אני מאחרת בעשר דקות ומירי בוהדנה מחכה לי בפטיו שבכניסה לביתה. היא בגופייה לבנה, מכנסיים קצרים, שיזוף שוקולד ופנים נסערות, לאחר שחזרה מהקפצה של מד"א לאירוע דום לב, והמפגש עם המוות ניכר בשפת גופה. "בעוד אני מתחזקת את הבית להכין לנו אווירה כיפית ונרות ורוגע לקראת הריאיון בשעה 12:00, אני מקבלת קריאה ב-11:35 על דום לב בשפיים. נכנסתי לאוטו וטסתי עם תיק העזרה הראשונה והדפיברילטור, אבל זה כבר היה אבוד. האישה בת ה-70, שהיא במקרה גם אמא של חבר, לא שרדה", היא מספרת בקול סדוק, בעודה מניחה מים קרים על השולחן בסלון הבית היפהפה, ומחפשת את ההודעה שקיבלה.
5 צפייה בגלריה
"אני עדיין לא קמה בבוקר ושומעת חריקות, אבל מרגישה את הגיל וגם את הרוגע והבינה שהוא מביא"
(צילום: ערן לוי)
לאורך הריאיון היא תחזור ותהפוך בשבריריות החיים, כשסביבנו ובחיקה הכלב ברונו, שמרגיש את הטמפרמנט שלה. "הוא מנסה להרגיע אותי", היא מסבירה ומסניפה אותו קרוב.
מה עשית כשהבנת שהיא נפטרה ואין מה לעשות?
"חיבקתי את הבן והבת שלה, שהיא בהיריון. הבנתי מה הם מרגישים. איבדתי את אבא שלי חודשיים אחרי 7 באוקטובר, ואני ילדה של אבא. זה הכי קשה בעולם", עיניה מחפשות מזור בים הכחול והמושלם שנפרס מולנו.
ספרי על אבא.
"בשלוש השנים האחרונות הוא סבל מדמנציה, היה מבולבל, אבל את המשפחה, הנכדים והילדים הוא כן זיהה והיה איתנו בתקשורת. ב-7 באוקטובר ההורים שלי היו בשדרות ולמחרת, כשהעיר עוד הייתה נצורה, אח שלי חילץ את כולם. אחי ומשפחתו עברו לשפיים עם מפוני כפר עזה וההורים שלי לכאן. זכיתי להיות עם אבא שלי חודשיים שלמים עד שהוא נפטר. יש לי המון זיכרונות מהימים איתו, המון סרטונים, שיחות. את יום ההולדת 46 שלי באוקטובר עשינו כאן בארוחת ערב".
המוות שלו היה פתאומי?
"לפני שנה אבא אובחן עם סרטן, אבל לא היו לו שום תסמינים. הוא הגיע לבית החולים לעשות צילום חזה מחשש לדלקת ריאות, ושם גילו ממצא בכבד. יצאנו מיד לסדרת בדיקות וגילינו שהוא גרורתי בכל הגוף".
ולא היו לו כאבים?
"שום כלום. פרופ' וולף המדהים מאיכילוב שטיפל בו אמר שאבא יחיה מקסימום חצי שנה ושאין מה לעשות טיפולים, כי זה רק ידרדר את מצבו. ובאמת תוך חצי שנה הוא הלך. בוקר אחד קם, הרגיש לא טוב, לא היה לו תיאבון, הקיא גם דם, שלושה-ארבעה ימים דימם לתוך עצמו, וזהו".
5 צפייה בגלריה
"איבדתי את אבא שלי חודשיים אחרי 7 באוקטובר, ואני ילדה של אבא. זה הכי קשה בעולם". עם אביה המנוח
היותה מתנדבת במד"א בשנים האחרונות מאפשרת לבוהדנה לדבר על כשלי הגוף בלשון יציבה, בעוד נפשה קשורה בעבותות געגוע לאבא, והיא מראה את שומר המסך שלה – פרופיל גבר שמצויר בעננים.
