כשסיימתי לתמלל את הריאיון עם רותם חג'ג', גורו להתפתחות אישית שהרצאותיה נובעות מסיפור חייה ("אני לא סינדרלה, אני בת הים הקטנה") קפץ לי רעיון - לבדוק מהי המילה שצברה הכי הרבה השמעות במשך שעה וחצי של שיחת נשים, בגינת ביתה בהרצליה פיתוח, בין הים התיכון לכחול של הבריכה הפרטית. התשובה הגיעה תוך דקה. "בעלי".
מאחורי הקלעים עם רותם חג'ג'
(ראיון, עריכה וצילום: מיכל עמר שוורץ)
הופתעתי. בעלה הוא איל הנדל"ן צחי חג'ג'. כשראה אותה והתחיל לחזר אחריה כשהייתה בת 25, הוריה פסלו אותו בשל היותו גרוש פלוס ארבעה ומבוגר ממנה ב-18 שנה. אמא שלה אמרה לה, "את גם יפה וגם חכמה, מגיע לך יותר". הוריה ניתקו את הקשר איתה לחודשים עד שרותם נשברה. "צילצלתי לאמא והתחננתי שתזמין אותו לשולחן השבת. עשר דקות אחרי שהגענו היא אמרה לו, 'אתה נולדת בבית שלי'. אחרי שבוע היא כתבה על קופסאות האוכל 'לצחי'".
"בעלי הוא ההשראה"
עכשיו, עשר שנים אחרי הטבעת והטררם, חג'ג' (36) עדיין מאוהבת ברמה של לבבות באישונים. "השחיקה הזוגית לא מגיעה רק אחרי 30 שנות נישואים", היא מזהירה אותי - או את עצמה, "גם אחרי שנה, כשהתשוקה יורדת ויש פחות פרפרים בבטן, יש הרבה זוגות שמתחילים להשתעמם אם אין ביניהם חברות שמאחדת. הביחד הזה נבנה מהרגלים משותפים. הוריי יכולים לבצע פעולות מסוימות מדי יום ביומו, ועדיין ליהנות מהן מפני שהם נהנים לעשות אותן ביחד. אבא שלי לא יקנה תחתונים בלי אמא שלי, והיא לא תצא מהעיר בלעדיו".
זה העתיד הזוגי שאת רוקמת לכם?
"לגמרי. בעלי הוא החבר הכי טוב שלי ותודה לאל, אנחנו חיים באושר ועושר, אבל אנחנו עובדים בזה. בעלי הוא המנטור שלי ואני מעריצה אותו. אין יום שאני לא אומרת לו, 'אני רוצה לחיות איתך עד יומי האחרון, ואחרי זה אני דורשת שיקברו אותי מעליך'. הוא ההשראה שלי ואין מפרגן כמוהו".
חכי דקה. האם לא התכנסנו כדי לשוחח על מה שהקמת במו ידייך, ללא קשר אליו?
"כשטוני רובינס מדבר על אנשים שהגיעו לטופ כנגד כל הסיכויים הוא מדבר על צחי חג'ג', בעלי", היא יורה בשטף. "הוא דוגמה מהלכת למישהו שהתחיל מאפס ובנה הכול בעשר אצבעות. וגם אני כזאת. לא נולדתי בהרצליה פיתוח, אל תראי אותי ככה, אני משדרות. הוריי חיו במעברות, לסבתא שלי היה פחון בחצר. במקרה נשתלתי כאן. אמא שלי תמיד אמרה לי, 'לא משנה במה תעבדי, העיקר שתעמדי בזכות עצמך'. ודווקא אני התאהבתי בגבר שאי-אפשר שלא להישאב לתוכו ולחיות בצילו. בשנים הראשונות הרבה אנשים אפילו לא ידעו איך קוראים לי, הייתי רק 'אשתו של'. כשריכלו עליי ואמרו שפירקתי לבעלי את הבית רציתי להיקבר באדמה מרוב בושה. ברור שזה שקר, כשצחי דאג לזה שניפגש כאילו במקרה, בכלל לא רציתי אותו. הוא לא היה הטייפ קאסט שלי. מאז, אמרו עליי הכול. 'אם לא היה לה הרבה כסף היא לא הייתה מצליחה, יותר קל להצליח בחיים כשיש לך כסף, החיים שלה טובים אז היא יכולה לדבר על אושר, יש לה עוזרת ומטפלת אז היא יכולה להרשות לעצמה ללדת ברצף'".
