לפני כחודש, בלילה הראשון שלה בדירתה החדשה שבשכונת בבלי בתל אביב, התיישבה ירדן הראל על הרצפה והחלה לבכות. רגע לפני יום הולדתה ה-40 שחל ב-7 בנובמבר, הגשימה הראל את החלום שאיתו הלכה במשך הרבה מאוד זמן, ולמענו חסכה בעבודה ארוכת שנים: להיות בעלת בית.
"עוד לא היו רהיטים, רק קירות, הדירה הייתה ריקה לגמרי וזה היה רגע מזוקק שבו עצרתי ואמרתי לעצמי – 'עשית את זה'. גם קניית הבית וגם המעבר אליו התרחשו במהלך המלחמה, וחוסר היציבות במדינה רק חיזק את ההבנה עד כמה חשוב לי להישען על קרקע יציבה. הבית שקניתי בכוחות עצמי, בכסף שלי, הוא הקרקע הזאת", אומרת אמא של לני וגפן, בני פחות מחמש, שלא היו איתה בבית בלילה הראשון, וגם לא בלילה השני שבו נשמעו אזעקות והיא רצה לממ"ד.
"שמחתי שככה יצא, כי לא רציתי שהחוויה הראשונה שתיצרב להם בבית תהיה של ריצה לממ"ד, שהוא גם החדר שלהם ובו מיטת הקומתיים שהם כל כך רצו. באותו לילה הם היו עם אבא שלהם, עומרי, והם נכנסו הביתה ברגל ימין ובחוויה חיובית".
6 צפייה בגלריה
"כל השנים גדלתי בממ"ד ולצערי גם הדור של הילדים שלנו חווה דברים דומים"
(צילום: ערן לוי)
לני וגפן יודעים שיש מלחמה?
"הם מכירים את המילה מלחמה, אבל עדיין לא תופסים את כל המשמעות במאה אחוז. הם תכף בני חמש, ושואלים כל יום על האזעקות, 'מתי תהיה אזעקה, האם תהיה אזעקה, איפה המרחב המוגן'. הם לא שואלים בפניקה, אבל שואלים על בסיס יומי".
ואיך את מגיבה?
"אני משתדלת לשדר להם רוגע וזה עובר להם, אבל ברור לי שהם מודעים כל הזמן לכך שיש אזעקות", היא אומרת ועיניה היפות מתקדרות. "זה גם אחד מזיכרונות הילדות הראשונים שלי. גדלתי בנהריה ואני זוכרת איך במלחמת המפרץ אמרו לנו להדביק מסקנטייפ על החלונות ואחרי זה הגיעו הקטיושות. כל השנים גדלתי בממ"ד ולצערי גם הדור של הילדים שלנו חווה דברים דומים", היא אומרת ומספרת על ההורים והחברים שחיים בנהריה בין המטחים.
"כאן במרכז רוב הזמן שקט, ושם מטחים רצופים של עשרות טילים על גבי טילים, מציאות קשה שבה חיים ילדים ומבוגרים גם בצפון וגם בדרום. אני ואלעד זוהר מנחים מדי יום את 'פותחים יום', תוכנית הבוקר של רשת, ואין שידור שהמסך לא נצבע בו בצד עם שיגורים. חשוב לי, גם כאשת תקשורת וגם כמי שגדלה בצפון, לתת כמה שיותר ביטוי למצב של המפונים, העסקים שקורסים, אנשים שיותר משנה לא ראו בית".
את נוסעת להורים?
"נסעתי כמה פעמים בלי הילדים. נהריה זו עיר גדולה, העיר סופגת והיא לא מפונה. ראיתי השבוע את הכטב"ם מעל הגשר המפורסם של העיר, זה כואב בלב, אבל הנהריינים הם אנשים חזקים ומתורגלים ומנסים לשמור על מצב הרוח והחוסן, וזה לא פשוט בכלל, במיוחד שאנחנו במלחמה ארוכה".
