בסלון של תמר קרוון תלוי פוסטר בשחור־לבן שעיצב עבורה דוד טרטקובר, עם הכיתוב "אין עליך, התאהבתי בך", ולצידו ציור של פרחים אדומים על רקע כחול, פרי מכחולו של יונתן, 11, שבו טיפלה באמנות. אבל מאז שאביה, דני קרוון, נפטר - היא הפסיקה לטפל.
עוד כתבות +ynet:
"אבא נפטר לפני שנתיים ואני הגעתי למקום מאוד נמוך. לא אובחנתי ולא לקחתי כדורים, אני גם לא שותה ולא עושה סמים, אבל איבדתי את שמחת החיים ואת החשק לעשות דברים, ואני משערת שאפשר לקרוא לזה דיכאון. בעיקר רציתי להיות בבית, במקום הבטוח שלי", היא מצביעה על החלל הגדול והצבעוני, עם שלל פינות הישיבה והרהיטים האקלקטיים, כריות וכוסות, אגרטלים ומפיות, צמחים וספרים, והכל צבעוני, שמח ומרים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"הבית שלי גורם לאנשים להתקפי אפילפסיה, אבל הוא בית של אור ואהבה עם המון צבע, ועל הקירות תלויים בעיקר ציורים של הילדים שבהם טיפלתי באמנות. בגלל המוות של אבא נגמר לי הכוח הרגשי לזה".
אבל במלחמה הכוח חזר וזה לא הפתיע אותה. קרוון כבר מכירה את עצמה. במצבים מאתגרים היא חייבת לפעול, לזוז, לעשות, העיקר לא לקפוא. אז בתחילת המלחמה היא התייצבה בפס החם של מסעדת האחים בתל אביב והתחילה לבשל לחיילים. "הייתי קמה בדיכאון, מגיעה למסעדה, מבשלת ומרגישה בקבוצת תמיכה, ואז חוזרת הביתה ומתרסקת".
אחרי שחמ"ל הבישולים נסגר, וכדי להציל את עצמה, עברה לטפל בילדים שפונו מבתיהם. "והם ממש מחכים שאגיע עם חומרי היצירה ונתחיל לצייר, זה מטורף לראות את זה. וזה גם למעני. בעזרתם גיליתי את האנחנו ברמה הכי גבוהה שיש".
את האנחנו של עם ישראל?
"כן. למשל, האנחנו שנוצר לי עם בניה, ילד דתי בן חמש מאשקלון, שאיך שהייתי מגיעה למלון הוא היה קופץ ומתיישב לי על הברכיים והיינו מתחילים לצייר. אמא שלו, מעיין, אמרה לי שהיא תמיד חשבה שאנחנו התל־אביבים חיים בבועה, מנותקים, בזמן שהם סופגים טילים, אבל אחרי שהיא ראתה איך אני מתאמצת כדי למצוא להם מקום מגורים כאן בעיר, היא הייתה המומה", אומרת קרוון ולאחר מחשבה קצרה מוסיפה: "אבל גם הסטיגמה שלי עליה נשברה והתאהבנו. חייבים לבנות משהו חדש בינינו", היא אומרת ולוקחת עוד עיגול של אבוקדו מהצלחת המעוצבת.
בסוודר בהדפס כתום מעל חולצת פסים שחור־לבן ושלל שרשראות צבעוניות שעליהן תענוד את דסקית החטופים, הכל מסתדר אצל קרוון לסיפור אופנתי, אבל דווקא מי שמזוהה עם הפקות האופנה הגרנדיוזיות של הניינטיז, אומרת שהיא כל כך שמחה שעברה לעולמות אחרים, למשל ללימודי תואר שני בקולנוע, שבמסגרתם היא יוצרת דוקו על אבא שלה, שחסר לה כמו אוויר לנשימה.
"אבא היה הקרקע היציבה שנתנה לי ביטחון שיהיה בסדר, גם בתקופות הכי קשות. גם עכשיו אני יכולה לשמוע את הקול שלו ולדעת שהוא פשוט נחרד ממה שקורה, אבל שהוא רוצה שאלחם על זה שיהיה בסדר, לשקם את המדינה ולהילחם בממשלה. הוא תמיד אמר שהשילוב בין כיבוש ושחיתות מוביל למדרון תלול. אבל ממנו גם קיבלתי את הנאיביות ואת האמונה בטוב, לעומת אמא שלי, שעלתה לארץ אחרי השואה וחוותה את העולם כמקום אכזר שבו אי־אפשר לסמוך על אף אחד, וזה טבוע בה. כשאבא היה אומר לה, 'תאמיני בטוב', אמא הייתה עונה 'תיזהר'".
את אמא, חווה קרוון, בת 92, תמר מתארת כחכמה ומעודכנת, כזו שקוראת ספר ביום, אבל מתחילת המלחמה גם שבורה נפשית "ברמה שלא ראיתי אותה מעולם. מדברת הרבה על השואה, איך היא אמרה לעצמה שבגלל שאין לנו מדינה יכולים לעשות בנו שפטים, ומה שטילטל אותה בשבת השחורה זו העובדה שעשו בנו שפטים במדינה שלנו".