זה פגע בך?
"מאוד. במיוחד כשהקנאה באה מבנות שהיו חברות שלי ומשיקולים ששמורים איתן, זה שלהן, הפכו לפחות מפרגנות. נכון, יש לי עוזרת, נכון, החיים שלי קלים ונוחים ברוך השם, אבל איך זה קשור לכסף? מה שחשוב זה מה את עושה עם הזמן שעומד לרשותך בזכות העזרה שקיבלת. רוב הבנות שחיות כמוני יושבות בבתים שלהן רגל על רגל ולא עושות כלום. רק על זה מגיע לי קרדיט, לא? היום, שש שנים אחרי שעליתי לבמה, שום דבר כבר לא מזיז לי. למדתי חוסן. אני לא קוראת מה כותבים עליי, אני יודעת את האמת שלי. זו הדרך שלי ואני לא מתביישת בשום דבר שעשיתי. אבל לא תמיד הייתי בנאדם כזה טוב, הפכתי את עצמי לכזאת".
איך?
"זה כוחו של אימון. עובדה. פעם הייתי עצבנית ומתגוננת. עבר. היום אני לא מתביישת בהיסטוריה שלי ואני גאה להיות אשתו של צחי חג'ג', אבל הוא בעשייה שלו ואני בעשייה שלי. לכן גם יש לי חשבון בנק פרטי. הגרנטי היחיד שיש לי בחיים הוא אני".
4 צפייה בגלריה
"יש לי הכבוד והעונג לישון עם המנטור שלי באותה המיטה". רותם וצחי חג'ג'
(צילום: רפי דלויה)
אל תגידי לי שאין שום יתרון בשם המשפחה הזה.
"כולם חושבים שאם את חיה טוב הכול יבוא לך בקלות, וזה בדיוק להפך. בתור 'אשתו' היה לי הרבה יותר קשה לפלס לעצמי את הדרך. עבדתי קשה כדי להוכיח שיש לי זכות קיום משל עצמי. דווקא כשאת נמצאת במקום כלכלי מאוד-מאוד נוח, יותר קשה לך לקום לעבודה. למה שתעבדי? טניס ומסאז' זה לא עונש, אבל לא יכולתי להיות שם. הצמיחה האישית שלי נתנה לי את התחושה שיש לי מקום בעולם. אני לא עובדת ממניעים כלכליים, למרות שמאוד חשוב לי לצמוח ולעשות את הכסף שלי בעצמי, ומאז 7 באוקטובר אני מרגישה שהעבודה שלי היא שליחות. אני מתרוצצת, עוזרת להמון אנשים וילדים, והרגליים שלי כבר מה זה הרוסות!"
להסתיר את הצלקות
הרגליים הן הסיפור שלה, ליתר דיוק רגל ימין. "נולדתי עם מום, רגל ימין יותר קצרה משמאל ויש בה רק שלוש אצבעות. מגיל שלוש עברתי ניתוח פעם בשנה, פתחו את הרגל וגירדו את העצם כדי שתתארך. כאבי תופת. הכינו לי נעל עם הגבהה וצלעתי. אחרי ניתוח, כשהרגל הייתה מגובסת ולא נכנסה לנעל, הגעתי לבית הספר בכיסא גלגלים או עם הליכון, יחפה. כולם צחקו עליי. שרו לי את 'צבי הנינג'ה', קראו לי אי.טי. בגלל שגם לו היו שלוש אצבעות, הייתי בטוחה שאני חייזר. כשהלכתי לגינה לא יכולתי לעלות על רוב המתקנים, הבנים זרקו עליי קני סוכר. התעללות לשמה".
