הפרס הראשון בתחרות האופנה היוקרתית מיטלמודה, שנערכה בחודש שעבר באיטליה, הוענק למעצבת הישראלית תמר אלבז – בוגרת שנקר טרייה, אשר פרויקט הגמר שלה, "מסגרת פלואידית", היה מהטובים ביותר שהוצגו ביולי האחרון בתצוגת הגמר של המחלקה לאופנה, בזכות שפה עיצובית מגובשת, איזון בין רוך לקושי ויד טכנית חזקה במחויטים ועבודה בעור. מלבד פרס החדשנות בגובה עשרת אלפים אירו, קטפה אלבז פרס נוסף בתחרות על קיימות וקריאטיביות בעור מטעם חברת Lineapelle בגובה 1,500 אירו. חברה למחלקה, שחר גלר, זכה גם הוא בשני פרסים במיטלמודה.
לאורך השנים זכו לא מעט בוגרים ממחלקות האופנה בישראל בפרסים גדולים, אשר פתחו עבורם דלתות בבתי אופנה בינלאומיים. ויקטור (ויוי) בלאיש זכה בשנת 1996 באותה תחרות ממש בפרס הראשון, כשמיד לאחר מכן החל לעבוד בבית האופנה של רוברטו קוואלי כמעצב ראשי, משם המשיך לג'יאנפרנקו פרה ואף פתח מותג הנושא את שמו באיטליה. שנתיים לאחר מכן זכה בתחרות קובי הלפרין, שהחל בעקבותיה לעבוד עם אלי טהרי בניו יורק; ובתחרויות אחרות כמו ITS, זכתה בוגרת שנקר עינב צוקר בפרס הראשון, שהעניק לה עבודה במותג האופנה והדנים דיזל.
9 צפייה בגלריה
"יש קווים משיקים בין אופנה למחול: התמדה, משמעת עצמית, מוסר עבודה, העיסוק בגוף"
(צילום: שי תמיר)
אלבז לא נתנה לעצמה הרבה זמן (וקרדיט) להתרגש מהזכייה, שמצטרפת לזכייה כפולה נוספת שלה אשתקד בתחרות הבינלאומית Real Leather. כשהיא נשאלת אם הזכייה מחזקת את האגו, היא מושכת בכתפיה. "אני מאוד תחרותית מול עצמי וכל הישג שאני כובשת – אני אומרת לעצמי: 'את יכולה עוד'. לא נהניתי מהזכייה בזמן אמת", היא מודה. "בן זוגי צחק עליי ששתי דקות אחרי הזכייה במיטלמודה, התבאסתי שאני לא יכולה להירשם לתחרות המעצבים של בילבאו (התחרות הדו-שנתית BIAAF, א"י). האמת שיש בי משהו שעדיין לא מעכל את הזכייה. מבחינתי, אני עדיין הבחורה שהגיעה לשנקר עם אפס ידע באופנה".
הזכייה המרובעת של שני בוגרי המחלקה לאופנה בשנקר היא גם הבעת אמון בכישרון על פני פוליטיקה. בצל גלי חרם אקדמי על ישראל בעולם, ותחושה – לא בלתי מוצדקת – כי תעשיית האופנה הבינלאומית בחרה צד במלחמת חרבות ברזל, אלבז הגיעה לתחרות באיטליה מלווה בחששות. "מודה, חשבתי שזה עלול להשפיע, שלא אזכה כי אני ישראלית. עצם המחשבה מבאסת", היא מספרת. "לשמחתי, בסוף את נמדדת לפי העשייה שלך, ולא המדינה שממנה הגעת. אני לא שגרירה של מדינת ישראל – אני עושה את העבודה שלי, ובאתי להיבחן בתחרות על היצירה שלי, לא על היותי ישראלית".
פרויקט הגמר של אלבז הדגים כי אפשר לנצח במגרש הביתי וגם הבינלאומי עם פרויקט חכם, לביש ומינימליסטי – 180 מעלות ממה שמכונה "הסגנון השנקריסטי", שם קוד לפרויקטים אקסטרווגנטיים שלא פעם אינם עושים חסד עם קווי המתאר של הגוף האנושי. מאז הזכייה קיבלה אלבז הצעות עבודה בבתי אופנה נחשקים מעבר לים, והיא לא שוללת מעבר לכמה שנים כדי להתמקצע בתחום. "הייתי עוזבת לחו"ל לטובת עבודה. זה הדבר הכי טוב שאוכל לעשות לקריירה שלי", היא אומרת. "אני מאוד מחוברת למשפחה שלי, אבל אתמודד. אני גם מרגישה שהשפה העיצובית שלי מתאימה יותר לשוק הבינלאומי".
