שירלי בוגנים לא ידעה שהיא חובבת אתגרים עד ש"החיים, הגורל או אני לא יודעת מה" התחילו לאתגר אותה בשרשרת, אבל רגע לפני יום הולדתה ה-51 היא מבקשת שהפעם, לשם שינוי, הכתבה לא תעסוק רק בכמיהה שלה לילד.
"די, מספיק", אצבעותיה בוחשות בתלתלים. "כבר הפכו אותי לאיזו דמות טרגית. ברור שהנושא הזה מהווה מקום גדול ומשמעותי ביומיום שלי, בשוטף, אבל בא לי לדבר על שירלי כאישה וכבן אדם במקום להתרכז במה שאין".
אני זורמת איתך. בואי נפתח בחגיגות היובל שלך.
"מי חגג? אל תזכירי לי את הגיל שלי. זה לא כיף להתבגר".
לאישה יפה יותר קשה להתבגר?
"זה לא עניין של יפה או מכוערת. נראה לי שכל אישה הייתה מעדיפה לעצור קצת את הזמן. יש לי הרגשה שמחוגי השעון נעים יותר מדי מהר ובא לי להאט את הקצב שלהם. כאן את מגלה עוד קמט ושם יש משהו שחורק. לא כיף".
אני מחפשת זכוכית מגדלת שתסייע לי לאתר אצלך קמטים.
"יש, יש, אל תדאגי, אבל מרפאות האסתטיקה של ד"ר לוינגר מטפלות בי, אני הפרזנטורית שלהן. כל מה שקשור לקוסמטיקה מתאים לדוגמנית בשלה, כמוני. אני משאירה לצעירות את כל הקטלוגים של בגדי הים. ניתוח פלסטי עוד לא עשיתי. אני פוחדת".
"מעדיפה לחיות כאן, עם כל האתגרים"
למרות שביקשה לא לדבר על "זה", היא מספרת על תופעת לוואי חיובית שנובעת מטיפולי הפוריות שעדיין לא נשאו פרי. "לפעמים אני שוכחת בת כמה אני בגלל שאני מתמודדת עם משהו שמאפיין נשים בנות 20 ו-30. מצד שני, אני כבר כל כך הרבה שנים בתוך התהליך עד שאיבדתי את תחושת הזמן. בסוף כל חודש את מקווה שזה יקרה בחודש הבא, ובסוף כל שנה את מאמינה שזה יקרה בשנה הבאה. זה מחריף עכשיו, בתקופה כל כך קשה ועצובה".
בימים מסוימים, היא מודה, עליה להתאמץ כדי להקים את עצמה מהמיטה. "אין מצב רוח, האנרגיה ירודה, הכול כבד. טסתי לחופשה במיקונוס והמצפון שלי עבד שם שעות נוספות. איך אני מרשה לעצמי ליהנות כשיש חטופים במנהרות. אבל אין ברירה, חייבים להמשיך לחיות. להסתגר בבית זה לא הפתרון".
ולקנות כרטיס לכיוון אחד?
"אני? כבר הייתי בסרט הזה. את רוב חיי הבוגרים העברתי מעבר לים. שבע שנים בפריז ועשר שנים בניו יורק. היה טוב והיה רע, ובשורה התחתונה, אין לי ארץ אחרת. זה הבית שלי ואני מעדיפה לחיות כאן, עם כל האתגרים, במקום לגור בחו"ל ולפחד לדבר עברית ברחוב. התסריט היחידי שבו אני רואה את עצמי עולה על מטוס זה כשכל המשפחה שלי איתי – אמא, אחי, אחותי, כל ששת האחיינים. ובעלי, כמובן. וטדי, כמובן", היא מלטפת את הכלבלב שיושב על ברכיה ומתרפק בחיקה. "טוב לי כאן בזכות המשפחה והחברים והעבודה".
אחרי יותר משלושה עשורים מול המצלמה, את מצטערת שבחרת בקריירה של דוגמנית?
