מאז 7 באוקטובר נועם בוהדנה, שנולדה וגדלה בשדרות, לא מסוגלת לראות טנדר לבן. בתל-אביב יצא לה להיתקל באחד כזה, והגוף שלה הגיב בהתקף חרדה. בבת אחת תקפו אותה אין-ספור מראות וקולות מאותה השבת. במשך יותר מיממה היא הסתגרה עם בני משפחתה בממ"ד, בעוד הקרבות עם המחבלים מתנהלים בסוף הרחוב, מרחק 100 מטר מביתם.
נועם בוהדנה על שער זמנים פלוס
אבל נכון לעכשיו היא במיאמי וכאן, או שם, אין משהו שעלול להזכיר לה את כלי הרכב של מחבלי השטן. "כיף במיאמי", היא מספרת בחיוך עגמומי, "הכל שקט, רגוע. אני יושבת הרבה במרפסת, מול הים. חושבת, נזכרת, נושמת. סירנה של אמבולנס שעובר למטה מקפיצה אותי וישר יורה בי איזה פלאשבק. סירנה? צבע אדום? אבל רוב הזמן אני שומעת, ממש שומעת, את השלווה".
3 צפייה בגלריה
"הבית הראשון שלי הוא בשדרות. העיר הזאת היא החיים, היא פעימות הלב". נועם בוהדנה
(צילום: עדן חלמיש)
מבשלת כמו מרוקאית
בחמשת החודשים האחרונים, הדירה שצופה אל הים היא הבית השלישי שלה. "הבית הראשון שלי הוא בשדרות. העיר הקטנה והמקסימה הזאת, ארבעה קילומטרים מעזה, היא הרבה יותר מבית. היא החיים, היא פעימות הלב. ברור שיש מקומות הרבה יותר בטוחים לגור בהם, אבל כמו שדרות – אין".
עם זאת, היא לא מתכחשת להבדל. "פעם, בכל ריאיון הצהרתי בגאווה שאני אקים את ביתי בשדרות מפני שאני רוצה להעניק לילדים שלי את הילדות שחוויתי בה. ברור שהרבה דברים השתנו, גדלתי בעיר שלא היה בה אף קניון, והיום כבר יש, אבל שדרות נשארה קטנה, וכולם מכירים את כולם ואנחנו באמת משפחה גדולה וחמה. אחרי 7 באוקטובר, התחלתי לחשוב על הילדים שאני עוד לא מתכננת. למה שאחשוף אותם לסכנה? למה שהם יגדלו כמוני, בממ"ד?"
זה מעיק עלייך?
"עוד לא ממש, בגלל שאני רק בת 22. לפני חודש חגגתי, איך? טסתי עם בן זוגי ללאס-וגאס, פעם ראשונה שלי שם, הימרתי בקטנה והרווחתי עוד יותר בקטנה. ואת יודעת מה ביקשתי בלב כשכיביתי את הנרות שעל העוגה? שכל החטופים יחזרו הביתה בשלום והמלחמה תיגמר. זו גם התפילה שלי מדי יום שישי, כשאני מדליקה נרות שבת".
הבית השני שלה הוא בארסוף, בארמון של דודה מירי ובעלה וילדיהם. מה זאת אומרת איזה מירי? בוהדנה. היא אחותו של תומר, שהוא אביה של נועם. והיא גם זו שבגיל חמש לקחה את האחיינית שלה לבוטיק לבגדי ילדים, שבו החל הרומן שלה עם המצלמה. "מירי היא כמו האמא השנייה שלי, היא היועצת והפסיכולוגית והאיידול שלי, ואני לא מכירה עוד אדם עם לב זהב טהור כמו שלה. בארסוף יש לי חדר אורחים קבוע, שבעצם הוא החדר שלי".
"מירי היא כמו האמא השנייה שלי, היא היועצת והפסיכולוגית והאיידול שלי, ואני לא מכירה עוד אדם עם לב זהב טהור כמו שלה. בארסוף יש לי חדר אורחים קבוע, שבעצם הוא החדר שלי"
ועכשיו היא מתארחת אצל בן זוגה בחמשת החודשים האחרונים, עידו ברינקר – איש נדל"ן, שבעבר הלא רחוק נשא בתואר "הארוס של עומר נודלמן". הוא בן 38, 16 שנים מעליה. "אין גיל לאהבה", היא חורצת, "אני מגדירה את עצמי כמאוד בוגרת לגילי, זה ידוע שבנות הרבה יותר בוגרות מבנים. יש לו עסקים בכל מיני תחומים, אבל אני לא הולכת לדבר עליו, כי הוא זה הוא, ואני זה ואני. כיף לנו ביחד ואני מכבדת את הרצון שלו בפרטיות".
