את השיחה שלנו, שמתקיימת בבית קפה הומה בקניון, מפסיקה אישה שניגשת לשיר אלמליח ואומרת לה: "בזכות הפתיחות שלך הבנתי למה שניים מההריונות שלי נגמרו בהפלות. זה היה בגלל קרישיות יתר". שיר מחייכת. "כשקראתי את מה שסיפרת על ההפלות שהיו לך, הבנתי שזה גם מה שעבר עליי", היא ממשיכה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
לפני שהיא מודה לאלמליח בחום ונפרדת מאיתנו, האישה מחייכת ומעדכנת שלסיפור יש סוף טוב, שהסתיים בלידת תינוק מתוק ובריא.
"זה קורה לי הרבה", עכשיו תורה של אלמליח לחייך ולעדכן. "אני באמת משתפת את החיים שלי בצורה מאוד פתוחה ברשתות. וקורה לי הרבה פעמים שנשים ניגשות ואומרות: 'את עזרת לי. בזכותך הבנתי משהו על עצמי'".
גם את הסדקים והפחדים במערכות היחסים את משתפת בצורה גלויה, יש שיגידו מדי.
"ככה חינכו אותי. ללכת עם האמת שלי לטוב ולרע. יש לדיקלה שיר שבו היא אומרת 'אני לא מתנצלת'. וגם אני תמיד הולכת לישון עם מי שאני. זה הכי חשוב לי בעולם".
ולכן גם לא חששה אחרי שבע שנות זוגיות ושלוש שנות נישואים, להתגרש בשנת 2016 מבעלה הראשון, הכדורגלן דאז אלרואי כהן, להינשא שלוש שנים לאחר מכן לאיש הנדל"ן האיטלקי-יהודי מייקל זנזורי, כעבור שנה ללדת את בנם הראשון, רפאל, להיפרד מזנזורי חודשים ספורים לאחר הלידה וכעבור שנה נוספת, בעודם גרושים, ללדת את בנם השני, גבריאל.
כיום, הבנים בני ארבע ושלוש, ובחודש יוני האחרון, בעיצומה של המלחמה ולאחר תקופה מאתגרת של שמירת היריון, נולדה בלידה לא פשוטה עמנואל, בתם המשותפת של שיר ובן זוגה הנוכחי דותן שטרן, שאותו הכירה על סט של פרסומת שהובילה.
"אני לא מפחדת ולא נשארת במקום שלא טוב, כי אני מאמינה שאם טוב לי, טוב לכל המשפחה. אם לא מסתדרים, למה להישאר? כדי שאנשים יגידו שאנחנו משפחה יפה?" היא שואלת ומציירת מירכאות באצבעותיה.
ואיך ההורים שלך הגיבו?
"הם קיבלו את זה רע. הם אמרו לי, 'את מתגרשת עוד פעם, מה אנשים יגידו'. אבל עניתי להם שאני אתגרש גם עוד עשר פעמים אם לא יהיה לי טוב. אני עצמאית בזכות עצמי, יש לי הכל, לא חסר לי כלום, ואני אחראית לזה שיהיה לי טוב. שאהיה מאושרת. אם אני בוכה כל היום ולא טוב לי, איזו דוגמה אני נותנת לילדים שלי? ילדים צריכים לראות אהבה, כי זה מה שהם יחקו אחרי זה בחיים שלהם כשהם יגדלו. עכשיו הם רואים אותי בזוגיות טובה. לא רציתי שהם יהיו שרוטים בגלל מערכת יחסים לא טובה שאני נמצאת בה".
היא בת 35, זקופה ומודעת ליופיה. שום עודפים מהלידה של עמנואל לא ניכרים בגופה, תוצאה של גנטיקה, תזונה בריאה וגם של אימוני כושר מוקפדים, אבל בנפש בהחלט נשארו עקבות מהלידה המאתגרת מאוד.
"עברנו טראומה. בשבוע הראשון שעמנואל נולדה, כמעט איבדנו אותה, ותודה לאל שאנחנו כבר אחרי, היה מאוד קשה", היא אומרת ומעדיפה לעצור כאן. היא עדיין לא מסוגלת להרחיב על הנושא בלי לדמוע. אז אנחנו עוקפות את הפצע ונוחתות היישר לחיק המחבק של בן הזוג הנוכחי, שעליו היא אומרת שהוא גרם לה להתאהב באמת, אולי לראשונה בחייה.
"דותן רחוק שנות אור ממה שחוויתי בזוגיות עד היום ואני רק יכולה להתפלל שימשיך לנו ככה לנצח. הוא טוב, הוא אכפתי, האהבה שלו לבנים שלי לא מובנת מאליה. הוא אוהב ומגדל אותם כמו את שלו, ועכשיו יש לי למה להשוות, כי יש לנו גם בת. אור הזרקורים הלא-אמיתי והלא-נוצץ בשום צורה לא מעניין אותו. יש לו את העבודה שלו ולי את העבודה שלי, ואנחנו נפגשים בסוף היום בבית".