"זה היה ממש כאן", היא מחווה מולנו, אל אופק הטורקיז שממלא את הוויטרינה הגדולה. "עמדתי פה מול הים, שעתיים אחרי שלקחו אותו, ואמרתי לו 'אבא, עכשיו כשאתה איננו, תן לי סימן שאתה שומע אותי', והרמתי עיניים לשמיים וראיתי את הפרופיל שלו בעננים. זה היה רגע של הלם. מיד צילמתי, וכל מי שאני מראה לו את התמונה ומראה צילום פרופיל של אבא מהימים האחרונים בבית החולים – מצטמרר מהדמיון", היא אומרת ומדגישה שלא אכפת לה שיחשבו שהיא רוחנית ומוזרה.
"מיסטיקה זה חזק אצלי, בצעירותי הלכתי להילריות. כל מה שנשאר לנו בעולם זה להאמין שיש עולם הבא, שהמסע לא נגמר בזה שקוברים אותנו וגוש הבשר נרקב, אלא שיש המשכיות, שהם מקשיבים לנו".
"אני בנאדם מאוד אופטימי. זה הרבה מסע שכנוע עצמי, וזה עדיף על לומר 'יהיה מזעזע והלך עלינו, וגוג ומגוג'. אני תמיד מעדיפה להגיד שיהיה טוב, שנצליח וננצח. חייבים להאמין שהטובים ינצחו ושגם למנחוס יש פג תוקף, אחרת נתמוטט"
זו גישה שעוזרת לך בימים הקשים שעוברים על המדינה שלנו?
"כן. לפעמים אני מבקשת עזרה מאלוהים שבשמיים. אני בנאדם מאוד אופטימי".
איך את שומרת על אופטימיות בכזו תקופה?
"לא קל. זה הרבה מסע שכנוע עצמי, וזה עדיף על לומר 'יהיה מזעזע והלך עלינו, וגוג ומגוג'. אני תמיד מעדיפה להגיד שיהיה טוב, שנצליח וננצח. חייבים להאמין שהטובים ינצחו ושגם למנחוס יש פג תוקף, אחרת נתמוטט", היא אומרת ומציצה בטלפון להודעה נכנסת. "יו, זו הדוכיפת שהצלתי".
המה?
"בשישי האחרון אני מוציאה את ברונו לפיפי מול הבית, ורואה דוכיפת פצועה. עטפתי אותה בשמיכה בתוך ארגז, וזכרתי שדוכיפת היא ציפור מיסטית שמוזכרת גם בתנ"ך וגם בקוראן. במרוקו היא קמע. בלילה נכנסתי כמה פעמים לחדר כדי לראות שהיא חיה, ובבוקר כתבתי לרשות הטבע והגנים, ובחורה מקסימה שלחה אותי לתחנת אלישמע, לטיפול בחיות בר. נכנסתי מיד לאוטו ונסענו הדוכיפת ואני לאלישמע, ואני כל הדרך מדברת איתה 'אל תמותי לי, בבקשה תחיי, בבקשה תחיי', והנה עכשיו צוות עמותת חיות הבר סימסו שהם מעבירים אותה לבית החולים הווטרינרי של הספארי לשיקום, ואחרי זה ישחררו אותה בחזרה לטבע", מירי מתרגשת כמו אמא של שבת בגן.
אני מסתקרנת, מגגלת ונזכרת שהדוכיפת היא הציפור הלאומית של ישראל, ומצטמררת מהסמליות שבהצלת הציפור הפצועה והבאתה לתחנת "אלי-שמע", תוך הבטחה לשיקומה ולשחרורה בחזרה לטבע, וכל זאת במהלך תשעת הימים וכאשר איראן וחיזבאללה מאיימים עלינו.
שתינו צריכות רגע לנשום עכשיו.
"קשה לי עם הפחד לנקר עיניים"
הבית שקט. אצל אסתר, הטינאייג'רית בת ה-14, יש חברות שישנו כאן הלילה ועוד מעט יעלו בצהלות נעורים מקומת המרתף. גם בן הזקונים רפאל (13) יבוא עוד מעט להיות קרוב לאמא מירי-אווזה, יגיד שהוא רעב והיא תציע להכין לו שקשוקה. אבל בינתיים זה רק שתינו, ואני מנסה לקלף מעל האישה רוויית הקיץ שכבה אחר שכבה ולהבין איך היא מצליחה לשמור באדיקות על פרטיותה בעידן שבו הכול חשוף.