"אפילו לא לרגע. אני רק מצטערת שלא כתבתי יומן שהיה מאפשר לי להיזכר ולשחזר. חוויתי דברים שאף ילדה לא חוותה ואף בחורה לא תחווה בחייה. בתקופה שלי המקצוע הזה היה שונה לחלוטין, עברתי עולם וחיים מטורפים. בגיל 17 וחצי הטיסו אותי למקומות שאף ישראלי לא ביקר בהם, הצטלמתי אצל כל מיני שבטים באפריקה ובגרינלד, ישנתי באיגלו יחד עם האסקימוסים, פיתחתי מוסר עבודה והייתי לגמרי עצמאית. לא כל אחת מקבלת הזדמנויות כאלה, ולא כל מי שמקבלת הזדמנויות כאלה מסוגלת לעמוד בהן. את יודעת מה זה להסתדר בפריז לבד, בלי להכיר את העיר ובלי לדעת אף מילה בצרפתית? משם עברתי ללונדון, למילאנו, לגרמניה, לאוסטרליה. וואו!"
"חוויתי דברים שאף ילדה לא חוותה ואף בחורה לא תחווה בחייה. בגיל 17 וחצי הטיסו אותי למקומות שאף ישראלי לא ביקר בהם, הצטלמתי אצל כל מיני שבטים באפריקה ובגרינלד, ישנתי באיגלו יחד עם האסקימוסים, פיתחתי מוסר עבודה והייתי לגמרי עצמאית. לא כל אחת מקבלת הזדמנויות כאלה, ולא כל מי שמקבלת הזדמנויות כאלה מסוגלת לעמוד בהן"
הטרדות מיניות?
"תודה לאל, לא אצלי. כולם ידעו שאני באה נטו לעבודה. אולי היה משהו, בקטנה, צלם שהזמין אותי לחדר שלו לראות את הצילומים. בנגיעה הראשונה אמרתי לו 'זה לא מתאים' והלכתי. לא ייחסתי לזה חשיבות, לא עשיתי מזה עניין, ויכול להיות שהגישה הזאת מנעה את הטראומה. בתקופתי, מי שסבל באמת היו דווקא הגברים, הדוגמנים. רוב הצלמים והסטייליסטים הם גייז".
מה היה הפיק שלך מבחינה מקצועית?
"עצם זה שקיבלו אותי ואהבו אותי למרות שאני שונה מכל הדוגמניות האחרות – מתולתלת, עם אף שבור, לא מטר שמונים ולא בגזרת ברבי, מפני שאף פעם לא הייתי מאלה שחיות על חסה. זה לא קרה בן לילה, עברו שנה-שנתיים עד שעיכלו את המראה שלי. הייתה אז חגיגה מדהימה של מגזינים וקמפיינים והיה מקום לכולן, עד שהשוק הוצף בדוגמניות ברזילאיות. היום זה עולם אחר. האינסטגרם והטיקטוק מניעים את התעשייה, ואני נדהמת מול ילדות שבונות את עצמן ברשת ואפילו מצליחות להפיק ממנה פרנסה. גם לי יש אינסטגרם, אבל אני לא מפעילה אותו בהתמדה. בשבילן זה כיף, בשבילי זו עבודה".
4 צפייה בגלריה
"ניתוח פלסטי עוד לא עשיתי. אני פוחדת". בוגנים בחגיגת יום הולדתה ה-50
(צילום: אמיר מאירי)
בעודנו חולקות סלט מול הים, איראן מאיימת עלינו במלחמה. מה עוזר לך בימים הקשים?
"הספורט. אולי זה נשמע שטחי, אבל שלוש פעמים בשבוע אני מתחילה את היום באימון, לא על מנת להיות חטובה, אלא בשביל הנשמה. בנוסף, לפני חמישה חודשים חזרתי לקיקבוקס, שעשיתי בעבר בניו יורק, והוא עוזר לי להוציא אגרסיות ולפרוק מתחים. את החצי השני של השבוע אני מתחילה בחוג קרמיקה, תחביב חדש שאימצתי ושאני ממש עפה עליו. אני עובדת על אובניים, יוצרת כוסות, צלחות, קערות וכדים, ואפילו לאמא שלי כבר אין מקום בארונות. אני מחפשת למי לחלק. זה הפסיכולוג הכי טוב שלי. תרפיה מושלמת והנאה אין-סופית. ובין לבין אני עובדת כמעצבת פנים. למדתי את זה מזמן, וזה עוד אפיק של יצירה. לפעמים אני מתנהלת כמו פסיכולוגית שמתווכת בין בני זוג שכל אחד מהם רוצה עיצוב שונה לחדר השינה".
