עשר שנים אחרי הפריצה המטאורית שלה לשמי עולם האופנה – ילדה בת 14 מחולון שנקלעה לסיטואציה והועלתה למסלול התצוגה של דיור בפריז בשמלה לבנה שקופה – סופי מצ'טנר, בגרסה הבוגרת והמפוכחת יותר, חוזרת לעמוד מול המצלמה. בגיל 24, אחרי שלוש שנים חשוכות שכללו לב שבור, ים של בדידות ואכילה רגשית, היא התעופפה לשבוע כדי להצטלם לקרל לגרפלד בניו-יורק ולאברקרומבי בלונדון.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
זה קרה בעיצומה של המלחמה?
"קצת לפני המלחמה תפסתי את הסוכנת שלי, שכבר התייאשה ממני, ובישרתי לה שאני רוצה לחזור", היא מספרת. "זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שרציתי לדגמן, כנראה הייתי צריכה לעלות במשקל ולקבל תגובות של 'את לא מספקת את הסחורה' כדי להבין כמה שאני מתגעגעת וכמה שאני רוצה. הסוכנת התחילה לשלוח את התמונות העדכניות שלי ללקוחות, אבל 7 באוקטובר עשה לנו קאט קטן. כשהשמיים נפתחו נתתי עוד ניעור לסוכנים שלי בארץ וגם לסוכנים בחו"ל. אמרתי להם: 'חזרתי לעצמי, אני מרגישה בשיא שלי ומעכשיו זה כבר לא בידיים שלי, אלא בידיים שלכם. אתם אלה שתסגרו את החוזים'".
ואז קטפת שני קמפיינים בינלאומיים במכה אחת?
"לא", היא מדייקת, "טסתי לניו-יורק, לקרל לגרפלד, וכשהייתי שם הודיעו לי שאני ממשיכה ללונדון. איך הגבתי? בצהלולים".
לא פחדת לטוס בתקופה שבה הדעה על ישראל שלילית כל כך?
"כשארזתי את המזוודה לא העליתי בדעתי לאיזה שפל הגיע המעמד של ישראל בעולם. תמיד הזדהיתי כישראלית, והתרגלתי לתגובות מופתעות כמו 'חשבנו שאת אוקראינית או רוסייה'. אחרי שהבהרתי שאני בת להורים רוסים שנולדה וגדלה בישראל ההפתעה התחלפה בסקרנות. שאלו אותי אם הייתי בצבא, אם החזקתי נשק, לרוב האנשים בתעשייה אין מושג על ישראל, הם חושבים שאנחנו חיים באוהלים במדבר".
הפעם המצב היה שונה. "ביום הראשון בניו-יורק, כשנשאלתי מאיפה אני, הזדהיתי כישראלית מתוך אינסטינקט והרגל. ציפיתי לסימפתיה, לאהדה, וקיבלתי פרצופים עקומים. התעצבנתי עליהם וגם על עצמי, למה היה לי כל כך דחוף לרוץ ולספר שאני מישראל, אבל זה עבר לי מהר. נכון, אנחנו במלחמה וזו תקופה קשה והעולם מגנה את ישראל, אבל לי זה לא משנה. חברים שלי לוחמים בעזה ואין לי שום סיבה להתנצל. למחרת, כשהגעתי לסט, פתאום שמעתי 'היי, מה קורה?' התברר שהצוות כלל שני ישראלים לשעבר, סטייליסטית ומישהו בהפקה".
"לאחרונה נכנסה לי עוד עבודה, בלוס-אנג'לס, צילומים לאיזה מותג מקומי, לא משהו מוכר. כשמועד הצילומים התקרב והבינו שאמורים להטיס אותי מישראל זה ירד מהפרק. אמרו לי 'כרגע אנחנו לא מתעסקים עם ישראלים'. זה הרבה מעבר לסירוב בגלל חוסר התאמה או לא משנה מה. זו דחייה שנובעת מאנטישמיות ואפליה"
וזה הקל עלייך?
