במאי 1968, לפני 55 שנה בדיוק, שטפו הפגנות הסטודנטים את רחובות פריז, במה שלימים יהפוך לאחת משביתות הענק הגדולות שידע העולם. ההתנגשות החזיתית עם גורמי אכיפת החוק, הזעם מול הפוליטיקאים, האנרגיה המינית של אותו עשור ורוח הנעורים ששטפה את רחובות העיר, נחשבים עד היום לאחד הרגעים המכוננים בהיסטוריה של המאה ה-20. עולם האופנה, שפלרטט תמיד עם צעירים, אימץ מיד את האנרגיה הרותחת מרחובות פריז הבוערים, ובעיקר מעצבי הגדה השמאלית של פריז – סוניה ריקל ואיב סן לורן, שיצרו בהשראתם קולקציות בלתי נשכחות. אלה לא היו בגדי מחאה או בגדים להפגנות, אלא בגדים שלכדו את רוח הזמן, את רגע השינוי בחברה, את האנרגיה המתפרצת.
בתצוגת בוגרי המחלקה לאופנה של שנקר, שנערכה אתמול במחסן המכולות החדש שבנמל יפו, לא הייתה התייחסות למחאת הענק בישראל בחודשים האחרונים, לפחות לא באופן ישיר. מציאות אלטרנטיבית. בודדים עשו זאת בדרכם, עם אנרגיה מתפרצת שביקשה לפרוץ גבולות – גם אם הם מדומיינים או כפרשנות בעיני הצופה. זה קרה בהפתעה בשני רגעים מעניינים על מסלול הבוגרים, בפרויקטים מגובשים שהיו שונים זה מזה אבל גם נפרדים מאוד משאר הפרויקטים, שנאבקו על תשומת הלב של הצופה עם פרויקטים גדולים, מוגזמים, רחבים, כאלה שהגוף האנושי היה רק מתלה עבורם להצגת רעיונות ויזואליים.
הראשון היה רגע שמשחק על המתח שבין הסתרה לכיסוי, שהשאיר אותנו מעט דרוכים: בגדי הגברים שיצר פארס בטחיש בפרויקט LAISSEZPASSER. "לאסה פאסה" היא אותה תעודת מעבר שבה מחזיקים, בין היתר, תושביה הדרוזים של רמת הגולן (בניגוד לתושבי הגליל הדרוזים שבחרו להחזיק באזרחות ישראלית). בטחיש הסביר את הפרויקט ככזה השואל שאלות על זהות. מנקודת מבטו, העובדה שנולד ברמת הגולן הופכת את זהותו ל"LAISSEZPASSER – Undefined. הקידומת Un הפכה את המולדת שלי ל-Undefined-Land, והיא מביאה איתה עקירה במקום שייכות", הסביר. הבגדים ששיחקו על מנעד בין המלתחה הגברית לנשית, הציגו מינימליזם מפואר וגזרות מדויקות.
פרויקט נוסף עם אנרגיה מתפרצת הופיע לקראת סוף התצוגה: Mourning and Rebirth של אלכס זק, שהציגה קולקציה אנרגטית שעסקה בנושא פרידות והמסע האנושי מילדות למוות. זק עשתה שימוש בשלל טכניקות מעניינות ומגוון חומרים, עם יד בטוחה ועבודה מרשימה של תפירה בעור שהופיעה בז'קט מחויט בצבע אדום עם כתפיים משוננות, ועולם דיסטופי שהתנקז למערכת לבוש של שמלה אכולה התלויה על קונסטרוקציה ממתכת עם דוגמנית שצעדה על המסלול אוחזת בבובת תינוק. לתהליך הפרידה שלה ניתן גם להעניק פרשנות אישית. זק, שגדלה אל תוך עולם האופנה (אמה עובדת שנים רבות בתחום), מבצעת כאן תהליך של התנתקות ויציאה לדרך חדשה.
תצוגת הבוגרים של 2023 הייתה מפגן כוח. לא רק של המחלקה, יותר בין הסטודנטים לבין עצמם. במשך כשעה הציגו 39 בוגרים כ-37 פרויקטים של בגדים על המסלול, ועוד שני פרויקטים נוספים של בגדים דיגיטליים שהוצגו על מסך בתחילת התצוגה ופזלו לתחום משחקי המחשב: AoE 001 של הדר בן נון וגלי מוח של סופיה ווימן. הבחירה להציג פרויקטים דיגיטליים (שצצו במחלקה לפני כשנתיים עם הפרויקט "שכונה" של דודי כהן) חשובה ונכונה בעידן שבו אופנה דיגיטלית היא חלק בלתי נפרד מהשיח, כמו גם כניסת הבינה המלאכותית לתחום, אולם כדאי לחשוב על דרכי הצגה אופטימליות יותר לפרויקטים, שנבלעו בתחילת התצוגה בין נאומי הפתיחה לתודות של נותני החסויות ומרצי המחלקה.