"לא מאמינה בלהיפרד ברע"
חלק גדול מההצלחה היא זוקפת, עד היום, לזכות בעלה הראשון, אריק בן זינו, שלו נישאה כשהייתה בת 19 וחצי. "ממש ילדה. לא בער לי להתחתן, אבל אחרי פרידה ארוכה אריק הציע שנעבור לגור ביחד, וכששאלתי מה זה אומר אריק אמר, 'בואי נתחתן' וככה זה התגלגל. הכי ספונטני. אריק היה בעלי, החבר שלי, הסוכן שלי והעוגן והמנטור שתמיד החזיק אותי על האדמה. התגרשנו אחרי עשר שנות נישואים מפני שהמרחק עשה את שלו, הייתי כל הזמן בטיסות, כל אחד התפתח לכיוון אחר, ונפרדנו ממקום של אהבה, הערכה וכבוד הדדי. הוא חי בניו יורק, נשוי פלוס ארבעה, ואני מאחלת לו רק טוב. אני לא מאמינה בלהיפרד ברע".
שנה אחרי שהתגרשה, גם הוריה עשו זאת. "הזוגיות שלהם מעולם לא הייתה נהדרת, אבל כנראה לא היה להם אומץ. הם העניקו המון אהבה לשלושת ילדיהם. אני הבכורה, וכל יום התיישבנו לארוחת צהריים משפחתית. אבי, דניאל, שנפטר לפני שש שנים, היה קבלן שהקפיד לצאת מהעבודה כדי לאכול איתנו, ואמי, נהורה, עבדה בבית כספרית ובין הראשים העמידה סירים. אבא היה הכול בשבילי, וכשחלה סעדתי אותו ותמכתי בו גם מבחינה כלכלית. הוא היה חולה לב וסוכרת, ונפטר מחיידק שחטף בבית החולים".
על סף יום הולדתה ה-40, אחרי שביטלה חתונה בדקה ה-90 ("ההחלטה הכי נבונה שעשיתי בחיי"), היא נישאה בשנית ללירן סרוק, בעל מלונות בוטיק בתל אביב. "הכרנו בניו יורק, כשנסעתי לשם כדי להתאושש מביטול החתונה. מהרגע הראשון אמרתי לו שחתונה לא בראש שלי מפני שכבר הייתי שם, כבר לבשתי שמלה לבנה. אבל לירן, שצעיר ממני בשנתיים, היה רווק ורצה חתונה. בפרק ב', בניגוד לפרק א', גם הראש עובד. זה ההבדל. כשאת צעירה, הלב שלך מנהל אותך. בנישואים השניים את יותר מחושבת ושואלת את עצמך אם זה הגבר שאיתו את רוצה להזדקן ואם את רוצה שהגבר הזה יהיה אבי ילדייך".
ובפעם השנייה שלך מתחת לחופה חלמת על בית קטן בערבה עם שני ילדים וכלב?
"למה שניים? כשהייתי צעירה יותר ודמיינתי את עצמי בגילי הנוכחי, ראיתי לפחות ארבעה ילדים סביב השולחן. לחברות שלי מהתיכון כבר יש ילדים גדולים, חלק מהם כבר בצבא, ברגע זה נלחמים עם נשק".
"בעלי איתי באש ובמים"
אז בית עם גינה כבר יש לה, בהרצליה, ומנוכחותו של הכלב אי אפשר להתעלם. טדי (המכונה צ'וצ'ו), שיצו מעורב עם בישון, בן תשע, נוטל חלק פעיל בפגישתנו בבית הקפה. או שהוא מנמנם עליה, או שהיא מגניבה לו פירורי גבינה מהסלט. "טדי הוא השני שלי, הוא בא אחרי לילו המלטזי שהיה אהבת חיי וגם יש לי קעקוע שלו ברגל. לילו היה איתי 12 שנים, טס איתי לכל העולם, חיים שלמים עברנו ביחד. כשהבאתי אותו לניתוח בגלל סתימה במעיים והוא לא התעורר, התפרקתי לרסיסים. הוא שבר לי את הלב. במשך תשעה חודשים הסתגרתי בבית, במצב באמת קשה".