"מאוד. הרגשתי שהם יודעים מה אנחנו עוברים. הם שאלו איך אני מתמודדת, מה שלום המשפחה, וסיפרתי להם שאחרי 7 באוקטובר לא יצאתי מהמיטה במשך חודש. עוד גרתי אז אצל אמא, בדירה בלי ממ"ד, בכל אזעקה יצאנו לחדר המדרגות, וכשראיתי את הטנדרים בשדרות תפס אותי פחד מוות. הרי בקצב הזה הם יכולים להגיע לחולון. במשך חודש פחדתי לרדת לזרוק את הזבל".
אבל תחושת הביטחון שליוותה אותה בתפוח הגדול התפוגגה בהגיעה לממלכה של צ'ארלס. "בלונדון היה ממש קשוח. כל הרחובות היו מלאים בהפגנות ופחדתי לצאת מהמלון. כשראיתי את דגל פלסטין מתנופף על אחד הבתים התחלתי לרוץ. ובסט, כשאמרתי שאני מישראל, מעצב השיער נעץ בי מבט מזלזל ואמר שהוא כבר שמע מה צה"ל עושה בעזה".
ענית לו?
"לא, בגלל שיש לי אפס הבנה בפוליטיקה, חור בהשכלה, מודה ומתוודה. אז התרכזתי בעבודה וספרתי את הדקות עד לטיסה ארצה".
מוטי רייף אמר לאחרונה שאף בית אופנה בינלאומי לא רוצה להזדהות עם דוגמנית ישראלית.
"אני נזהרת מהכללות, אבל זאת האווירה. לאחרונה נכנסה לי עוד עבודה, בלוס-אנג'לס, צילומים לאיזה מותג מקומי, לא משהו מוכר. כשמועד הצילומים התקרב והבינו שאמורים להטיס אותי מישראל זה ירד מהפרק. אמרו לי 'כרגע אנחנו לא מתעסקים עם ישראלים'. זה הרבה מעבר לסירוב בגלל חוסר התאמה או לא משנה מה. זו דחייה שנובעת מאנטישמיות ואפליה".
איך הגבת?
"אמרתי: 'באסה, אבל תקפצו לי. אם אתם לא רוצים לעבוד עם דוגמנית ישראלית זה הפסד שלכם'".
זארה, רשת האופנה הספרדית, חטפה אש באפריל כשליהקה את סאן מזרחי לקמפיין הלנז'רי שלה.
"אני לא בקיאה בפרטים, אבל מאז שיצאתי מהמשבר הפרטי אני מאמינה ב'מה שלא צריך להיות שלי לא יהיה שלי'. המדינה שלנו נורא קטנה, אני חושבת שכבר עשיתי כאן הכל, לפחות את הרוב, ולכן אני רוצה לעשות את לוריאל, זה הכי מכובד שיש, וברור שוויקטוריה סיקרט היא החלום של כל דוגמנית".
אילולא היית ישראלית היית מצליחה יותר?
"אני לא משהו אחר ואני לא רוצה להיות משהו אחר".
מצ'טנר מודל 24 פותחת דף חדש. עדיין בדירה שכורה, עדיין בחולון, עדיין קרובה לאמא, שעדיין עובדת בניקיון, אבל גם במרחק רבע שעה נסיעה מהמכללה למינהל בראשון-לציון, שבה היא מתחילה ללמוד. למקרה שהקאמבק לא יחזיר אותה לטופ של הטופ.
מדי פעם את מסתכלת לאחור?