כשהיא מגיעה לעיר, פונים אליה אנשים שמתוסכלים מכך שהם לא מקבלים מספיק במה לספר את אשר על ליבם, והראל אומרת שהיא בהחלט מרגישה את השינוי שעובר גם עליה, במשקל שהיא נותנת השנה לאקטואליה בחייה.
"גם בחיים המקצועיים שלי כאשת תקשורת וגם בחיים האישיים, אני חיה מאוד את המצב, אני מראיינת על בסיס יומיומי משפחות של חטופים, משפחות של נופלים, מביאה למסך סיפורים של נרצחים. זה מאוד חשוב לנו כמערכת, אבל כמובן שכמראיינת יש לזה מחיר נפשי. בכל ריאיון כזה אני צריכה לנשום עמוק כדי לא להתפרץ בבכי. יש ימים שעד סוף היום הכאב הולך איתי, ויש ימים שבהם אני מרגישה שאני צריכה לנשום אוויר כדי להרים את עצמי, לעשות משהו שטותי כדי להמשיך להיות אמא תפקודית לשני הילדים שלי".
יותר משמות בפוסטר
לצד ההגשה של תוכנית הבוקר ברשת, הגישה הראל לפני המלחמה גם את תוכנית הטיולים "הכי בעולם", שהעורך שלה הוא חן אביגדורי, שאשתו ובתו חזרו מהשבי ועוד חמישה מבני משפחתו נחטפו. בן משפחה אחד שלו, טל שוהם, עדיין חטוף. גם דרך חן, היה לירדן ממשק עם הגיהינום שעובר על משפחות החטופים, כולל התגייסות של צוות התוכנית לצילום פרק הסברה באנגלית בקיבוץ בארי, שזכה למיליוני צפיות. אחד הדברים שהכי חשובים לה הוא לנסות ולהעביר כמה שיותר מידע על החטופים עצמם, על חיי היומיום שלהם מעבר להיותם שמות בפוסטר ומספרים ברשימה.
"חשוב לי לספר כמה שיותר על החטופים, ולכן בכל יום רביעי בתוכנית אני לובשת מנומר כדי להעלות את המודעות לרומי גונן, 'מנומרומי' אנחנו קוראים לזה. בפינת האוכל אנחנו מדברים על מאכלים שהחטופים אוהבים, וגם בתוכנית הביוטי שלי 'ביוטי בלנדר' ראיינתי את החטוף לואיס הר שחולץ מהשבי. זו רכבת הרים משוגעת".
לרכבת ההרים הזו מצטרפת גם פגישה עם החטופה מיה רגב, שחזרה מהשבי לשיקום ארוך בשיבא, לאחר הניתוח המסויט בכף רגלה שאותו שעברה בעזה. "פגשתי אותה כשהיא לקראת שחרור מבית החולים, באחד הרגעים המרגשים בחייה", עיניה של הראל נדלקות ולא רק בגלל הסוף הטוב שיש לסיפור הגבורה של השבויה הצעירה.
"בפעם הראשונה שנסעתי לבקר פצועים בשיבא זה היה עם יוסי", היא אומרת ופניה היפות נשטפות בסומק קל שבולט גם מבעד לאיפור שעימו הגיעה מתוכנית הבוקר. הכוונה היא ליוסי יהושוע, הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות" ובן זוגה של הראל כבר כמעט שנה. יהושוע הזמין את הראל להצטרף אליו לאחד מביקורי הפצועים אצל הלוחמים, ומי ידע שמתוך מעשה אזרחי ואנושי חשוב ייוולד סיפור אהבה?
"זה נולד ממקום כל כך לא צפוי. חודשיים לתוך המלחמה, ופתאום התאהבנו במין חיבור כל כך חזק. בשיבא היו איתנו עוד אנשים שהגיעו לבקר את הלוחמים הגיבורים הפצועים, וכשיצאנו יוסי הציע להקפיץ אותי הביתה. בדרך, משיחת חולין הגענו לשיחה ברבדים מאוד עמוקים וזהו. זה היה זה".
אז אתם כל היום מדברים על המלחמה?