השקט הזה פתאום, אולי מפני שדותן מבוגר ממך ביותר מעשור?
"היינו צריכים להכיר. את מאמינה שהוא וכל המשפחה שלו גרים 300 מטר ממני, בקריית-אונו? עכשיו אני פה, ואמא שלו שומרת על עמנואל. אני יכולה להגיד אחרי כמה מערכות זוגיות משמעותיות עבורי, שזוגיות זה לא דבר פשוט. אבל כשאת אוהבת באמת, ואני חושבת שאת דותן פעם ראשונה אני באמת אוהבת, את מוכנה לעשות הכל בשביל שזה יצליח. בסוף, זוגיות זו עבודה, זה משהו שצריך לתחזק על בסיס יומיומי, עם כל הילדים והקושי והעבודה, ואני חושבת שאנחנו עומדים בזה בגבורה כרגע".
ועוד לא דיברנו על זה שכאשר גילית על ההיריון, בדיוק פרצה המלחמה וההורים שלך באו מהצפון לגור אתכם.
"עמנואל הגיעה בהפתעה. חשבנו על היריון לפחות שנה קדימה, אבל שבועיים לתוך המלחמה גיליתי שאני בהיריון וחשבתי לעצמי 'לאיזה עולם אני מביאה עוד ילד או ילדה'. ההורים שלי באמת גרו איתנו כמה שבועות ואז חזרו הביתה. אנחנו בתוך השנתיים הכי קשות שידעה המדינה שלנו".
היא נולדה בקצרין, ובגיל 20 עזבה לטובת חלום הדוגמנות בעיר הגדולה, אבל ההורים נשארו לגור בצפון, כיום בקיבוץ שדה נחמיה בגליל העליון – חמישה ק"מ מקריית-שמונה – ואותו הם לא מוכנים לעזוב.
"כבר שנה לא נסענו להורים, והיינו נוסעים אליהם לא מעט. כשאני רואה את כל מה שקורה בצפון, בעיקר באזור שגרתי בו, הלב שלי נשבר. רוב האחים של אבא שלי גרים בקריית-שמונה, יש לי משפחה גם בצפת. כולם מפונים, לא עובדים, רחוקים מהבית, גרים משפחות שלמות בתוך חדר במלון. מה עם הנפש, מה עם העתיד? אין להם פרנסה, אין להם אופק. ההורים שלי, שחזרו לבית שלהם בקיבוץ, מתארים את מה שקורה בצפון כשדה קרב. בקבוצת הווטסאפ המורחבת של המשפחה אני קוראת את הפחדים של כולם. אנחנו במרכז לא מרגישים את זה כמו שהם מרגישים. ומה שלי אישית הכי כואב זה שלפני שנכנסנו למלחמה בצפון, הם סבלו קרוב לשנה אבל אף אחד לא ראה אותם, אבל טיל אחד שמגיע לתל-אביב, יש תגובות מיידיות. תושבי תל-אביב והמרכז לא עדיפים על תושבי הצפון, אנחנו אותם אנשים, מתי המדינה תבין את זה?"
גם בתוכנית הרדיו "מאמינה באהבה" שהיא מגישה ברדיו ירושלים, אלמליח שואלת שאלות שמטרידות אותה, למשל בכל הקשור לסיוע לנשים נפגעות אלימות, או בסוגיות שונות של משפחה, זוגיות וגידול ילדים.
"הרבה יותר מעניין אותי להתעמק בהגשה ברדיו ובהנחיה של תוכניות שבהן אני יוצרת תוכן ומביאה לעוקבות שלי ערך מוסף בנושאים שמעסיקים אותן. חשוב לי שבכל דבר שאעשה אביא מידע שעוזר לנשים וסיפורים מעניינים ומעשירים. זה הרבה יותר מעניין אותי מאשר להנחות את האח הגדול למשל, עם כל כמה שזה נוצץ. גם ברשתות אשתף רק את מה שבאמת אותנטי, שיכול לעזור ולתת טיפים לנשים אחרות. הרי אף אחד לא מלמד אותנו להיות הורים, את נשאבת לתוך זה, מצד שני, אני גם לא אוהבת יותר מדי עצות ומעדיפה ללכת לפי הלב, ילד זה לא רובוט".
אבא של הבנים שלך חי בארץ?
"אני לא מבינה למה כל כך הרבה שואלים אותי את השאלה הזו. ברור שהוא חי בישראל, הוא גר באור-יהודה, ואנחנו בקריית-אונו. איזה אבא לא רוצה להיות קרוב לילדים שלו? היחסים שלו ושלי בבסיס הם בסדר, אבל יש עליות וירידות גם בינינו. בואי נגיד שזה לא פשוט לשמור על קשר עם מישהו שנפרדת ממנו. את לא רוצה לראות אותו יותר, אבל מחויבת לשמור על קשר בגלל הילדים הקטנים, ויש בזה משהו קשה נפשית, וצריך כל הזמן להתעלות על עצמך כדי שהיחסים יהיו טובים. אם זה היה תלוי בי, הייתי מנתקת קשר לחלוטין כי זה לא נכון לי בשום צורה, אבל מכורח הנסיבות זה לא יקרה כנראה לעולם".