"מסתכלת, ועוד איך מסתכלת, ולא רק שאני לא מתחרטת על כלום, הייתי רוצה לחוות את זה שוב – עכשיו, בגיל שבו אני כבר מבינה ויודעת ויותר נוכחת. בגיל 14 הייתי נורא ילדה, פשוט זרמתי עם הסיטואציה, עשיתי את מה שאמרו לי לעשות ולא באמת היה לי סיי. אפילו לא ידעתי מה זה לדגמן. גם אחרי התצוגה הראשונה, בפריז, לא סימנתי את הדוגמנות כאופציה, בטח שלא כשאיפה לחיים. היו לי חלומות אחרים".
כמו?
"גדלתי על 'האנטומיה של גריי' ורציתי להיות רופאה. ביסודי למדתי בקורס לרופאים צעירים, עבדנו בספארי וניתחתי לבבות של חזירים. אולי עוד אגיע לרפואה, אולי בגלגול הבא. הייתי צריכה לעזור לאמא בהכנסה, אז עזרתי. הייתי הבייביסיטר של השכונה וגם ניקיתי חדרי מדרגות יחד איתה. במקביל, לא הפסקתי לגבוה, תמיד הייתי גבוהה מכולם, וכשהגעתי למטר שמונים התפללתי שהגדילה שלי תיעצר כי פחדתי שלא אמצא מישהו גבוה ממני. ותמיד שאלו אותי למה אני לא משחקת כדורסל או מדגמנת".
למה באמת?
"אמרתי לעצמי 'כישרון לכדורסל אין לי, אבל דוגמנות, מה אכפת לי? זה לא דורש ממני יותר מדי מעבר ללמצוא סוכן. עבדתי אז במכולת ליד הבית ויום אחד הבוס זרק לי 'אני מכיר מישהו, רוברטו בן שושן, הוא גר בסביבה, למה שלא תלכי לשמוע?' אז הלכתי וחתמנו על חוזה. רוברט שלח אותי לאודישן בקסטרו ואמרו לי 'את קטנה מדי לתצוגה'. לא קטנה בגובה, אלא בגיל. הייתי בת 12-13. תינוקת. כשנכנסה אופציה של טיסה לפריז, לסוכנות שביקשה לפגוש אותי, רוברט לא רצה לשלוח אותי לבד. הוא עשה לי מאץ' עם רותם גור, שעבדה בסוכנות שלו בתור... לא יודעת מה".
והשאר היסטוריה, או לפחות אגדת סינדרלה מודרנית. מצ'טנר וגור התהלכו באחד מרחובות פריז במוד מדוכדך אחרי אודישן שבוטל, נכנסו לחנות של דיור ונתקלו ברף סימונס, שהיה אז המעצב הראשי של המותג. "רותם למדה אז עיצוב אופנה והייתה בקיאה במותגים ובשמות. לי לא היה שום מושג, ראיתי בובספוג בניקלודיאון. כשזיהתה את המעצב היא שכחה מה זה להתבייש. היא ביקשה להצטלם איתו ואחר כך הלכה על כל הקופה. 'תכיר, זאת הדוגמנית שלי, למה שלא תיקח אותה?'. באותו היום צילצלו והזמינו אותי לאודישן מול כל הצוות של רף סימונס. אחרי שבועיים קיבלתי חוזה".
חוזה של מיליון שקל בשנה.
"אני לא נכנסת למספרים, זה מה שפורסם. ומה שיותר חשוב זה שהוא בחר בי לפתוח את התצוגה של דיור לעונת הסתיו".
התרגשת?
"ברור, מאוד, אבל לא באמת הבנתי את סדר הגודל של הדבר הזה. מבחינתי זה היה 'תבצעי משימה'. אילו זה היה קורה לי היום הייתי מתרגשת פי אלף".
תצוגה אחת שינתה לך את כל החיים?
"כן, או לפחות עשתה לי תפנית בעלילה. חזרתי ארצה וחטפתי הלם. ילדה מחולון שכל התקשורת באה לראיין אותה. למה? מי אני ומה עשיתי? כשהתראיינתי שוב ושוב, עוד ועוד, מבחינתי זה היה לבצע משימות. זו הייתה הדרך הכי טובה לעזור בפרנסת המשפחה. שמחתי שאני יכולה לעזור לאמא, מהרגע שהתחלתי להרוויח הלחץ ירד ממנה ופתאום היא חזרה לחייך. לא, היא התחילה לחייך. אני לא זוכרת שבילדותי ראיתי אותה מחייכת".