ואת?
"אני חייבת להמשיך את הדרך של אבא. מי יעשה את זה אם לא אני? בנטייה הטבעית שלי אני מאמינה בשלום, ושמהחורבן הזה ייבנה משהו חדש וטוב גם בינינו".
אבל עד שזה יקרה, היא סופגת ברשתות לא מעט אנטגוניזם, לאחר שכתבה באינסטגרם: "... הממשלה שלנו לא מתעניינת בנרצחים, במשפחות שלהם, בחיילים שנלחמים מעל חודשיים, בחיילים שמתו, במשפחות שלהם, במפונים שהם פליטים בארצם ובעיקר בחטופים. אז די להיות מנומסים... אי־אפשר להמשיך ככה".
"כתבו לי שאני מפלגת, מתסיסה, אבל סליחה, מותר לי לחשוב שביבי - שהעביר כספים לחמאס והתעלם מהתרעות - חייב לעוף, ולא רק לעוף, אלא גם להישפט. זה לא מרצון לפלג, אלא מרצון שלעם שלנו יהיה טוב, שנקום מהחורבן ונבנה מדינה חדשה עם ערכים. אבל פתאום שמתי לב שאנחנו נורא מנומסים כל הזמן".
מי זה אנחנו?
"כולנו. חטפו אנשים מהבתים שלהם. בואו נסתכל לעצמנו בעיניים ונשאל – האם הממשלה הזו, שהאמון בה נשבר, באמת יכולה לשמור עלינו? מאז ה7 באוקטובר אני מבינה שאנחנו לבד, ומאז, הכל רק מתדרדר. ביום שבו הגיעה ההודעה שאיתי סבירסקי ויוסי שרעבי נרצחו בשבי – פרצתי בבכי. עד כמה המשפחות שלהם נלחמו וזעקו – והנה כלום. הם פשוט הופקרו והדם שלהם על הידיים של כל ממשלת החורבן, ממשלה שהפקירה וממשיכה להפקיר ובעיקר לא שומעת אותנו".
את יוצאת להפגנות?
"אני מפגינה ואני זועקת את זעקת החטופות והחטופים, וצועקת להחלפת הממשלה, אבל בואו לא נשלה את עצמנו. אף אחד לא שומע אותנו ורק ההד של הקול שלנו עונה לנו. איך יתכן שהממשלה הזו עדיין ממשיכה כאילו כלום? איך יתכן שמשפחות החטופים צריכות לשבות רעב ולהתפרץ לכנסת? ושאין שום תוכנית ברורה למעט הסלוגן הריק מתוכן 'תמונת ניצחון'. איזה ניצחון?".
היא לוקחת אויר ואומרת: "יו איך אני צועקת פה, ואני לא אנרכיסטית ולא מפלגת, אבל אנחנו מעלים פוסטים ועוד פוסטים ועוד פוסטים, ואני מדברת איתך בזמן שאנחנו יושבות בנחת ואוכלות אבוקדו, אבל חטופים נרקבים בשבי ואנחנו שומעים עדויות מזעזעות, המשפחות של הנרצחים מפורקות ואלפים מאיתנו עם טראומה שצריך לטפל בה, כי איך מעכלים את כל הזוועות?"
כתבת שצריך להשבית את המשק.
"נכון. כמו שעשינו כשביבי פיטר את גלנט ויצאנו לרחובות, אז למה עכשיו המשק לא מושבת? חייב לקרות פה משהו גדול ואקטיבי, אי־אפשר לבוא ולהגיד 'יהיו ועדות חקירה, יהיו משפטים', ובכל בוקר לקרוא על עוד חיילים שנהרגים. אני לא שומעת שום תוכנית ברורה חוץ מרצון לחסל את חמאס, שיכול לקחת שנים, וכמה חיילים עוד ייהרגו בשבילו?"
אז מה את מציעה?
"הייתי אומרת שהפתרון בסופו של דבר הוא תמיד לדבר, גם עם הגרועים שבאויבים, ואני גם שומעת עדיין הורים שילדיהם נרצחו ואומרים על הקבר שהם מאמינים בשלום, אבל אחרי 7 באוקטובר ברור שאי־אפשר לשבת עם חמאס ולדבר איתם שלום. זה אנשים שקמו בבוקר ושחטו אנשים. אז למרות שאני מאמינה שיש בעזה גם חפים מפשע שהם לא בעד חמאס, ובסך הכל רוצים לחיות בשקט למרות שנולדו במקום הכי גרוע בעולם, לא ראינו ולא שמענו אותם". ולאחר מחשבה מוסיפה: "מה שאנחנו חווים מאז 7 באוקטובר זה שבר של ההומניזם, וזה שבר מאוד גדול".