כמעט כל הפרויקטים בלטו ברמה טכנית גבוהה, בין אם זו רמת הגימור, התפירה, בנייה נכונה של כיסים, יצירת אביזרים מסקרנים או שילוב של אובייקטים חיצוניים. זה חיפה על חוסר היכולת של רובם להרכיב כמה מערכות לבוש מגובשות מבחינה אסתטית וקונספטואלית. גם אם מתוך חמש או שש מערכות לבוש היו שתיים או שלוש הדוקות שהציגו רעיון טוב ומקורי, הוא לא הצליח להתפתח לאוסף קוהרנטי. אולי כי הבוגרים הצעירים האלה גדלו לעולם שבו לסינגל בתחום המוזיקה, לדוגמה, יש משקל רב יותר מלאלבום מגובש מתחילתו ועד סופו.
מי שהציגה את אחד הפרויקטים המגובשים ביותר במחלקה הייתה מאיה אהרון עם הפרויקט Comfort Zone, שביקש לחקור את המתח שבין אור לצל, בין צבעים עזים של המתלבשים בחוף הים לחול הניטרלי, ובין השלווה שבשהייה על חוף הים לציוד המסורבל. זה היה רגע אופנתי מוצלח עם צבעוניות הרמונית, כמו בז'קט עשוי מגבת טורקית בצבעי פונץ'-בננה מקושט גדילים, וגם לא מעט הומור, שהגיע באביזרים כמו תיק אוברסייז ענק מבד מגבת. אין ספק שבהתאמות מסוימות, הפרויקט הזה יכול להתפתח לקולקציית אופנה מסחרית שתתחבב על לא מעט ישראליות. וזה לא מעט בימים אלה.
בתוך כך, לאורך כל התצוגה אפשר היה לזהות כמה מגמות בולטות, ופחות פרויקטים אשר הציגו רעיון אחד חזק. זה מעיד על צייטגייסט דומיננטי, אבל גם על חוסר במקוריות. בשלב מסוים כבר הפסקנו לספור על המסלול את המזוודות כאביזר עיצובי שהשימוש בו לא היה מוצדק, למעט בפרויקט המושקע "מלחמת אוקראינה-רוסיה" של לוטן זק, שעסק בפליטי המלחמה. זק יצרה מערכות לבוש מורכבות ששילבו בין לבוש אוקראיני למדי צבא מיליטריסטיים והתוצאה המטרידה הצליחה למצוא מעט יופי גם במלחמה.
בין המגמות הנוספות שניתן היה לזהות בתצוגה היו דגש רב על אביזרים, לרבות נעליים שהשלימו את מערכות הלבוש, שככל הנראה זכו לבולטות בעקבות הפוקוס הרב שלו זכה אשתקד הבוגר טל מסלבי עם נעלי העוגה האכולות שלו, שהזניקו לו פרסום בינלאומי. הפעם היו אלה נעליים מדשא, נעליים עם פרווה מלאכותית, ניטים, ומה לא. עוד נראו: חיתוכים של הגוף, חשיפתו, התעסקות בנושאים של נזילות מגדרית, משחקי נפחים וגם לא מעט סוריאליזם כתוצאה מתעתועים ויזואליים.
אחד הפרויקטים המעניינים במגמה זו היה "פראלל" של ניצן לוי, שהציגה אוסף שחקר את החליפה הגברית ביחס לגבר המודרני. היא עשתה זאת, לדוגמה, עם מכנסיים אפורים בגזרה רחבה שהיו מסובבים מעט הצידה – שינוי קל, שסיכם את הנושא בדיוק רב.
25 צפייה בגלריה
אוסף שחקר את החליפה הגברית ביחס לגבר המודרני. פרויקט הגמר של ניצן לוי
(צילום: עדי סגל)
יותר מהכול – המגמה הבולטת של בוגרי המחלקה לעיצוב אופנה היא הבריחה מבגדים לטובת שאלות רוחב מעט מיושנות ותהליך רפלקסיבי על היחס שבין גוף לבגד. הם עשו זאת על ידי חיתוכים של הגוף ויצירת המשכיות שלו, בין אם על ידי אובייקטים היוצאים מתוך הבגד או יוצרים לו נפחים חדשים, כמו בפרויקט היפה שפתח את התצוגה, "העוצמה שברכות" של שחר זוהרי ושקד קדוש, והמשיך בשימושים של הדפסים על לוחות פרספקס שהוצבו מול הגוף, כמו בפרויקט "תוכן רגיש" של לי-נוי כהן, שעסקה ביחס למיניות והצליחה לייצר את שני הממדים שבין כיסוי להסתרה.
המגמה הזו הגיעה לשיאה עד להתפוצצות רעיונית בשני פרויקטים שסגרו את התצוגה: "בין גבריות" של דביר קסטנבאום, שהעלה למסלול דוגמן כמעט עירום עם מתלה שעליו בגדים משני צדדיו – ביניהם מעיל טרנץ' יפה בצבע אבן מעוטר תחרה לבנה, שביקש, כנראה, להציג את הדואליות הגברית שבה עסק קסטנבאום; והפרויקט "אוטופי שמוטופי" של ניצן צפלר ותמה פוקס (צמד שני שהציג יחד), שחתם את התצוגה עם דוגמנית שהוברגה בין שני לוחות פרספקס.