בימים אלה, במסגרת הרישום למכללה, חזרה מצ'טנר לתיכון הרצוג בחולון כדי לאסוף את תעודת הבגרות שלה. "הציון הכי נמוך שלי בבגרות הוא 80. אני ממש גאה בעצמי על זה שלמרות כל הטיסות וההיעדרויות התעקשתי על הלימודים. בטיסות באמת ישבתי ולמדתי. ובבית חרשתי. ואחרי שהתחלתי להרוויח יכולתי להרשות לעצמי שיעורים אצל מורה פרטית".
למה אמא שלך ממשיכה לעבוד בניקיון?
"היא כבר לא מנקה חדרי מדרגות, אלא דירות, מפני שהיא טובה בזה ואוהבת את זה. היא אומרת שזה משרה עליה נחת ורוגע. היא אוהבת להיכנס לדירה מבולגנת ולתקתק אותה. בעבר היא עשתה את זה בשביל לגמור את החודש ובקושי ראינו אותה. היא הייתה תופרת דירות, אחת אחרי השנייה, עד הלילה, עד שהוצאתי אותה מהמרדף אחרי פרנסה. היום היא בת 51, צעירה לאללה, וסוף-סוף גם היא נהנית מהחיים. הכי מגיע לה. היא למדה NLP, היא מאסטר בדיקור סיני, היא עשתה מלא קורסים וגם מהפך חיצוני רציני. כיף לי לראות את התפנית שלה מהצד".
את שירותה הצבאי עשתה מצ'טנר כמש"קית חינוך בתל השומר. “כבר היה לי רכב וכדי לא להתבלט הייתי מחנה אותו מחוץ לשער והולכת ברגל. ניסיתי להיות כמו כולן, חיילת רגילה, לא רציתי שום יחס מיוחד. סגרתי שבתות, עשיתי מטבחים, בקטע של 'אין בי שום דבר שונה'. אבל למרות כל המאמצים הרגשתי שכל העיניים עליי".
במקביל, היא החליטה לקבל את חותמת ההכשר הרשמית כיהודייה. "נרשמתי לקורס נתיב, התחלתי ללמוד, וככל שהתעמקתי בתהליך הרגשתי שאני מוכנה לעשות הכל כדי להיחשב כיהודייה. מה זה 'הכל'? כיוון שדוגמנות וגיור לא הולכים ביחד, כך הבהירו לי מההתחלה, החלטתי להקפיא את הקריירה שלי עד שתהליך הגיור יושלם, אבל זה לא עבד".
למה?
"כשהתקבלתי לקורס לא ידעו שאני דוגמנית, למרות שמעולם לא הסתרתי את זה. בצבא קיבלתי 'אמן פעיל', כשהייתי צריכה לצאת באו לקראתי. יצא שטסתי הרבה ובגלל החיסורים מהשיעורים ה'סוד' הזה התגלה. כשנאמר לי שגם אם אתן את המאה אחוז שלי יכשילו אותי בבחינות בגלל שבעבר הייתי דוגמנית הבנתי שזה מאבק אבוד. אמרתי 'תודה' ופרשתי".
כמה חשוב לך לקבל את החותמת?
"לא מאוד, למען האמת. בתעודת הזהות שלי אין זכר לדת בגלל שאני לא יהודייה וגם לא נוצרייה, כי לא עברתי טבילה ואבא שלי יהודי. נולדתי בישראל וגדלתי כאן ואני מרגישה יהודייה לכל דבר, אני עושה חגים וקידושים ולא מכירה שום מציאות אחרת. אולי הגיור יתאפשר לי בעתיד, בהזדמנות כזאת או אחרת, וגם אם הרבנים לא יסכימו לגייר אותי אהיה בסדר. יותר מזה, אני אוהבת את השם שלי, לא דחוף לי לקבל שם עברי כמו רות".
