מדריד. בוקר 7 באוקטובר. כשמישל גרציג פקחה את עיניה וראתה שפניו של בעלה, תיבו קורטואה, קדרו באחת, היא הניחה את כף ידה על הבטן.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"תיבו התעורר לפניי, כמו תמיד", היא מספרת, "וכמו תמיד הוא ישר נכנס לחדשות בסלולרי, הוא לא יכול להתחיל את היום לפני שהוא מתעדכן. מתוך נמנום מתוק שמעתי אותו אומר: 'אוי, נראה לי שקורה משהו בישראל' ובבת אחת התעוררתי. בסלולרי חיכו לי מלא הודעות מהמשפחה ומחברים. הלם. חוסר ודאות מוחלט. הדבר היחיד שהיה ודאי הוא שקורה משהו נורא. פתאום קלטתי כמה זה קשה לחוות מלחמה בישראל כשאת רחוקה ממנה. בטוח שזה פחות קשה מלחיות בממ"ד, אבל רציתי את התחושה האמיתית של המלחמה וגם של ה'ביחד ננצח' ושל החיבור החזק בין כולם".
ולמה היד שלך נמשכה לבטן?
"באוקטובר הייתי בתחילת ההיריון, בשלב הבחילות וההקאות והעייפות הגדולה. רק המשפחה ידעה, החלטנו לחכות עד סוף הטרימסטר הראשון. היה לי כרטיס טיסה ארצה לאמצע אוקטובר. דמיינתי איך אני מתחבקת ומפיצה את בשורת האהבה – ופתאום מלחמה ואני נלחצת, חוטפת פניקה וחוששת לשלום העובר".
השיחות עם הוריה שגרים באילת ("הם עוד היו שאננים, מי חשב על הטילים של החות'ים?") העצימו בה את החרדה. "המשפחה שלי שלחה למלחמה הרבה חיילים, ואני הכי גאה בהם בעולם. הכרתי אנשים שהיו בנובה, דיברתי עם חברים שלי שהצליחו לברוח, צמרמורות, ובהמשך סיפרו לי על בחור הולנדי שנרצח. בישראל אומרים 'כל אחד מכיר מישהו' והרגשתי שזה חל גם עליי".
השוער של ריאל מדריד לא חווה מלחמה ב-32 שנות חייו, "אבל בישראל יצא לו לראות חיילים על מדים הולכים ברחוב. זה הקשר היחיד שלו למציאות שלנו ולמרות זאת הוא סלע תומך, הוא כל כך מכיל ומבין ומרגיע, והוא באמת עזר לי לשמור על באלנס ושפיות וגם על הבריאות, לטובת ההיריון. תיבו יודע שגם בלי איום ממשי על מדינת ישראל אני סובלת מהתקפי חרדה".
במבט לאחור, גרציג (27) מדגישה שהיא מעולם לא שמרה את ההתקפים האלה בסוד. "התחלתי לסבול מהתקפי חרדה במהלך השירות הצבאי. היה לי תפקיד מיוחד – ימאית גוררת. כמו 'הישרדות', אבל במים. אחרי שנתיים של שירות משמעותי, שבמהלכן גם הוצאתי רישיון סקיפר, חזרתי לדגמן, בעיקר כדי להחזיר כסף להוריי על כל השנים שהם השקיעו בי. לא גדלתי עם כפית זהב בפה. התחלתי לטוס לעבודות בכל העולם ולא הבנתי מה קורה איתי. איך אפשר לחייך כשבתוך תוכי יש סערה? לא ידעתי לשלוט ברגשות שהציפו אותי ולא ידעתי שהנפש לא שונה מאיבר פיזי שדורש טיפול".
כדורים?
"מה פתאום. טיפול בנשימות, בשיחות וגם לדבר עם עצמי, לקרוא ולהשכיל, דברים כאלה. התגברתי על זה בצורה מדהימה, אבל תיבו יודע שגם כשאני נראית קול ומשדרת 'הכל בסדר', אני פקעת לחץ".