הפרטיות שלו לא הופקעה כשהציע נישואים לקולגה שלך?
"זה בעבר שלו, לא בעבר שלי. הכרנו אחרי שהם נפרדו וכל אחד מהם הלך לדרכו. איך הכרנו? ממש במקרה. רוצה לשמוע? אז בואי נעשה רוורס. בספטמבר, חודש לפני המלחמה, טסתי לניו-יורק לפגישות בסוכנות עלית. לשמחתי התקבלתי, אבל נאמר לי שהסוכנות לא תוכל לסגור לי פרויקטים עד שאקבל את ויזת העבודה שאני עדיין מחכה לה. אז טיילתי קצת בניו-יורק וחזרתי הביתה, לשדרות, למלחמה.
"בינואר, אחרי שקרה מה שקרה, טסתי למיאמי כדי להתרחק מהתופת. הייתי חייבת לנשום, להירגע. יש לי משפחה במיאמי וגם חברות, ישראליות לשעבר, והיא נראתה לי כמו עיר מקלט או מפלט שבה אפשר להתאושש. החברות שלי לקחו אותי לשחק פאדל, זה כמו טניס, ושם עידו ראה אותי והחלפנו כמה מילים. אחרי כמה ימים הצטלבנו במקום אחר וזה כל מה שיש לי לספר".
לא נכון!
"עובדה. בימינו, עם כל הטכנולוגיה, זה לא כל כך מסובך לנהל מערכת יחסים בשלט רחוק. שנינו על הקו. כשאני פנויה אני באה אליו, וכשהוא יכול לקחת חופש הוא בא אליי לשדרות. גם להתגעגע זה טוב. במיאמי יש קהילה יהודית ענקית והמון ישראלים. יאיר נתניהו? לא, לא יצא לי לפגוש אותו, בכלל לא ידעתי שהוא כאן. אנחנו לא מהבליינים, שנינו אנשים מאוד-מאוד משפחתיים".
במה זה מתבטא?
"קבעתי את ריאיון הזום הזה ליום שישי, 9:00 שעון מיאמי, 16:00 שעון ישראל. אמא שלי כבר התחילה לבשל בבוקר, אבל בדברים מסוימים היא חיכתה עד שאתעורר. עוד מעט אכנס למטבח, אין מרוקאית שלא יודעת לבשל. אכין דגים מרוקאיים, קציצות והמון סלטים, כמו בבית. אולי גם אאפה עוגה. אני אראה לאמא את הסירים שלי והיא תראה לי את הסירים שלה וגם תגיד לי להוסיף מלח ולהפחית סוכר".
קסאם על הבית
מאז 7 באוקטובר, בוהדנה שבתה מכל מלאכה. "ויתרתי על הצעות, מהארץ ומחו"ל, בגלל שלא הייתי מסוגלת. הייתי עמוק בדמעות. גם הפסקתי את כל הפעילות שלי ברשת. זה לא נראה לי סבבה להעלות קוד קופון כשחיילים שלנו נהרגים. אבל לפני חודשיים טסתי לספרד, לקמפיין של 'פול אנד בר' העולמי, שלטים ומודעות ואינסטגרם וכל הסושיאל. כל הצוות ידע שאני ישראלית, והיה רק אחד שהגיב למידע הזה בצורה שלילית. עוזר צלם. ברגע שהוצאתי מהפה את המילה ישראל הוא השמיע גיחוך מזלזל. הרגשתי שהוא כאילו אומר 'הנה נציגה מהארץ של הרוצחים'. זה היה מפחיד".
מה עשית?
"מה יכולתי לעשות? התעלמתי. התרכזתי במצלמה. סט הצילומים לא נראה לי כמו לוקיישן שמתאים להסברה. בהזדמנויות אחרות, ויש הרבה כאלה, אני מספרת את האמת על ישראל. באיזשהו מקום אני מבינה את האירופאים וגם את האמריקאים שהופכים לפרו-פלסטינים, בגלל שהם חיים ממה שמראים להם במהדורות החדשות המקומיות. אני זו שיכולה להראות להם סרטונים אחרים. הייתי שם. אני לא מתביישת לספר על הטראומות שמלוות אותי כמו צלקת ששום-דבר לא יכול למחוק אותה".