במשך ארבע שנים, מגיל 16 החמוץ-מתוק, היא הייתה בזוגיות עם תומר טליאס, כדורגלן ודוגמן ששירת בתל השומר כנהג. היא עברה לגור בבית הוריו ביהוד, קרוב לבסיס, ואמא שלו התייחסה אליה כאל בתה. "בבית של תומר היה לי, בפעם הראשונה בחיי, חדר פרטי. זו הייתה אהבה גדולה, מסנוורת, גם התעשייה ראתה בנו פאוור קאפל, ומרוב אהבה נפלטו לי שטויות. כמו מה? לא חסר. בגיל 17 אמרתי שאני מתה להתחתן עם תומר ולהביא ילדים בשרשרת".
אז מה קרה?
"החיים קרו. השתחררתי וטסתי לניו-יורק עם וואן-וויי-טיקט. כל דוגמנית מחכה ליום שבו תסיים את חובותיה ללימודים ולצבא כדי לטוס לניו-יורק ולפרוץ בגדול. כשהגעתי אליה הרגשתי שאני חיה בסרט. אני, סופי מחולון, שרק בגיל 14 הוציאה דרכון, הולכת לכבוש את התפוח! תומר רצה להצטרף אליי, התוכנית הייתה שנגור שם ביחד, אבל זה לא צלח ואחרי ארבע שנים נפרדנו. היום, כשאני מסתכלת אחורה, אני פחות מתרשמת מעוצמת האהבה. זו נראית לי אהבה ראשונה תמימה ומטופשת".
דקה אחר כך הוא כבר היה עם ניבר מדר.
"כל פרידה היא קשה, להיפרד לעיני כל המדינה זה עוד יותר קשה, ולראות את בן הזוג שלך יוצא עם מישהי אחרת חודש אחרי שנפרדתם זה הכי קשה שיש. ואני רחוקה מהארץ, ביבשת אחרת, בלי החברות שלי ואמא שלי שינחמו אותי. תפסתי את עצמי חזק ואמרתי 'סופי, זה לא סוף העולם, את לא תישברי, את לא אחת שנשברת', ובאמת עמדתי בזה. שמתי פול-גז על עבודה. הצטלמתי לטומי הילפיגר ולאורבן אאוטפיטרס וגם לזארה, זו הייתה תקופה ממש טובה מבחינה מקצועית. העבודה מילאה אותי, ובכל פעם שקיבלתי קמפיין זה היה כאילו שאני אומרת לתומר 'תראה מה הפסדת', אבל בסוף יום העבודה הייתי מתיישבת מול הערוץ הישראלי, רואה את תומר וניבר ב'גיא פינס', אוכלת גלידות ומרגישה אפסית וריקנית".
זה הכי טבעי ואנושי.
"נזכרתי שפעם קיבלתי מכה ברגל, הלכתי לרופא והוא רשם לי ימי מנוחה. אז אמרתי לעצמי שעכשיו הנפש שלי זקוקה למנוחה. אחרי חצי שנה בניו-יורק החלטתי לחזור ארצה, גם כדי לאסוף את הדברים שלי מתומר, ודווקא כאן הרגשתי עוד יותר מבודדת. המשפחה שלו הייתה כמו המשפחה שלי, החברים שלו כבר לא היו החברים שלי, וגם לחזור לבית של אמא אחרי שכבר יצאתי ממנו לא היה פשוט בכלל. עד שהתחלתי לדגמן גרנו בדירת שלושה חדרים – סלון, חדר לאמא וחדר אחד לשלושת הילדים. עם הזמן העברתי את המשפחה לדירת חמישה חדרים, אבל באותה תקופה אמא שכרה דירה של ארבעה חדרים, בגללי. אני הייתי זו שהציעה לה לוותר על החדר החמישי מפני שאני גרה אצל תומר ואחרי השחרור אטוס לניו-יורק, אז חבל על הכסף. בתכלס, חזרתי הביתה ואפילו לא היה לי חדר משלי בשביל לבכות בשקט. רציתי לקבור את עצמי באדמה. הצלחתי לשרוד מיום ליום רק בזכות החברות המדהימות שלי, חברות מהצבא, מהסוכנות, מהחיים".