בני הזוג פתחו את ביתם לכל מי שרצה לבוא. "הוריי היו על הקו וגם חברים הגיעו, יש לנו הרבה חדרים. תיבו התחיל להעלות סרטונים, וכשהתברר שהמלחמה מתנהלת גם בתחום ההסברה, הוא העלה פוסט של תמיכה מלאה. זה לא כמו לשים באינסטגרם תמונה משותפת. זה סיי. ומה שמדהים בעיניי זה שתיבו לא היה חייב לעשות את זה, הוא לא ישראלי, זה לא מובן מאליו. הדחף בא ממנו. גם תרומה מורלית וגם תרומה כספית".
התרומה הכספית לא יצאה מחשבון בנק משותף?
"ברור, היא של שנינו, אנחנו עושים הכל ביחד, אבל אני ישראלית ומצפים ממני לעשות את זה".
כצפוי, הצעד הזה תבע מהם מחיר. "מאז אוקטובר שנינו מקבלים, ביחד ולחוד, הודעות עם איחולים נוראיים ושנינו מאבדים מלא עוקבים. הוא איבד הרבה יותר ממני. לי יש היום 768 אלף עוקבים, אחרי שכמה עשרות אלפים בחרו להחרים אותי. לתיבו יש היום 14.6 מיליון עוקבים ועד אוקטובר היו לו 15 וחצי מיליון. הוא איבד יותר מחצי מיליון, כמות לא נתפסת. בהתחלה שאלתי את עצמי איך ייתכן שמישהו שאהב, העריך והעריץ אותך מתהפך לגמרי ומתחיל לקלל אותך רק בגלל שהוא לא מאמין בדרך שלך. עם הזמן הבנתי שרבים מאלה שיצאו נגדנו, בכלל לא יודעים מה קורה בישראל. הם שונאים מתוך בורות. סתם".
כשמישהו מוריד עוקב, זה מעליב?
"לא, מפני שאנחנו מתייחסים לזה כאל משהו שטחי. יש דברים הרבה יותר חשובים ממספר העוקבים. אני יכולה להבין את השנאה שכוונה כלפיי, אף פעם לא הסתרתי את עובדת היותי ישראלית, כולם יודעים שעשיתי שירות צבאי ושמאחורי האוזן יש לי קעקוע של מגן דוד, אבל תיבו? הוא סובל וממשיך לתמוך בישראל ולדעתי זו גבורת-על".
גבורת-העל הזאת מאפילה על העובדה שהוא לא יהודי?
"אני לא מטיפה להתבוללות, אבל הוריי חינכו אותי לקבל כל אדם בתור אדם. מהר מאוד ידעתי שלא אהיה מסוגלת לדחות את הגבר שמכבד אותי ושהופך אותי למאושרת רק בגלל דתו. תיבו התחבר לדת שלי מהנשמה ומהלב, הוא אוהב לחגוג את החגים היהודיים והוא אוהב ישראל".
המלחמה המתמשכת השכיחה מהם את העובדה שהם עדיין לא בישרו לכל העולם ואשתו על ההיריון. "כן", היא צוחקת, "זה ממש מחדל, אבל שנינו לא טובים בתכנונים. או שאנחנו מאלתרים משהו בדקה ה-90 או שאנחנו פשוט זורמים. חשבנו לצאת בהצהרה לקראת השנה החדשה, ואיכשהו זה התפספס. ופתאום ראינו ביומן שבינואר אנחנו מוזמנים לשבוע האופנה בפריז, לתצוגה של לואי ויטון. זה אירוע עם הרבה מצלמות וכבר רואים עליי. חייבים לעשות את זה זריז. כמה ימים לפני פריז תיבו העלה תמונה שלנו בשקיעה, הוא מנשק לי את הבטן וכתב 'האהבה שלנו גדלה, לא יכולים לחכות עד שנפגוש אותך'. ניסחנו את זה ביחד".
הבשורה הגיעה חצי שנה אחרי שבני הזוג נישאו בלוקיישן סודי בריביירה הצרפתית. רגע לפני החתונה, בראיון, גרציג אמרה לי שילד משותף עוד לא עומד על הפרק. "נכון, לא תיכננו שום דבר", היא מאשרת בחיוך הורס, "אנחנו לא אוהבים לתכנן".