אומרים שצריך לדעת ממי להתגרש.
מחייכת. "מי חושב על גירושים כשאת מתחתנת עם בנאדם שאת כביכול אוהבת? אנחנו לא חושבים על זה. לא סתם אומרים שאהבה היא עיוורת. עד שהכרתי את דותן, הלב שלי היה פתוח כל הזמן בחצי, עד דותן לא נתתי את עצמי ב-100 אחוז. היום אני יכולה להגיד שאני באמת אוהבת".
התבגרת?
"אני חושבת שכן. שיר של גיל 23 זו לא השיר שמתראיינת כאן עכשיו. לא בחשיבה, לא בדיבור, לא בסטייל, לא בהתנהלות. וזה מה שיפה במקצוע שלי, שהאבולוציה שאני עוברת מתועדת בתקשורת ושאני יכולה לגלול אחורה בתמונות ובפוסטים וממש לראות את ההתקדמות וההתבגרות שלי. ולא לכל אחד יש את הזכות הזו".
בדיוק מה שקורה לדור שגדל בתוך טיקטוק.
"ולכן כשאני רואה היום ילדות בנות 20, אני סקרנית לדעת מה הן יחשבו על עצמן של היום בעוד עשר שנים".
גם הרבה מאוד מהעשייה שלך היא דרך הרשתות. קמפיינים. שיתופי פעולה.
"נכון, קודם כל אני פרזנטורית של קיי.בי פיור קוסמטיקה, זה קמפיין המזל שלי, כי בהקלטות סאונד לפרסומת שלהם הכרתי את דותן, והם גם אנשים מדהימים. צילמתי לאחרונה גם את איל מקיאג', ולמרות שאני אוהבת את העבודה שלי כדוגמנית, ברדיו אני נהנית יותר מאשר על סט צילום. עכשיו אני ממש רוצה להתפתח לכיוונים של תוכן, ואני רק מחכה שעמנואל תלך כבר לגן".
מה לגן, היא רק נולדה.
"ברור. אני צוחקת. היא כמו צל שלי, היא איתי בכל מקום, ואם היא לא הייתה היום אחרי חיסון, היא גם הייתה איתנו כאן בראיון. אני לא זזה ממנה. נכון שבגילים הקטנים האלה זה מרגיש שאת פשוט רוצה כבר את הידיים והרגליים שלך לעצמך, כי בכל רגע תלוי עלייך תינוק וזה אינטנסיבי מאוד. נשים יכולות להיכנס מזה גם לדיכאון אחרי לידה, כי זה כל כך אינטנסיבי. אבל אני מסתכלת על זה שיש לי ילדה, אחרי שני בנים, ואני מאוהבת בה קשות ומצידי שתיקח ממני את כל הזמן שהיא צריכה".
ואיך חזרת לממדים כל כך דקיקים בזמן כזה קצר?
"זה הגוף שלי, תמיד היה רזה מטבעו. וייאמר לזכותי שגם בימים שבהם חייתי בדירת דוגמניות במילאנו או בניו-יורק והשותפות שלי היו לוקחות סמים ואלכוהול ומקיאות, אני תמיד דאגתי לנהל אורח חיים בריא, להתאמן נכון, לאכול נכון ואף פעם לא הייתה לי הפרעת אכילה. אכלתי טוב גם אם זה אומר שהיו מי שחשבו שאני אולי יכולה לרדת קצת, וגם אמרו לי את זה בפרצוף.
"אני מעלה ומשתפת את הבישולים שאני מכינה, ואם תסתכלי, אז יש כאן דוכן סנדוויצ'ים ממול", היא מצביעה על הדוכן המפתה שנמצא מול השולחן שבו אנחנו יושבות בבית הקפה. "ואיך שאני קמה מכאן אני הולכת לקנות סנדוויץ', כי יצאתי מהבית ולא הספקתי לאכול" (ואכן, היא קנתה). "דותן אומר שיש לי אופי של גרגרנית, שאם בא לי גלידה אני אוכלת גלידה, אבל בסופו של דבר בגלל שהנראות שלי זו גם העבודה שלי, אז אני דואגת להתאמן אימוני כוח, ולעשות פילאטיס כדי לשמור על הגוף. וגם את זה אני מראה לעוקבות שלי. אני קמה ב-7:00 כדי להתאמן בסטודיו של שיר מור בקריית-אונו, שקיבלה אותי אחרי הלידה, הייתה עדינה, ולא העמיסה עליי. הדבר הכי חשוב בחיים זה למצוא את האיזון שנכון לנו", היא אומרת.
ואפשר בהחלט להרגיש שהיום, אלמליח לגמרי מצאה את האיזון שלה. שרק ימשיך לה ככה.