"מן הסתם אנחנו מדברים ומתעסקים הרבה במלחמה, ויש לנו גם עולם שלם שלנו. יוסי הוא לא רק פרשן צבאי, הוא גם איש מצחיק ורגיש ורומנטי, שעושה דברים קטנים ויומיומיים שמאוד מרגשים אותי. למשל, בכל פעם שהוא מגיע אליי זה יהיה עם משהו מתוק או מאפה טעים שקנה לי בדרך, מין מחווה של 'חשבתי עלייך'. הוא גם מאוד מקל עליי כשהוא רואה שקשה לי עם סידורים קטנים או בתכנון של הלו"ז, ג'סטות שדרכן אני רואה שהוא כל הזמן חושב עליי ואכפת לו.
"הוא מגיע בספונטניות לאסוף אותי מהעבודה, והוא גם החזיר לי לחיים את הדיבור בטלפון. אני כל כך רגילה כבר רק להודעות סמס, והוא מהרגע הראשון היה מתקשר. עכשיו אין יום שבו אנחנו לא מדברים כמה פעמים. לפני כמה חודשים חטפתי שפעת קשה והוא טיפל בי במסירות. בין אם זה מרקים, תרופות, מגבת רטובה על המצח בלילות – דאג לכל מסביב לשעון".
6 צפייה בגלריה
"היום אני מבינה איזו התקדמות גדולה עשיתי ביכולת לדבר על כסף, להתעסק בכסף"
(צילום: ערן לוי)
ואיך הוא עם לני וגפן?
"מקסים ואכפתי, אוהב אותם ממש. הקשר נבנה בהדרגה, לאט, וזה מאוד מרגש אותי לראות אותו איתם, וגם את הילדים שלו שהם בני 19 ו-16 וקיבלו את לני וגפן כל כך באהבה".
אבל עוד לא איחדתם כתובות.
"לא איחדנו. אנחנו גרים קרוב, כמה דקות נסיעה, ויוסי תמך ועזר לי במעבר הדירה הזה, שהוא מהלך שאני באמת מאוד גאה בו. אני לא בן אדם שנוהג לחלק לעצמו סופרלטיבים, אבל חסכתי לקראת זה המון שנים ואני מתרגשת שהצלחתי, מה גם שסוף-סוף יש לי בית עם ממ"ד", היא צוחקת. "היום אני גם מבינה איזו התקדמות גדולה עשיתי בשנים האחרונות ביכולת לדבר על כסף, להתעסק בכסף".
להרבה נשים יש סוגיית כסף לא פתורה.
"זה נכון, וגם לי הייתה אותה, ולכן חשוב לי לספר את זה לנשים אחרות ולהגיד שאנחנו חייבות ואפשרי להתמודד עם הסוגיה הזו".
הפצע עדיין מדמם
אז אחרי שליום הולדת 40 העניקה לעצמה גם אהבה חדשה וגם בית חדש, הראל אומרת שיש לה עכשיו גם את האומץ לנהל מאבקים שחשובים עבור נשים אחרות. ביום לפני הפגישה שלנו, הנחתה בכנסת ועדה שעסקה בסוגיית הלידות השקטות.
לני וגפן הגיעו לעולם בהליך פונדקאות, שחתם תקופה ארוכה מאוד של ניסיונות להרות בעזרת טיפולי פוריות. תוך כדי ההיריון של הפונדקאית, גם ירדן נכנסה להיריון טבעי ולא מתוכנן, אבל שישה שבועות לאחר שידיה היו מלאות בתאומים שנולדו לה ולאביהם עומרי, איבדה הראל את ההיריון שבבטנה, ועברה לידה שקטה.
"אני מכירה על בשרי את הכאב והאובדן, ומרגישה חובה לעזור בהעלאת המודעות לנושא שעדיין אין כלפיו מספיק מודעות, ולכן גם יש סביבו חוסר רגישות. אנשים לא יודעים איך להתנהל עם אישה או זוג שחוו לידה שקטה, ולפעמים גורמים עוד יותר לעוגמת נפש. כשנרכוש יותר ידע, זה יאפשר לנו להתנהל בצורה נכונה יותר ובמעטפת מדויקת יותר".