3 צפייה בגלריה
"זה לא נראה לי סבבה להעלות קוד קופון כשחיילים שלנו נהרגים". נועם בוהדנה
(צילום: עדן חלמיש)
היא הבכורה מבין ארבעת ילדיהם של ליאת ותומר ("לאבא יש חנות דגים ובשר ואמא עובדת איתו") ואחותם הגדולה של דניאל (20, חייל וכדורגלן) והתאומות גאיה ונויה בנות ה-12. "כשנולדתי, חדר השינה שלי היה בממ"ד בגלל שפחדתי מאזעקות באמצע הלילה. בשדרות יש לך 15 שניות להגיע לממ"ד, אז העדפתי לישון בו. בגיל שמונה נפל לנו קסאם על הבית. התחלתי לישון עם אמא שלי במיטה. צבע אדום זה השגרה שלי, זה בשוטף. עצוב לי לומר את זה, אבל זאת האמת".
מה האמת?
"מתרגלים. זו הייתה המציאות היחידה שהכרתי. כאן, במיאמי, אני נושמת, והמרחק הגיאוגרפי עוזר לי להתגבר על התקפי החרדה. פעם לא יכולתי לישון לילה שלם בגלל סיוטים, גם עכשיו אני מתעוררת, אבל המרווחים גדלים. אני חיה 24/7 את מה שקורה בארץ. אם תתחיל מלחמה בצפון, אני אהיה על המטוס הראשון הביתה".
כדי ללבוש מדים ולהצטרף ללחימה?
"ברור שלא", מחייכת יוצאת מחלקת ההסברה של פיקוד העורף, "אבל להיות מעבר לים כשקורה משהו בארץ זה הרבה יותר קשה מאשר לשבת בממ"ד. בדוק".
"באיזשהו מקום אני מבינה את האירופאים וגם את האמריקאים שהופכים לפרו-פלסטינים, בגלל שהם חיים ממה שמראים להם במהדורות החדשות המקומיות. אני זו שיכולה להראות להם סרטונים אחרים. הייתי שם"
ב-6 באוקטובר, היא מספרת, כל משפחת בוהדנה-קובו חזרה מחופשת סוכות במלדיביים. סבתא וסבא שלה – הוריה של מירי – חזרו איתם לשדרות. "בשבת, ב-6:30 בבוקר, כשהאזעקה העירה אותי מהשינה, לא התחשק לי לקום מהמיטה", היא משחזרת. "רק כשאבא שלי צעק 'נועם, לממ"ד', ואזעקה רדפה אזעקה, הבנתי שזה מעבר לטילים. בממ"ד, שעכשיו הוא חדר השינה של התאומות, הדלקנו את הטלוויזיה וראינו שיש אזעקות בכל הארץ, גם בתל-אביב. בדרך כלל, אחרי אזעקות של מוקדם בבוקר, כל אחד חוזר למיטה וממשיך לישון. הפעם התיישבנו בסלון ונצמדנו לחדשות. שמענו יריות מבחוץ, וכשהיריות התקרבו לבית שלנו אבא פתח את הדלת ויצא לרחוב, לראות מה קורה. פתאום חלף על פנינו ילד שרץ וצעק 'יש חדירת מחבלים! תיכנסו לממ"ד!' ושוב הסתגרנו בו. ושם התחלנו לקבל את הסרטונים המזעזעים של הטנדרים הלבנים שמקיפים את הכיכר, שלושה רחובות מאיתנו. ברגע הראשון אמרתי לעצמי 'לא, זה לא אמיתי, זה לא הגיוני', אבל היריות גברו, ושמענו צעקות 'אללה אכבר' והייתי בטוחה שאני הולכת למות. שבעוד דקה הם ייכנסו לבית שלנו".
עיני התכלת המהממות שלה נמלאות דמעות. "יותר מיממה ישבנו שם בפחד מוות. מדי פעם אבא יצא והביא לממ"ד שתייה וחטיפים. לא אכלנו, לא נרדמנו, לא דיברנו, פשוט ישבנו וחיכינו לסוף שלנו. נשברתי כשאבא שלי הודיע שיש לו תוכנית. 'אם הם ייכנסו לבית רק אני אצא אליהם, אתן – אמא ושלוש בנות – תישארו בממ"ד'. לא פלא שכל המשפחה שלי מטופלת במרכז חוסן, אני מטופלת אצל פסיכולוגית פרטית".