מערכות הלבוש והאביזרים שהציגה בפרויקט "מסגרת פלואידית" בהנחיית מעצב האופנה יוסי קצב, נוצרו בהשראת תקופתה כרקדנית מקצועית בין הגילים שלוש עד 18. צעיף עור פיסולי ופיתולי בצבע שוקולד מדגים את התנועה שאותה רצתה ליישם בבגד, וכך גם גבו של מעיל צמר בצבע אבן, שמדגיש את חגורת הכתפיים והשכמות.
"ישנם קווים משיקים בין אופנה למחול: התמדה, משמעת עצמית, מוסר עבודה, העיסוק בגוף", היא מסבירה. "כל הפרויקטים שלי בשנקר עסקו במערכת היחסים שבין גוף לבגד. רקדתי במשך 15 שנה וההשתנות של הגוף, בטח בגיל ההתבגרות, השפיעה עליי ועל איך שאני רואה גוף ובגד. בפרויקט רציתי לבחון גבולות חדשים בבגד ולתת לגוף להשתנות בתוך מגבלות הבגד".
"לא ידעתי אפילו להחזיק עיפרון בצורה נכונה"
אלבז (26) נולדה וגדלה בתל אביב, וכיום גרה במרכז העיר עם בן זוגה. היא הבת הצעירה מבין שלוש בנות. אחותה הבכורה היא מעצבת תעשייתית בוגרת שנקר, האמצעית סטודנטית לתואר שני במדעי המוח. לדבריה, בבית עודדו לאמנות ולאסתטיקה, אולם רק לאחר השירות הצבאי החליטה לפנות לאופנה בעקבות טיול בן חמישה שבועות ביפן. "הייתה לי אפשרות לקבל מעמד של 'רקדן מצטיין' בצה"ל, אבל הרגשתי שאני זקוקה לחופשה מריקוד. אחר כך כבר הגוף השתנה וחששתי לחזור לרקוד. אני לא יכולה לחזור לרקוד בצורה חובבנית – אני פרפקציוניסטית".
הפרפקציוניזם הזה השתלם. לשנקר הגיעה ללא ידע מוקדם באופנה. "לא הייתי מהילדות שמגיל שלוש ציירו שמלות. לא ידעתי אפילו להחזיק עיפרון בצורה נכונה", היא מספרת. בבחינות הכניסה התמודדה עם הקשיים שלה בעיצוב, בניגוד לסטודנטים אחרים שהגיעו עם ידע קודם. "לאורך שנה א' רדפתי סביב הזנב של עצמי כדי להשתוות לרמה של הכיתה, כי הרבה סטודנטים הגיעו עם ידע קודם בתפירה ובעיצוב", מוסיפה אלבז. "הכול היה עבורי חדש לחלוטין. על אף הקושי והאינטנסיביות של הלימודים – נשארתי כי אני אוהבת אופנה. אף פעם לא הרגשתי כוכבת בשנקר – הרגשתי חברה של כוכבי המחזור, אבל בסוף ההשקעה השתלמה".
הפרויקט של אלבז עשה שימוש בעור, מגמה שבלטה בתצוגת הבוגרים של אותו שנתון. השימוש בחומר אפשר לה לעצב דגמים פיסוליים, לצד יצירת אוסף תיקים נחשק שעכשיו היא מייצרת בהזמנות אישיות ללקוחות פרטיות. היא טרם תמחרה אותם, אולם הם צפויים לעלות אלפי שקלים – תוצר של חומר גלם יקר ותפירה אישית. "אני פועלת בימים אלו להנגיש את המחיר", היא אומרת.
מבין ארבעת הדגמים, הבולט מכולם הוא תיק עור שמורכב, ויזואלית, מנעל עקב בחלקו התחתון. "תיקי הנעל הם סממן לדיכוי נשי, והם מופיעים כתיק. כלומר, שאישה יכולה לשאת אותם ולשלוט בהם", מסבירה אלבז את החשיבה העיצובית מאחוריו.