איך רוברט ורותם – שהפכו לשותפים בסוכנות R&R שמייצגת אותך בישראל – קיבלו את העובדה שאת מקדישה את כל זמנך למנוחה?
"לא הייתה שיחה רשמית של 'יחסינו לאן'. אמרתי לרותם 'אין לי ראש לדגמן, עשי לי טובה ואל תציעי אותי לשום עבודה'. אחרי שישה חודשי התאוששות בארץ הגעתי למצב של 'סבבה, זה מאחוריי, אני בטוב ואני חוזרת לניו-יורק, לנקודה שבה עצרתי'. עשיתי את זה כמו גדולה, חזרתי, אבל זה לא עבד כמו שרציתי כי עליתי במשקל. אוכל זה דבר מנחם. אני חולת מתוקים, אכלתי מלא-מלא שוקולד, מלא! ולא היה לי ביקוש. בסיבוב הראשון שלי בניו-יורק הייתי הכי לבד, ומבחינה חברתית, הסיבוב השני שלי בניו-יורק היה חוויה מתקנת. הכרתי המון ישראלים, סטודנטים שאירחו אותי ודאגו שיהיה לי כיף, ועד היום אנחנו ברמה של משפחה, אבל מבחינת עבודה זה פחות עבד. כשהעבודה שלך היא המראה החיצוני שלך וכולם רשאים להביע את הביקורת שלהם ולהגיד לך 'את ככה וככה', זה נוגע בך וזה מערער אותך. קמפיין מתפייד בגלל חריגה של חמישה סנטימטר במותן. חשבתי שכבר פיתחתי עור של פיל, והתברר שטעיתי. זה השפיע עליי, זה העליב".
ובזמן שהקריירה סירבה להמריא, מצ'טנר גילתה שהוויזה שלה לא בתוקף. "הבנתי שאני חייבת לחזור ארצה כדי לחדש אותה. הגעתי לישראל, וחברות שלי שבדיוק השתחררו והציעו לי להצטרף אליהן לטיול של אחרי צבא למרכז אמריקה. היינו במקסיקו, קוסטה-ריקה ופנמה, התכנון היה גם קולומביה, אבל בפנמה שברתי את רגל שמאל בעצם המסרק, יש דבר כזה. בבית החולים המקומי, שבו אין אנגלית, הודיעו לי שאני חייבת להיכנס לניתוח כדי להחזיר את העצם למקומה. שמעתי 'ניתוח' ונהייתי אדומה. התקשרתי לביטוח בארץ ואמרו לי 'לפי הצילום באמת חובה להזיז את העצם, אבל עדיף שתעשי את זה בארץ'. עשיתי קאט לכל הטיול, הטיסו אותי בכיסא גלגלים, ובסוף הוחלט שאין צורך בניתוח. מה שנשבר התאחה בסדר. במשך חודשיים הלכתי עם מקבע ועם דיכאון קל, כל כך רציתי להגיע לקולומביה. בן אדם מתכנן, ואלוהים צוחק".