"היום אינסטגרם, טיקטוק, זה כבר לייף-סטייל, אנשים מתפרנסים מזה ואני לא מזלזלת, אבל לא מבינה בשביל מה צריך את זה, ולא רואה את עצמי מעלה תכנים. זה לתקוע אצבע בעין של אנשים, סוג של אלימות כלכלית כלפי מדינה שבה גם במעמד הביניים יש מי שנאבקים על קיומם כי יוקר המחיה כאן הורג"
"היום אינסטגרם, טיקטוק, זה כבר לייף-סטייל, אנשים מתפרנסים מזה ואני לא מזלזלת, אבל לא מבינה בשביל מה צריך את זה, ולא רואה את עצמי מעלה תכנים מחיי היומיום או מחופשה או מה קניתי. זה לתקוע אצבע בעין של אנשים, סוג של אלימות כלכלית כלפי מדינה שבה גם במעמד הביניים יש מי שנאבקים על קיומם כי יוקר המחיה כאן הורג, משתחררים מהצבא ולא יכולים לקנות דירה, ולא יכולים לצאת למסעדות. מבחינתי, אינסטגרם זה להאכיל את המפלצת. אנשים שיש להם חשבון כל הזמן מחפשים תוכן, מה להעלות, מזמינים מנה כי היא מצטלמת טוב. אני עם המזלג בדרך והם 'לא, לא, תעצרי, עוד לא צילמנו'. מה זה נותן? בהלכה כתוב שאין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מהעין, ואני מאמינה שככל שאתה פחות מספר דברים, ככה ייטב לך".
עין הרע?
"יש שיגידו שאני פרימיטיבית, אבל אני מאמינה בזה. קשה לי עם הפחד לנקר עיניים, לגרום למישהי שייחמץ לה הלב ושתגיד 'יה, איזה כיף לה, למה לי אין את זה'".
אבל הפסדת קמפיינים בגלל האמונה שלך.
"הרבה קמפיינים, והכול טוב. אני מבינה עסק שבוחר בפרזנטורית שיש לה 500 אלף עוקבים, זה עוד קהל, ואם זה המחיר שאני צריכה לשלם, לא נורא. גם הסוכנים שלי אומרים 'עזוב, לא יקרה, לא יהיה למירי אינסטגרם'".
בלי מייק-אפ, עם כתמי שמש על הפנים, בוהדנה מדברת את האמת של הלב, ואני מאמינה לה שהיא באמת לא במחלקת השופוני. היא גדלה בשדרות, למדה בשער הנגב, "עם כל הקיבוצניקים של העוטף שאנחנו שומעים עליהם כבר עשרה חודשים, וגם אז רציתי להצטנע ולא להתבלט ולהשוויץ".
נופי ילדות שנצרבו בזיכרון הקולקטיבי לתמונות אימה.
"איבדתי חבר, את טל אילון שהיה בן שכבה והיה בכיתת הכוננות של כפר עזה. אנשים משדרות מסתובבים עם טראומה. גם אנחנו היינו אמורים להיות בשדרות בשבת הזו, ובסוף לא נסענו. בדרך כלל אנחנו מגיעים כולם לארוחת ערב, בבו חוזר תמיד לישון בבית ואני והילדים נשארים אצל ההורים. אלוהים ישמור כשאני חושבת מה היה קורה אם אני והילדים היינו נשארים..." היא עוצרת ולוקחת נשימה, "אבל איפה במדינה האדמה לא רוויה בדם של מי שנלחמו למענה? קשה לי להאמין שיהיה שקט יום אחד, כי זה הגורל שלנו, אבל המדינה היא הבייבי שלנו, הדבר הכי יקר, ואנחנו צריכים לשמור עליה".
לא עובר לך בראש לעזוב את הארץ?
