז בתפקיד גזרן בטנות, מדלג מקומה לקומה בבית האופנה, ובהמשך אחראי על בחירת הכפתורים – תפקיד בעל אחריות לנער מתבגר. "כשעליתי לראשונה לחדר התדמיתנות, גיליתי עולם אחר: דוגמניות, בובות דיגום", הוא אומר בעיניים נוצצות. לאחר כמה חודשים, ביקש מבעל הבית להתקדם וללמוד את רזי מקצוע התדמיתנות. "עד היום אני מלמד טכניקות שלמדתי בחדר ההוא. לימים הייתי יד ימינו של הופמן. הוא היה משרטט קו – אם זה חליפות מחויטות, שמלות ערב – ושואל אותי: 'אתה מבין את הכוח של הקו הזה?' אני הבנתי, אחרים צחקו עליו. מהנזירות למדתי לטפל בבדים, אחר כך למדתי את המקצוע בבתי האופנה, אבל אז הגיע הזמן לעלות לישראל. סבא שלי לא חזר מאושוויץ, והחלטתי להיות ציוני. עד היום".
באוקטובר 1960 עלה לבדו לישראל במסגרת גרעין השומר הצעיר. בשבוע הראשון של הטירונות, הוא נזכר, קרא לו המפקד מול מסדר הכיתה. "לא הבנתי מילה בעברית" הוא צוחק, "אבל שוחררתי שבת הביתה כי המיטה שלי הייתה מסודרת לעילא, כמו שלמדתי אצל הנזירות. סגרתי מעגל". הוא השתלב בקיבוץ חורשים שבשרון, חורש באדמה מול חיילי הלגיון הירדני מעברו השני של הגבול.
13 צפייה בגלריה
"סבא שלי לא חזר מאושוויץ, והחלטתי להיות ציוני. עד היום". למור בביתו
(צילום: ירון ברנר)
בתום ארבע שנים, חזר לפריז ללימודי אופנה ב-Guerre-Lavigne ."היו לי ידיים קשות מהפלאחה", הוא נזכר. איתו בכיתה למדו גם המעצבת הישראלית רות שגיא (שהייתה נשואה לכתב הספורט יהושע שגיא), ומרים גוטליב, בתה של מייסדת גוטקס לאה גוטליב. עם שובו ארצה בתום הלימודים, חיברה אותו גוטליב למכון הייצוא, אז מהמוסדות הבולטים בתחום האופנה המקומית, שם שידכו בין למור למפעל מעילי העור תדמור מקיבוץ עין צורים שבשפלה.
למור הביא לחברה הכרה בינלאומית, ועד היום אפשר למצוא את מוצרי המותג באתרי וינטג' כפריט אספנים. "הייתי הראשון שיצר מעיל עור מפליסה. התפרסמתי עם זה בכל העולם במחצית שנות ה-60", הוא אומר. בין תלמידותיו אז הייתה תמרה יובל-ג'ונס, מבכירות המעצבות הישראליות. "עשיתי סטאז' במפעל העור תדמור, שבו עבד אז המעצב הצרפתי הצעיר ז'ק למור", כתבה בספרה "תמרה" שפורסם אשתקד. "ממנו למדתי את סודות המקצוע לפי המסורת הצרפתית, את היצירה של גזרות מחויטות ומדויקות, את יצירת הדגם על בובת הדיגום".
בשנת 1969 פתח מפעל אופנה הנושא את שמו: ז'ק למור. בני דורו שעבדו באותן שנים היו גדעון אוברזון, שבדיוק חזר מלימודיו באירופה, וג'רי מליץ. "האופנה באותן שנים נוהלה בידיים של משפחות טקסטיל גדולות, ולא היה מפעל של מעצב צעיר", הוא מסביר. למור נדרש להתחרות מול ענקי אופנה ששלטו אז בתל אביב כמו משפחות איווניר ושניידמן, כשהוא משגר את עיצוביו מהמפעל שפתח בשדרות רוטשילד 93 בתל אביב. דוגמנית הבית הראשונה שלו הייתה אלונה איינשטיין ז"ל ובהמשך קארין דנסקי, שבעלה, שלמה דנסקי ז"ל, היה הסוכן שלו. בתמונות מהתקופה אפשר לזהות את כתב ידו הנקי והמדויק, שהתכתב עם אופנת הצעירים של שנות ה-60 וה-70 מאירופה ומארצות הברית.