בגיל 12, כשהצמיחה הטבעית שלה נעצרה, היא עברה ניתוח ניסיוני שבו הושתלו לאורך רגלה פינים שאמא שלה הייתה אחראית לסובב אותם. "אנחנו בית של שלוש בנות, ואני הקטנה קיבלתי יותר מהן בתור פיצוי על מה שאני עוברת. אבא שלי לא ידע להגיד לי לא. החדר שלי התמלא בברביות. כשההליכה השתפרה יצאתי לפנימיית בויאר בירושלים, בית ספר למחוננים. בגיל 20, אחרי שירות צבאי כחובשת, החלטתי שאני רוצה לדגמן. רציתי להיות אריאל מ'בת הים הקטנה'. בסוף היא גם למדה ללכת וגם התחתנה עם נסיך. זה היה הסרט שראיתי כל יום, כל היום. לא היה לי גוף של דוגמנית, אז התחלתי לעשות ספורט. את הצלקות ברגל הסתרתי מתחת לשמלות ארוכות. בהתחלה קיבלתי הרבה לא, רק לא, עד שפתאום צף הסיפור של הילדה המסכנה משדרות שנולדה עם מום ברגל ופתאום נהייתי אייטם".
איך זה נחשף?
"הקמפיין הראשון שקיבלתי היה להלבשה תחתונה ובגדי ים. בטופס של האודישן כתבתי שיש לי שלוש אצבעות וצלקות ברגל, זו חובתי ליידע את המלהק למקרה של צילום בסנדלים. ישר אחרי שחתמתי על החוזה צילצלו מגיא פינס וביקשו לסקר את הצילומים. אני בחורה אינטליגנטית, עשיתי אחד ועוד אחד והבנתי שהם רוצים להשתמש בסיפור האישי שלי כדי לקדם את המוצר. יכולתי להתנגד לזה, אבל זרמתי. במה יש לי להתבייש?"
עד גיל 25 היא החליפה מקצועות ועיסוקים בשרשרת. "אף פעם לא עצרתי כדי לשאול את עצמי למה אני מתלהבת ומתחילה ומתקררת ופורשת. תמיד שאלתי את עצמי, 'מה הלאה? מה עוד את יודעת לעשות?'"
לשבור את הקלישאה
לפני שש שנים, במקביל להולדת הבן בכור שלה, אליה, היא קלטה שלא החיפוש אחר עבודה יותר מעניינת מניע אותה, אלא הצורך בריגושים. "בוקר אחד קמתי ואמרתי לבעלי, 'בעוד שבועיים אני עולה לבמה'. הוא שאל, 'מה את רוצה לעשות?' ועניתי, 'אני רוצה לספר לאנשים את סיפור החיים שלי כדי שהם יבינו שאסור לשפוט אנשים רק על סמך ההופעה החיצונית'. רציתי לשבור את הקלישאה של 'החיים שלך יהיו מאושרים רק אם יהיה לך מזל'. כי אני הדוגמה למי שהתחילה את חייה בחוסר מזל. עם מום. המזל שלי הוא שקמתי ונלחמתי כמעט על כל מה שהשגתי".
היא כתבה את ההרצאה בשבועיים. "ההרצאה הראשונה הייתה באולם של 130 איש. מכרתי את כל הכרטיסים ביומיים, ואחרי שבועיים עברתי לאולם של 250. ההרצאה התבססה רק על סיפור החיים שלי, לא ידעתי מה זה מנטורינג, נכנסתי לעולם הזה תוך כדי תנועה. גיליתי שהכלים שקיבלתי לאורך חיי הם כלים של אימון. וכן", היא מקדימה תשובה לשאלה, "למדתי קואצ'ינג במשך 11 חודשים. בני אדם הם בני אדם. לא משנה כמה עזרת למישהו, בסוף הוא ישאל אם יש לך תעודה".