ושבר יש לה גם עם מי שקמו ונסעו מכאן איך שפרצה המלחמה, נסו על נפשם. על הורים שניסו לחסוך מילדיהם הקטנים את הטראומה היא לא כועסת, אבל על אחרים כן. "זו בריחה אגואיסטית, כמו מי שעוברים ליד תאונה קשה, אבל ממשיכים לנסוע, ואומרים, 'אנחנו נחזור רק אחרי שתנקו את השטח'. קשה לכם? אוקיי, חודש ראשון עליי, אבל תחזרו. מה התאריך של החזרה שלכם? מתי זה קורה? אחרי שמנקים את ההריסות? כשבונים את הבתים ההרוסים? והכי נורא זה ההודעות שמגיעות מישראלים שגרים בחו"ל ומספרים לי, 'אוי, כמה קשה, איזה נורא, איזה אסון'", היא יורה ואומרת שגם את האומץ להגיד את כל מה שהיא חושבת בלי פחד, קיבלה מאבא שלה.
שנים רבות היא דווקא לא הייתה בפרונט כמו עכשיו, אלא עמדה מאחורי המצלמה, כצלמת אופנה שגם סיגננה את ההפקות פורצות דרך שלה. אבל היום, בגיל 55 ואחרי שלושה עשורים בתעשייה, היא שמחה להביט מרחוק בגלאם המזויף. "תעשיית האופנה היא הכי יפה מבחוץ והכי מכוערת מבפנים. חוויתי דברים קשים כשהייתי חלק ממנה, והיום, אחרי שמצאתי את המקום שלי ביצירה הקולנועית והתאהבתי, אני לא מבינה למה סבלתי וביזבזתי שם 30 שנה".
זה הרבה זמן, לסבול 30 שנה.
"היום אני מבינה. אבל עבור משרדי הפרסום הייתי אמנותית מדי. בתחילת דרכי צלמים מהמיינסטרים שמו רגליים לסגנון שהבאתי, אבל אחרי זה חיקו אותי בלי בושה. סבלתי מקליקות של נשים בתעשייה שהיו רעות אליי, אבל היו גם פרמטרים שעזרו לי לשרוד".
כמו מה?
"כמו אבא שלי שתמיד אמר לי שאסור להיכנע לרוע. גם זה שתמיד הייתי אאוטסיידרית של התעשייה שמר עליי, וכמובן, ההחלטה ללמוד טיפול באמנות וגם לימודי הקולנוע שהתחלתי השנה. נכון שפחדתי שבלימודי הקולנוע אהיה הכי קשישה ואשב לבד בהפסקות, אבל יש לי כיתה מדהימה וכולם צעירים ממני, כולל המורים, וכשאני יושבת וכותבת תסריט, מביימת או עורכת אני בעננים. אני רוצה עד סוף הלימודים לסיים את הסרט על אבא שלי".
את מדברת עליו המון.
"כי זה אבא ששם עליי קרן אור ותמיד היה אומר 'לאן שהלב שלך לוקח אותך, לכי תעשי את זה'. אבא שידע על שיברונות הלב שלי והיה נותן לי עצות בחיי האהבה ומתקשר כל בוקר לשאול מה שלומי", ואבא דני נשקף מחייך מתמונתו שנמצאת על המדף מול שולחן האוכל.
היא גם בטוחה שהוא בחש בעניינים של מעלה ושלח אליה את האהוב הנוכחי שלה, איש תיאטרון שלא בא לה לדבר עליו עדיין, אבל היא מאוהבת, והאהבה שוכנת על פניה המופזים. כשאני מבקשת שבכל זאת תגיד מילה, קרוון ממלאת פיה בחיוכים ורק אומרת שהם ביחד עשרה חודשים ושהיא מאוהבת בבנות שלו.
איתמר, הבן שלה (22), נולד כשאמא תמר הייתה בשיא הקריירה כצלמת וגם כבמאית פורצת דרך של קליפים, אבל היא ויתרה על הנצנצים ונשארה בבית להיניק ולגדל אותו, "ורק כי היה צריך לשלוח את הילד לגן בגיל שלוש, עשיתי את זה, אחרת זה היה נמשך עד גיל 18. אין דבר יותר חשוב מאשר להיות הורה לילד, ואנחנו במדינה עכשיו במצב שאין לנו אמא ואבא".
חזרת למלחמה.
"כן, כי איפה האמא והאבא של האנשים שחיים פה? של עצמאים כמוני שכבר שלושה חודשים מתנדבים, אבל אין להם פרנסה? ולבכות על הפרנסה שלי זה כלום לעומת מה שחוו אנשים מהעוטף וכל המפונים, אבל זה גם תוצאה של אותה הפקרות. שימי לב שההידרדרות התחילה ברצח רבין. הייתה כזו הסתה לרצוח את ראש הממשלה שרצה שלום, אז מה הפלא שלכאן הגענו?".
השלום הוכח כחלום מאוד רחוק. ונדמה שגם השלום בינינו.
"אני לא מודאגת מהקרע בינינו, יש לי אמונה ילדותית שהוא יתאחה. בסוף נהיה חייבים לאהוב אחד את השני, כמו בני זוג שאין להם ברירה אלא להיפגש באמצע. וברור שהאנטישמיות שמאיימת עלינו מבחוץ תאחד אותנו. היא הייתה מוחזקת המון זמן בחסות הפוליטיקלי קורקט ופשוט התפוצצה, וזה הלם מטורף".