עם זאת, בזמן שבמדורי האופנה הכתירו אותו כ"מלך הז'קטים" ו"מלך הכיסים", למור לא שכח את הרוח הציונית והשתתף במלחמות ישראל. ב-1967 לחם במלחמת ששת הימים בחטיבת הצנחנים ששחררה את הכותל, ובהמשך לחם במלחמת יום כיפור. "גויסתי ב-5 באוקטובר 1973 וחזרתי הביתה במרץ 1974. ישבנו במצרים מול אסמאעיליה במשך שישה חודשים. המפעל היה על הפנים והיו לי קשיים לא נורמליים", הוא נזכר, "המדינה עזרה בעשרת אלפים לירות, שהספיקו במקרה הטוב ליום אחד".
13 צפייה בגלריה
"הלקוחות שלי העריכו מאוד את העיצובים האלגנטיים". הלית ישורון בעיצוב של ז'ק למור
(צילום: פיטר הרצוג)
בהמשך פתח חנות ראשונה ורחבת ידיים בדרך השלום 7 בתל אביב, שזכתה לכינוי "פינת ז'ק למור" בזכות שלט גדול שהתנוסס מעליה. במדור הרכילות של "העולם הזה" התפעלו מהנשים סביבו ומכונית השברולט בלייזר שבלטה בסיבוביה ברחובות העיר. למור הפעיל חנויות ברחובות דיזנגוף וקינג ג'ורג' בשותפות עם קיבוץ עין צורים, שהסתיימה לאחר שמונה שנים. "היינו סיפור הצלחה. הייתי הראשון שפתח את החנות במוצאי שבת. אנשים היו בטירוף, כל מוצ"ש הייתי מוכר 80 מעילים!" הוא מוסיף.
לאחר שהשותפות עם הקיבוץ הסתיימה, הוא מצא איש עסקים פלסטיני מעזה שקנה את חלקו בסטוק הבגדים שנותר. לדברי למור, הוא עבר תרגיל עוקץ שבו איבד את הסחורה ואת הכסף. איש העסקים העזתי נתפס לבסוף, הובא למשפט בישראל וישב בכלא במשך שנתיים, אך ההרפתקה הזו הסתיימה עבור למור בחובות של 3.5 מיליון שקל, שלדבריו החזיר במשך 15 שנה. בהמשך פתח סטודיו בשכונת בבלי בתל אביב והכיר את רחל, אדריכלית חיפאית, לה נישא לפני 20 שנה.
"היחס לאופנה התחזק בישראל עם השנים"
בשנות ה-90 בחר לסגור את הפרק בחייו כמעצב וכיצרן ישראלי, ולהקדיש את זמנו להעברת הידע הגדול שצבר לסטודנטים ולמעצבים צעירים. הוא לימד במחלקות לאופנה בשנקר ובבצלאל, וכיום הוא מלמד בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה (לשעבר ויצו חיפה). "אני מאוד אוהב ללמד. מאוד", הוא מדגיש. "אני חושב שהסטודנטים אוהבים אותי. הסוד הוא שאני מתייחס אליהם כמו לקוחות. זה לא יחסי מורה-תלמיד. אני רואה אותם כאנשים בוגרים, שבשלב מסוים בחיים החליטו לקנות ידע. וכשבא אליי לקוח – אני נותן לו סחורה. אם אני לא נותן לו סחורה – זה גובל בפלילים". פוסטים רבים ברשתות החברתיות מאשרים את האהבה שרוחשים לו סטודנטים שלמדו אצלו לאורך השנים בשלושת המוסדות.