"חשבתי שזה הסוף שלי"
ביום ראשון, כשאביה הודיע שהחליט לקחת את הסיכון ולצאת מהעיר, היא כעסה. "פחדתי. אבא פתח מזוודה ותוך חמש דקות כל אחד זרק אליה את מה שחשוב לו לקחת ויצאנו לדרך. כבר לא היו גופות בצידי הכביש, אבל היה ריח של מוות. בצומת אשקלון המשטרה עצרה אותנו, עוד היו שם מחבלים. כששוב שמעתי יריות הייתי בטוחה שאם לא מתתי בממ"ד בשדרות הסוף שלי יהיה שם, בצומת. בימים הראשונים כולנו גרנו במלון ליד מירי ואז הוריי עברו לקיבוץ שפיים שאליו פונו תושבי כפר עזה. שניהם פלוס התאומות בחדר אחד. אני וסבתא וסבא גרנו אצל מירי, וככה העברנו את הזמן במשך חמישה חודשים".
חמישה חודשי סיוט, כהגדרתה. "שלוש פעמים ביום, בחדר האוכל, פגשתי סיפורי זוועה. היה לוח לוויות יומי, המון הרוגים, הורים של חטופים, כמה עצב במקום אחד. באתי לשפיים כל יום, להוריי ואחיותיי, והיה לי קשה להיכנס לחדר האוכל ולהסתכל להם בעיניים. לא יכולתי להפסיק לבכות. אחרי יומיים-שלושה של דמעות, לקחתי את עצמי בידיים. מירי אספה המון תרומות, בעיקר של בגדים וצעצועים, והבאתי אותם לילדים מכפר עזה. עשיתי איתם יצירות וכל מיני הפעלות. זו הייתה תקופה מאוד-מאוד מאתגרת, ורק במבט לאחור אני מבינה עד כמה היא גרמה לי להתבגר. קיבלתי פרופורציות חדשות לחיים".
"אבא פתח מזוודה ותוך חמש דקות כל אחד זרק אליה את מה שחשוב לו לקחת ויצאנו לדרך. כבר לא היו גופות בצידי הכביש, אבל היה ריח של מוות. בצומת אשקלון המשטרה עצרה אותנו, עוד היו שם מחבלים. כששוב שמעתי יריות הייתי בטוחה שאם לא מתתי בממ"ד בשדרות הסוף שלי יהיה שם, בצומת"
בפרק הזמן הזה היא נפרדה מסבא סמי. "ביום שישי, אצל מירי, הוא התחיל להרגיש לא טוב. מירי, מתנדבת תותחית במד"א, פינתה אותו לבית חולים וביום שני הוא נפטר. עוד מכה".
לפני כחודש, 90 אחוז מתושבי שדרות חזרו לבתיהם, כולל הוריה וסבתא סילביה, שעדיין מסרבת לעבור למרכז. "אילו הייתי ברגע זה בארץ, גם אני הייתי חוזרת הביתה, לחדר שלי, למלתחה שלי, רוב הבגדים שלי עדיין שם ואני קצת דואגת לעתידם. נראה לי שהאחיות שלי פלשו לחדר שלי והתלבשו על הארון. אבל מכעיס אותי שהתושבים חוזרים למרות שהאיום עדיין קיים. חייבים לשים לזה סוף".
כשנחתה במיאמי, עם כרטיס לכיוון אחד ("מי יודע מה יהיה מחר?") גילתה בוהדנה שבמהלך המלחמה התווספו כשבעה קילוגרמים למשקלה. "הלחץ הנפשי גרם לי לזלול, ועודף המשקל הלחיץ אותי מפני שלפני חמש שנים, בטירונות, התחלתי לדלג על ארוחות ופיתחתי הפרעות אכילה. עכשיו, במיאמי, אני מקפידה על ספורט, כל יום עושה פילאטיס ויוגה והרבה הליכות בחוף, אבל לא בשאיפה לרזות. הספורט טוב לנשמה".
דיאטה?
"חס וחלילה. ובטח לא כדורים וזריקות. המשקל העודף הוא חלק מהתהליך שאני עוברת. נכון, זה חלק בולט, יש לו נוכחות, אבל הוא רק חלק. הצלקות שבלב מכאיבות הרבה יותר".