"בבו תמיד אומר שאולי יום אחד נעזוב, אבל מבחינתי לעזוב את המדינה במצב כזה זה כמו להשאיר ילד חולה עם חום בבית וללכת לדיסקוטק. יש לי גם משפחה שאני לא יכולה לעזוב, ולטוב ולרע אני פה. אם צריך למות בשביל המדינה, אני אמות בשבילה ולא אעזוב בשום אופן. ובבו? הוא נאלץ לקבל את רוע הגזירה", היא צוחקת.
קובו הוא יזם נדל"ן בן 73, והשניים בזוגיות מאז 2005 והורים לבן, תלמיד י"ב, לאסתר ולרפאל. במהלך הקורונה מיסדו את הקשר בחתונה אינטימית. קיתונות של דיו נשפכו על שאלת הפרשי הגילים ועל התהייה אם היא כן או לא נמשכת אליו. מירי מכסה בידיה על פניה, ומדפדפת במבט מרוקאי חסר סבלנות על כל ניסיון הצקה בעניין.
"בבו גדל באמריקה ובהונג-קונג, אבל מאז שהתמסדנו הוא פה, אוהב את הארץ, אבל חושב שלילדים שלנו מגיע עתיד יותר טוב. זה נכון, אבל אני מרגישה ביטחון כאן יותר מאשר בכל מקום אחר. איך אמר מישהו אתמול בחדשות 'עם כל החרא, הכי טוב פה'".
את הפחדים היא מטביעה בהתנדבות במד"א, לאחר שעברה קורס חובשים אונליין במהלך הקורונה, ואומרת שזה הדבר הכי טוב שקרה לה. היא מתכננת לתפוס אומץ ולהתקדם להיות פרמדיקית, ומתגאה להשתייך למה שהיא קוראת 'משפחת מד"א'. גם הטיולים בטבע מרגיעים אותה ולרכוב בשדות על סטאר הסוסה, ובאחרונה גם צפייה בסדרות טורקיות.
"כדי למנן את החדשות במלחמה, אני בורחת קצת לצרות של אחרים. מבחינה מקצועית, זה כיתה א' ברמה שרואים את המשדר והמיקרופונים, אבל זה הגילטי-פלז'ר שלי, אני מתמוגגת מהיופי של השחקניות והשחקנים, ויש לי כבר לקסיקון קטן של מילים בטורקית".
ומה יש לך להגיד למנהיגים שלנו?
היא חושבת. לא עונה מיד. "שאלה קשה. בואי נתחיל מזה שלא הייתי מתחלפת עם אף אחד מהם. אני לא יודעת איך הם מקבלים את ההחלטות שלהם, שחלקן הזויות וחלקן טובות, אבל ברור שצריך לעשות מקצה שיפורים בממשלה וקצת ניקוי אורוות. כשאני שומעת שיש מי שמונעים מאינטרסים שהם לא בהכרח לטובת הציבור, זה מרתיח אותי. עכשיו המנהיגים שלנו צריכים לעזוב הכול ולעשות רק דבר אחד: להחזיר את החטופים. וכל השאר – משפטים, האשמות, חיסולים, כל מה שבאג'נדה היומיומית – הכול מתגמד לעומת המטרה העליונה הזו. קודם תחזירו אותם ואז תחסלו את מי שאתם רוצים. אני לא יכולה בכלל לדמיין מה הם עוברים בשבי, מה המשפחות שלהם עוברות. איך המשפחות בכלל מסוגלות להתראיין ולעשות צעדות. אני לא יודעת איך הייתי יכולה לשרוד את זה. מתפללת שיחזרו כבר".
"עכשיו המנהיגים שלנו צריכים לעזוב הכול ולעשות רק דבר אחד: להחזיר את החטופים. וכל השאר – משפטים, האשמות, חיסולים, כל מה שבאג'נדה היומיומית – הכול מתגמד לעומת המטרה העליונה הזו"
ניכר שקשה לה מאוד לדבר על הנושא. היא יוצאת החוצה להתחמם קצת בשמש שמעניקה לה תמיד אנרגיה, וברונו בעקבותיה.