9 צפייה בגלריה
"בהתחלה רציתי לעשות את התיק משיער אדם, אבל זה חומר מאוד יקר ובעייתי לתפירה"
(צילום: שי תמיר)
איך את מסבירה את הפופולריות של עורות השנה?
"עור תמיד באופנה. הוא משמש אותך לטווח הרחוק וגם מתיישן יפה. עור הוא גם חומר מקיים, כי הוא תוצר לוואי של תעשיית המזון. הוא אפשר לי ליצור עור שני לגוף ולבטא תנועה באובייקט סטטי. גם כשהוא תלוי על קולב, תהיה בו תנועה. בפרויקט עשיתי שימוש בטכניקות של דיגום חופשי ותפירה ידנית בעור, שילבתי חוטי ברזל מצופים PVC שהושחלו בבגדים כדי לייצר את התנועה, יצרתי צבעוניות מונוכרומטית כדי לטשטש את ההבדלים בין הגוף האנושי לבגד, ועסקתי במערכת היחסים הממשטרת בין הבגדים לגוף".
מהיכן מגיעה המשיכה האישית שלך לעור?
"זה התחיל בקורס עור בשנה ג'. הרגשתי שאני ממקסמת את עצמי כמעצבת, ופרויקט הגמר הוא המשך של התהליך הזה. רציתי שהפרויקט ייראה יוקרתי, והשימוש בעור אפשר זאת".
היה בפרויקט גם תיק מפרוות כבש.
"נכון, כבש ג'ינג'י איסלנדי בעל מראה יבש. זה היה מעיל וינטג' שקניתי באתונה ופירקתי לתיק. בהתחלה רציתי לעשות את התיק משיער אדם, אבל זה חומר מאוד יקר ובעייתי לתפירה, והבנתי שאני צריכה ללכת לכיוון אחר", היא מספרת. "שאלת הפרווה מורכבת ועד היום אני מנהלת עם עצמי דיון מוסרי בנושא. אנו רואים חזרה של פרווה אמיתית לאופנה, והשנה נעשה בה שימוש גדול בשנקר בהשוואה לשנים קודמות. פרוות כבש זה לא עורות אקזוטיים (שם קוד לעורות קרוקודיל, נחש וכו', א"י) או פרוות מינק – היא תוצר נלווה של תעשיית המזון".
9 צפייה בגלריה
"בסוף אנחנו מעצבי אופנה, ומעצבים בגדים שצריכים להיות אטרקטיביים עבור הלקוחות"
(צילום: עדי סגל)
השאיפה הגדולה של אלבז היא לפתוח מותג אופנה משלה, אך עד שזה יקרה היא לא שוללת להתנסות בדברים נוספים. בינתיים היא ממשיכה לעבוד כסטייליסטית בהפקות אופנה עצמאיות עם צלמים צעירים, עבודה שאותה החלה בשנה א' ללימודיה; ולאחרונה גם קיבלה הצעה משתי כלות עתידיות לעצב עבורן שמלת כלה. "בתקופת הלימודים פיתחתי כתב יד מינימליסטי, ועכשיו כשאני לא בשנקר ואין צורך בשואו-אוף, אני מאמינה שזה ילך למקום מינימליסטי עוד יותר. אני אוהבת ניקיון, ווליום ועור, כי הוא מוציא ממני דברים חדשים ומעניינים".
"בסוף אנחנו מעצבי אופנה, ומעצבים בגדים שצריכים להיות אטרקטיביים עבור הלקוחות. אני לא אמנית – אני מעצבת", היא אומרת לסיכום. "יש מעצבים שלוקחים את העיצוב למחוזות של Art to Wear וזה מדהים, אבל אני פחות שם. זה גם מה שהתמודדתי איתו לאורך כל הלימודים בשנקר. המרצים דוחפים אותך קדימה כדי לבדוק את הגבולות של עצמך. זאת חממה שמאפשרת לך לפתוח את הראש. ולאורך כל הדרך זו הייתה מלחמה מול עצמי, ומול הרצון לעשות דברים לבישים לבין הרצון לפתוח את הראש וללמוד שמותר גם לטעות. אבל לטעות זה לא בדי.אן.איי שלי – אני פרפקציוניסטית".