איך יצאת מזה?
"לירן ואני טסנו לניו יורק לבקר את משפחתו, ובכל פעם שלירן אמר לי, 'די, שירלי', עניתי: 'אני חייבת עוד כלב'. את טדי מצאתי בחנות לבעלי חיים, הוא היה בכלוב והוא בחר בי בדיוק כמו שאני בחרתי בו. מאז טדי ואני לא נפרדים. בלילה הוא ישן איתנו. הוא ישן על הפרצוף שלי, על הכרית שלי, בין הרגליים, איפה שבא לו, וכשנמאס לו ממני הוא עובר ללירן. אני לא יכולה בלעדיו. כשאני לא מרגישה אותו עליי, אני לא רגועה. הוא כמו ילד קטן, הבייבי שלי, עד שיבואו הילדים".
"אף פעם לא רציתי שירחמו עליי או יסתכלו עליי בצורה שונה מפני שקודם כל, תודה לאל, אני בריאה ואני דואגת לעצמי ועושה ספורט ואוכלת בריא והכול טוב. מדי יום שישי, בהדלקת הנרות, אני אומרת תודה על מה שיש וגם על מה שאין. כבר שנים אני מדליקה. אילולא הייתה לי אמונה, לא הייתי מחזיקה מעמד"
וכאמור, היא רוצה יותר מאחד. "אני מכוונת לשניים, תאומים, בן ובת, אבל כבר הפסקתי לתכנן תוכניות. את חולמת ומתכננת ומקווה, ובסוף צוחקים עלייך מלמעלה. לא העליתי בדעתי שהמסע שלנו יהיה כל כך ארוך ומפרך ומאתגר, אבל מזמן הפסקתי לשאול למה. למה חטפו ילדות לעזה? שאלות כמו 'למה זה קורה דווקא לי' לא יקדמו אותי לעבר המטרה. אף פעם לא רציתי שירחמו עליי או יסתכלו עליי בצורה שונה מפני שקודם כל, תודה לאל, אני בריאה ואני דואגת לעצמי ועושה ספורט ואוכלת בריא והכול טוב. חברה שלי שמה לי מראה מול הפרצוף כששאלה אותי, 'על מה את בוכה? נכון, אין לך ילדים, אבל יש לך בעל שאוהב אותך, יש לך משפחה וחברים שמחבקים, את בריאה ושלמה, אז תגידי תודה'. מדי יום שישי, בהדלקת הנרות, אני אומרת תודה על מה שיש וגם על מה שאין. כבר שנים אני מדליקה. אילולא הייתה לי אמונה, לא הייתי מחזיקה מעמד".
נכון לעכשיו, היא מסכמת, אין חדשות וחידושים. "יש לנו עוברים מוקפאים, התחלנו את תהליך הפונדקאות בקייב ובגלל המלחמה שם עברנו לגיאורגיה. בחורף לירן ואני נסענו לשם, להכיר את הסוכנות, וזהו. אנחנו לא מוותרים. אני לא אחת שמרימה ידיים ובעלי איתי באש ובמים. מלא פעמים אמרתי לו, 'לך, זכותך להיות אבא, יש המון בחורות צעירות שישמחו להקים לך משפחה'. כשחשפתי את מחלת האנדומטריוזיס שאיתה התמודדתי, קיבלתי המון תגובות מנשים שננטשו באמצע החיים בגלל שהן לא הביאו ילדים".
עצוב.
"אני אופטימית מלידה", היא מחייכת. "לירן, גבר שבגברים, חוזר ואומר, 'התחתנתי איתך, אני כאן וביחד אתמודד'. הוא באמת אוהב אותי. היקום שלח לי גם משהו חיובי".
הפקה: מיכל עמר שוורץ | סטיילינג: אלין זידקוב | איפור ושיער: רועי אוחיון | צולם ב-Craft & bloom