פנצ'ר?
"לאאאאא", היא מוחה בתוקף. "ידענו שאנחנו רוצים ילדים ואמרנו 'כשזה יגיע זה יגיע'. לא חשבנו שזה יגיע כל כך מהר, הופתענו, אבל שמחנו. אין משמעות לטיימינג המדויק. חשבנו איך להעביר את זה לשני ילדיו של תיבו, אנדריאה (9) וניקולס (7), שבאים אלינו בכל שבת שנייה. נירמלנו את זה לאט. שאלנו אותם אם לדעתם כדאי לנו להרחיב את המשפחה, כל אחד מהם אמר אם הוא רוצה אחות או אח, וכשסיפרנו להם שמשהו כבר מתבשל הם התרגשו וביקשו רשות לנשק את הבטן. עכשיו הם כבר מנשקים אותה גם בלי לבקש. כאלה חמודים. מהרגע הראשון הם לא קיבלו אותי כאמא חורגת, אלא כחברה".
המשקל, לדבריה, הוא הדבר האחרון שמעסיק אותה. "עד עכשיו העליתי כעשרה ק"ג, וגם אם אעלה 30 ק"ג זה לא יזיז לי. יש לנו שף פרטי, מפני שהמקצוע של תיבו מחייב תזונה מדויקת, ואני מקפידה על אוכל מזין ובריא, עם המון ויטמינים, לא בגלל הקלוריות, אלא בשביל העובר. בעיקרון אני בן אדם של מתוק. בתחילת ההיריון היו לי קצת חשקים לאוכל ישראלי כמו בורקס ומלאווח, אבל לא יצא לי לשלוח את תיבו באמצע הלילה להשיג לי מלפפון חמוץ. בלילה אני ישנה".
וביומיום היא מקווה לעבוד עד לצירים. "יש לי פגישות וצילומים. עדיין לא הגשמתי את חלום חיי, שער ב'ווג', אבל עשיתי שערים למגזינים גדולים ואני גאה מאוד בהישגים שלי. בנוסף אני המנכ"לית של החברה שלנו, 'בי דה וואן', שיוצרת לכל לקוח חוויית ספורט יוקרתית וייחודית. בקרוב נפתח כאן קליניקה לטיפולי פנים של פולה בליק. ואני גם עובדת על אירוע ההשקה של הקרן שתיבו ואני הקמנו כדי למרכז את התרומות שלנו. המון דברים מרגשים".
לפני חודשיים, כשקפצה ארצה לצילומים ("זד ספורט"), זו הייתה הפעם הראשונה שלה מול המצלמה עם בטן הריונית. "כיף", היא מתמוגגת, "הבטן הצטרפה אליי לעבודה. עכשיו, לקראת הסוף, העייפות חזרה אליי ואני מקבלת אותה באהבה. אמא שלי הגיעה אלינו השבוע ואני מקווה שהיא תישאר עד אחרי הלידה. תיבו מסתדר איתה מעולה. הוא קורא לה 'אִמוש'. קצת אחרי שהכרנו הוא התחבר לכל מיני אפליקציות ללימוד עברית ויש לו קליטה מעולה. כדובר פלמית אין לו בעיה עם החי"ת. בחודשים האחרונים הוא הפחית קצת בשיעורי העברית, מפני שהוא עסוק בשיקום והחלמה אחרי שקרע את הרצועה הצולבת ונותח. הוא אמור לחזור למגרש מתישהו באפריל. זה יהיה חודש משמעותי מאוד עבורנו".
לראיון הזום שלנו מצטרף אחד מחמשת הכלבים שהם מגדלים באחוזתם. "הם לא ישנים איתנו, יש להם חדר שינה משלהם. הם ממש כמו ילדים נוספים בבית, והתינוק או התינוקת יגדלו עם אהבה לבעלי חיים".
תינוק או תינוקת?
"עוד לא ריהטנו את החדר, עוד לא בחרנו את השם ואני לא פוחדת מעין רעה, אבל לא בא לי לשתף. אני מזמינה את כולם להישאר במתח עד ללידה. הפתעה!"