ב"האושר טמון גם בך" היא מטיפה לקהל להעריך את החיים. "אחרי כל מה שעברתי אני מעריכה כל דקה. המילה שלי היא 'ברבאק'. הרגליים שלי גמורות כי בפורים רקדתי ברבאק, כמו משוגעת. וכשאני יוצאת לדייט עם בעלי אני קשובה אליו ברבאק. בכל מה שיש לי היום אין משהו שהיה אמור להיות לי. כל מה שקיבלתי ניתן לי כדי שאיהנה ממנו במקסימום. הרי הייתי אמורה להיות במקום אחר לחלוטין, אולי בבית חולים, חצי צולעת, משפילה מבט. בטח שלא בנעלי עקב על במות. בטח שלא דוגמנית. החודש קיבלתי קמפיין הלבשה, 'יאנגה', בגיל 36 חזרתי לדגמן ובא לי עוד. זוהר יעקובסון, הסוכנת החדשה שלי, טוענת שאני יכולה לעשות הכול, גם לשיר. היא פותחת לי כיוונים שאפילו לא חשבתי עליהם, כמו לעבד למחזה את הספר שלי, 'קמה והולכת'. הוא נותן השראה בכל מקום בעולם ובכל שפה".
בממ"ד עם נבוט ביד
צחוק של ילד מתגלגל לדשא. אבא שלה, דוד כהן, יוצא כשבזרועותיו הקטן שלה, רפאל אילן (שנה וחמישה חודשים), "אילן על שם אילנה, חמותי עליה השלום". לפניה נולדו אריאל סוזאן (ארבע וחצי, הנקראת על שם אמה, סוזאן, כסגולה לאריכות ימים). והבכור הוא אליה דוד (שש וחצי, על שם אביה) שכבר לפני שנתיים אמר לה, "אמא, את לא רואה אותי" ובכך גרם לה להניח את הסלולרי בצד כשהיא מול ילדיה ובעלה.
ב-7 באוקטובר, מספרת חג'ג', היא התעוררה קצת לפני 7:00 כשאחותה הגדולה צילצלה אליה בבהלה. "יש מחבלים בשדרות, בצומת שבו היינו עושות הליכה. רק דשא אחד הפריד בין ה-RPG לבית של ההורים, אמא ניסתה לשכנע את אבא לרוץ למקלט והוא לא רוצה, אז היא יושבת בממ"ד עם נבוט ביד". לרגע מצטעפות עיניה. "הם ישבו 40 שעות בממ"ד והרגשתי שאני מתחרפנת. וצחי היה ברוסיה. ואני עם הילדים לבד בבית ולממ"ד שלנו אין דלת. באזעקה הראשונה לא נבהלתי, אני רגילה, אצלי צבע אדום זה שגרה. וכשגרתי בשדרות עוד לא היו ממ"דים בבתים, הייתי נשכבת על המדרכה עם הידיים על הראש ומתפללת לאלוהים שהטיל לא ייפול לי על הראש. שדרות של היום היא לא שדרות של ילדותי. איבדנו את האמון ואת הביטחון. עכשיו הוריי אוכלים לילות של בומים מטורפים, אבל בקרוב הם יעברו לראשון-לציון. הם רוצים להיות קרובים לנכדים".
בהרצאה "שניים לטנגו" היא מספרת בכנות כמה נפגעה מבעלה הטרי כשסירב לשתף פעולה עם התקשורת שהתנתה את פרסום תמונתה בתצלום זוגי. "בעלי הוא איש עסקים רציני, לא מעניין אותו להיות סלב, זכותו". בעלה מככב גם בהרצאה השלישית, "המדריך לרווקה", שבה היא מספרת איך דחתה את צחי במשך שלושה חודשים מפני שהוא לא היה לטעמה. "אני אומרת לרווקות: אל תבואו עם רשימת מכולת של נתונים ותכונות. יכול להיות שדווקא זה שלא עונה לדרישות שלך יעשה לך טוב. צחי בא עם ארבעה ילדים, אבל בעלי ידע לחבר את כולנו למשפחה אחת. בעלי ואני מנסים כבר חודש לראות איזו סדרה ונרדמים אחרי עשר דקות, אבל אנחנו נרדמים ביחד. יש לי הכבוד והעונג לישון עם המנטור שלי באותה המיטה".
פורסם לראשונה: 00:00, 03.04.24