"אני כל כך אוהבת את השמש, אוהבת להשתזף, לעשות הליכות, לרכוב. השמש הישראלית היא אולי רעה, אבל בקיץ אני חיה, פורחת, נהנית כשאני נכנסת באוגוסט לאוטו שרותח כמו מיקרוגל ואני מוצפת בחום. אני אוהבת סאונות, חמאם ואם את רוצה להרוג אותי, תכניסי אותי לאמבטיית קרח, או תגידי לי שיש חורף בחוץ. שונאת להתכרבל ושמחשיך מוקדם. חייבת לעשות דברים, לזוז. רופאת העור שלי מכריחה אותי לשים כל הזמן קרם הגנה וכובע, 'תיסעי ברכב עם כובע, זה הכי הרבה קרינה', ואני אומרת לה, מה כובע. אז אני חיה עם הפיגמנטציה שלי, ומטפלת בה בחורף".
"לא חסרים לי הרעש והצלצולים של פעם"
רופאת העור היא ד"ר להבית אקרמן שמלווה את בוהדנה שנים רבות, ועל אף שהפסיקה לעשות בוטוקס, יש מקום אחד שבו היא לא מוותרת על הזרקות. "במצח. יש לי תסביך מצח, הוא גדול ורחב כמו המצח של אבא שלי שהראיתי לך בתמונה, ולכן בילדות קראו לי 'מירי מצח לנצח' ו'מנחת מסוקים'. האחים שלי כיפכפו אותי במצח כל שנייה. בשנות ה-30 המאוחרות עוד הייתי מבקשת ממעצב השיער שלי, מיקי בוגנים, לעשות לי פוני על התלתלים כדי לכסות את המצח, וזה לא דבר קל. בעיקר אני לא מסוגלת לראות את עצמי מדברת וכל המימיקה של המצח משתלטת על המסך, אז מגיל 24 אני עושה בוטוקס במצח וזהו".
אחד התסביכים המוזרים. בואי. מצח גבוה זה גם סימן לחוכמה. דווקא קראתי שהפסקת עם הבוטוקס.
"הפסקתי בכל הפנים. אני אוהבת את הקמטים שיש לי ליד העיניים, זה מזכיר לי שאני בת 47 עוד מעט. אני עדיין לא קמה בבוקר ושומעת חריקות, אבל בהחלט מרגישה את הגיל וגם את הרוגע והבינה שהוא מביא, ולא חסרים לי הרעש והצלצולים של פעם", היא מצביעה על מניפת אמצע החיים המעודנת שסביב עיניה היפות. "אז במצח אני ממשיכה להזריק, ובשאר הפנים אני מטפלת אצל להבית ב-PRP – לוקחים ממך דם, מכניסים לצנטריפוגה ומצמצמים, כך שנשארים רק הורמוני הגדילה והטסיות. ואת החומר הזה, שהוא 'הזהב של הדם', מזריקים לפנים, ופתאום אנשים שואלים אותי 'מה עשית, את מתוחה'. אם אפשר לדחות את שולחן הניתוחים לעוד כמה שנים, למה לא? זה פועל גם על קרחות ומתברר שגם על סוסים עם בעיות במפרקים ובגידים".
שוב את והסוסים.
"חיה עצומה ואצילית שמרפאה אותי מגיל צעיר. הם הכי מרגיעים אותי, ולא רק לרכוב עליהם. גם לטפל בהם, להבריש, לקלח, ללטף, אפילו לנקות את התא עם קלשון. אני מנקה להם קקי מהתא, שיהיה להם כיף יותר להתפלש. עם סטאר אני מתנשקת בפה והטיולים שלי איתה בטבע זה מרפא כשאני עצבנית, עייפה, עצובה, כועסת, רוצה שקט. זו אהבה מגיל מאוד צעיר ואין לה הסבר. הרי בשדרות לא היה לי איפה להיות חשופה לסוסים, זה משהו שבא מהבפנים שלי וביקשתי מאמא לקחת אותי לרכוב. היינו נוסעות באוטובוס לבאר שבע ולחוות בסביבה".
5 צפייה בגלריה
"עם סטאר אני מתנשקת בפה והטיולים שלי איתה בטבע זה מרפא כשאני עצבנית, עייפה, עצובה, כועסת"
וכמו אמא שלה, שעד היום אומרת לה שהכי חשוב זה לשים עיניים קרוב-קרוב על הילדים, גם היא חגה סביב המתבגרים שלה, שעליהם היא אומרת שהם "לא מרדנים, אבל דורשים את העצמאות שלהם", והיא לאט-לאט מנסה ללמוד לשחרר.