13 צפייה בגלריה
"הערצתי את הכוחות של ז'ק למור, והסיפור האישי שלו עורר בי המון השראה". הד מיינר
(צילום: Cécile Bortoletti)
"הערצתי את הכוחות של ז'ק למור כאדם, והסיפור האישי שלו עורר בי המון השראה", אומר מעצב האופנה הד מיינר, שלמור ליווה משנה ב' בלימודיו במחלקה לצורפות ולאופנה בבצלאל, ועד לפני כשלוש שנים. "הייתי תלמיד שלו ואהבתי מאוד את השיעורים איתו. הסיפורים שלו חרוטים בראשי. הוא איש נדיב מאוד, ובהמשך גם עבדנו יחד. הוא מאוד מסור ועזר לי בהקמה של המותג. למדתי ממנו איך לעבוד מהר ובאופן אינטואיטיבי.
"אני זוכר שהוא היה גוזר מבלי לצייר קודם בעיפרון, ועם הסרגל שלו, משולש מפלסטיק שקוף, הוא ידע לעשות את כל העקומות האפשריות. הוא היה צנוע, מינימלי, ומאוד שיטתי ויעיל בעבודה. אני יודע מסטודנטים אחרים שהוא תמיד הלך איתם עד לאן שצריך כדי להעמיד את הפרויקטים שלהם. יש בו וירטואוזיות של מאסטר, וגם 'שואו אוף' שהוא אהב. זה מאוד נדיר לפגוש בעלי מלאכה כאלה, ומאוד אהבתי את זה".
13 צפייה בגלריה
"יש היום חוסר גדול בידע טכני". קארין דנסקי מדגמנת לקולקציית עבר של ז'ק למור
(צילום: פיטר הרצוג)
בתוך כך, ובמפגשיו עם סטודנטים, יש ללמור ביקורת על האופן שבו מלמדים היום תדמיתנות במוסדות האופנה. "יש חוסר גדול בידע טכני. כשמגיעה אליי סטודנטית לאחר ארבע שנים של לימודי אופנה ולא מצליחה לעצב שמלה – יש בעיה. לא יכול להיות שסטודנטית שסיימה ארבע שנים בשנקר צריכה לבוא אליי שאוציא לה גזרה. אתה יודע כמה כאלה יש לי?"
אני מכיר את הסיפורים ואת המספרים.
"כשאתה תלוי במישהו אחר – הפסדת".
אז מה העתיד? הרי תדמיתנות זה תחום הולך ונעלם. אתה עצמך מדבר על זה שדיגום ממוחשב לא ילמד את הסטודנטים.
"אני חושב שלמידה ממוחשבת תעשה את ההפך, והם יצאו עם חוסר ידע גדול יותר. הבעיה הגדולה היא חוסר ידע בגימורים באיכות טובה".
יכול להיות שזה קשור גם לאופי המוצרים? האלגנטיות והדיוק של בגדים מחויטים עומדים בניגוד לנונשלנטיות הישראלית.
"הלקוחות שלי העריכו מאוד את העיצובים האלגנטיים שלי. עד היום. אני חושב שעם השנים היחס לאופנה התחזק. כשאתה הולך היום לחתונות, אתה רואה בחור בטי שירט ושורטס, ולצידו גברים בחליפות. חל שינוי. אנשים נוסעים, רוצים להידמות לאירופה. אני חושב שהאופנה הישראלית מאוד מפותחת היום, בהשוואה לזו שאני רואה בפריז. אני זוכר שכשהתחלתי לעבוד עם הד, אמרתי לו: אתה חייב לדעת למי אתה תופר, מי הקהל שלך. כי אותו עורך דין צעיר שהוא לקוח פוטנציאלי שלך, כבר קנה חליפה בבגיר בתחילת דרכו, ובהמשך של איזה מותג גרמני או איטלקי, והיום הוא רוצה משהו שונה, כי שתיים-שלוש חליפות טובות עם גימורים טובים כבר יש לו. הסגנון יכול להיות אחר – אבל הגימורים שלך חייבים להיות טובים".