החזרה מהטיול לא הייתה קלה. "חטפתי את הכאפה של מה אני עושה עם החיים והאם דוגמנות זה לכל החיים. כדוגמנית בת 24 אני צריכה פלאן בי. קיבלתי החלטה – להתחיל ללמוד, וגיליתי שאין תחום או נושא שמעוררים בי עניין מפני שאני בקושי מכירה את עצמי. בילדות הייתי עסוקה בהישרדות ולא במחשבות על מה אהיה כשאגדל, ובעשר השנים האחרונות התרכזתי רק בעבודה. לא הייתי בצופים, לא היו לי תחביבים, לא ידעתי במה אני טובה ובמה אני פחות".
אחרי שנרשמה לתואר במדעי ההתנהגות במכללה למינהל ("זה נראה לי מעניין, נחיה ונראה") היא חיפשה את דירת החלומות שלה בתל-אביב ומצאה אותה בחולון. "רציתי מאוד לארח, ויש לי גג של מאה מטר רבוע. עשר דקות מאמא, רבע שעה מהמכללה. זה מרגש, אני באנרגיות של התחלה חדשה. היציאה שלי מהבית, לפינה משלי, לא רק שלא הרחיקה ביני לבין אמא, להפך, הניתוק מגבש. היא באה אליי, אני הולכת אליה, יש סיבה להיפגש. גם היחסים עם אחי ואחותי השתפרו מאז שירדתי להם מהרדאר".
עכשיו היא מתכננת לתת הזדמנות שנייה ובשלה יותר לעולם האופנה. "הרגשתי שעדיין יש לי מקום ושאם לא אזדרז אני עלולה לפספס. התחלתי להתאמן ארבע פעמים בשבוע, לאכול מסודר, זה תמיד מה שהכי קשה לי. עבדתי על זה במשך שמונה חודשים וזה הצליח מפני שעשיתי את זה בשביל עצמי, לא בגלל שהעירו לי ולא בגלל שרותם לחצה. היא כבר הפסיקה לנג'ס לי והסתפקה ב'תעשי מה שעושה לך טוב'".
ומה עושה לך טוב?
"יש לי הרבה חברות ותחביבים, אני אוהבת לקרוא, לעשות הליכות בים, טניס ובאולינג וגם אוהבת לאפות, ומוזיקה, איך שכחתי – אמיר דדון, עידן עמדי ומארינה מקסימיליאן. אוהבת להתחבר לאוזניות ולשמוע בלופים, אוהבת לנהוג, יכולה להתיישב ולנסוע שעות בלי יעד".
במקביל לקאמבק לעולם הדוגמנות, היא מחשבת מסלול לעבר יעד חדש, ויש יגידו מתבקש. "בעבר, כשדיברו איתי על לימודי משחק ואמרו ש'דוגמנית שהופכת לשחקנית זה מאסט', טענתי שאני לא רוצה. האמת היא שהתביישתי ללמוד בקבוצה, רציתי לוודא שהבושות יישארו בתוך החדר. בגיל 24 כבר לא מעניין אותי לחפור ולנבור ולהגיע לשורשי חוסר הביטחון העצמי שלי. אני מסתפקת בידיעה שהוא מתחזק עם כל כישלון ואתגר. בשנה האחרונה אני לומדת משחק, עם עוד דוגמנית מהסוכנות, אצל ירדן תוסייה, ואחרי שצברתי קצת ביטחון נראה לי שאסתדר גם בקבוצה".
ואהבה?
"אני בהתחלה של משהו, בפעם הראשונה מאז תומר, חמישה חודשים. כיף לי ואני לא רוצה לספר עליו כדי לשמור אותו לעצמי. בן אדם אנונימי, בן 25, בריטי-ישראלי, סטודנט לכלכלה, שעושה לי נעים בלב. יש יותר טוב מזה?"
מה תגידי למי שהיית לפני עשר שנים, כשנקלעת לסיטואציה ועלית למסלול בשמלה לבנה שקופה?
"תתכונני לעבוד קשה, שום דבר לא יבוא לך בכפית זהב לפה, תני את המאה אחוז שלך ותנוחי בקבר".
פורסם לראשונה: 00:00, 12.07.24