"כשהם נוסעים לתל אביב, או לחברים או לים, זה מכניס אותי לחרדה ובעיקר בזמנים האלה אני לא רוצה לשחרר את החבל, ומוצאת את עצמי מתווכחת, אבל אני לא רוצה שהם יחיו בפחד שלי. הם בני 13, 14 ו-17, כבר אנשים דעתניים, עצמאיים מאוד. הם טסים לבד בליווי דיילת חופשי לאחים שלהם, הילדים הגדולים של בבו שגרים בניו יורק ובמיאמי. הם גדלים לי", היא אומרת ומלטפת בעיניה את הסלון הגדול והריק שבו אנחנו יושבות.
איך היחסים עם הילדים הגדולים של בבו?
"מדהימים. החיבור לא היה מיידי, זה לקח זמן, אבל כשהוא נוצר זה לתמיד. הם האחים הגדולים והמגוננים של הילדים שלי, שמצידם עושים בייביסיטר על הילדים שלהם".
ואיפה את בתוך כל הטוב הזה?
"אני אראה לך תמונה מהבת מצווה של אסתר, הבת הקטנה שלנו", היא קמה ומביאה את התמונה. "זאת רוני, הבת של בבו, שהיא מעצבת אופנה מצליחה בניו יורק, הבן עודד שנשוי לאתי קובו ועשו רילוקיישן למיאמי לפני שנה, קצת לפני המלחמה. אני עוד לא נסעתי אליהם".
במיאמי מתגוררת בחודשים האחרונים גם נועם, אחייניתה האהובה, שהלכה בדרכי הזוהר של דודה מירי. נועם, בתו של תומר אחיה של מירי, התראיינה על החוויות הטראומטיות מ-7 באוקטובר.
"היא אומנם של תומר ולימור, אבל חוץ מללדת את נועם עשיתי הכול ודי גידלתי אותה. תומר גדול ממני בשלוש שנים ואנחנו מאוד מחוברים ולא נפרדים. נפגשים מלא, חגים וחופשות ביחד, ונועם מטבע הדברים הייתה תחת כנפיי. גידלתי אותה ולימדתי אותה וחינכתי אותה, וכשהיא רצתה להצטלם ולהיות כמו דודה מירי, קיבלתי את אישור ההורים ועזרתי לה, מה גם שזה מתבקש – היא יפהפייה. האתגר היה לשמור עליה שלא תתקלקל ושזה לא יגרע מהלימודים".
והיום בן, הבכור שלך, הולך בדרכייך והצטלם לסדרת הנוער "זיגי" בהוט.
"במקרה של בן, זה כדי להעלות תמונות לאינסטגרם, זה כן כדי להאכיל את המפלצת", היא צוחקת. "אבל אף אחד מהילדים לא רוצה שאכניס אותו לקריירת משחק, הם בורחים מזה, פוחדים שיציקו ויקנאו בהם".
בימים אלה היא על המסך בעונה החדשה של "משחקי השף" ברשת 13, ונהנית מאוד גם לפגוש את המתמודדים המוכשרים וגם לאכול את כל מה שהם מבשלים. "אמרתי לשפים שלצידי ולהפקה שאני לא מוכנה לא לטעום את האוכל, אני אוהבת לאכול. אז אני נהנית מכל ביס וגם מכל קילו שאני צוברת בצילומים. אני לא במלחמות עם הגוף שלי ונהנית להיות נשית, וממילא אני לא בטטת כורסה והכול יורד".
את מבשלת בבית?
"לפעמים. עכשיו בעידן הוולט, הילדים מזמינים הרבה. בימי שישי אני מבשלת קבוע דגים, קציצות, חלות. בשר אנחנו אוכלים בעיקר בחוץ, כאן חיים על אוכל בריא, הרבה ירקות, הרבה סלטים, פסטות, שום דבר שהוא פלצני. הילדים יודעים שזה לא 'משחקי השף' פה".
anat-le@yediot.co.il