במעמד הזה, כשהיא מובילה את הדיון בכנסת, גילתה הראל גם את האומץ לעמוד בפעם הראשונה מול קהל שומעים ולספר בקול רם את מה שהכי מכאיב לה. "הפצע הזה עדיין מדמם. האובדן של העובר הזה תמיד יהיה חלק ממני", היא אומרת.
אמרת שתמיד תהיי אמא לשלושה.
היא לוקחת אוויר: "די. אני לא רוצה לבכות בריאיון. בכיתי מספיק בכנסת אתמול. בדיעבד, לני וגפן הצילו אותי אחרי הלידה השקטה, כי לא יכולתי להרשות לעצמי לבכות במיטה כל היום. הייתי חייבת להתאפס מול שני אוצרות קטנטנים שצריכים את אמא שלהם".
יצאת בתחושה שמשהו ישתנה בעקבות הדברים שנאמרו בוועדה?
"הרגשתי שבוועדה היו מספר לא מבוטל של אנשים שאכפת להם ורוצים לעשות שינוי. רופאים, אנשי סגל מבתי חולים, מיילדות, אחיות, אנשי מקצוע בכירים שניזונו מהמידע שעבר בחדר, שלקחו לתשומת ליבם חלק מהדברים שעלו בדיונים, כי הם רוצים לשפר את המצב. את הוועדה יזמה מי שגם הזמינה אותי להנחות, חברת הכנסת שרן השכל, שהעלתה הצעת חוק שמשפרת את התמיכה שיקבלו זוגות במצב של לידה שקטה".
"לני וגפן הצילו אותי אחרי הלידה השקטה"
ובמעבר חד, מפצעים ומאובדנים, עלית לפני חודש עם תוכנית לייף סטייל חדשה, "ויטרינה". לא קצת מוזר לשים בחלון הראווה, באמצע מלחמה, נושאים כמו אופנה ועיצוב?
"גם ב'פותחים יום', שם אנחנו מדברים על הנושאים הכי כואבים, אנחנו שומרים מקום לסיפורים שנותנים מרחב נשימה. אלה דקות שידור שיגרמו לצופים לחייך. ב'וויטרינה' אנחנו מסקרים פעילות של עסקים ישראלים, מדווחים על תרבות ישראלית, פעילויות פנאי, סרטים חדשים, מסעדות חדשות. אנחנו במלחמה ארוכה וצריך לחזק את התחומים האלה ואת העסקים שקשה להם לשרוד. וצריך גם לתת לקהל את האפשרות למלא מצברים בתוך המציאות הסוחטת".
ולשאלה מה מטעין אותה בכוחות, היא עונה מיד: "עשייה ואנשים. בין אם לקום לעבודה, לחשוב על דברים משמחים לעשות עם הילדים שלי, לראות איך אני משתמשת בפלטפורמה שלי כדי לעזור איפה שאני יכולה, גם לעשות הסברה, ובעיקר להדגיש את המחבר על פני המפלג בינינו. וכמה שקלישאתי לומר – אז האהבה עם יוסי היא שהכי מטעינה אותי. וגם לפגוש חברה שלי רגע בבית קפה ולפרוק ביחד את מה שכבד על הלב מאוד עוזר לי".
מי החברות שלך מהתעשייה?
"טל טלמון, דנה גרוצקי, עמית פרקש, אור שפיץ, העיתונאית אפרת וכטל. בסוף השבוע אנחנו נוסעות כל החברות הכי טובות, כולל חברות שלי מכיתה א' וחברות מהצבא, לחגוג לי יום הולדת 40 בירושלים", היא אומרת ופניה אורות.
כן, גיל 40 הזה לגמרי עושה לה טוב.
6 צפייה בגלריה
"השנה הזאת הייתה קשה כל כך, אבל אני מאמינה בעם ישראל, ויגיעו ימים טובים יותר"
(צילום: ערן לוי)
משחק אסוציאציות לגיל 40
הכי אוהבת כש: "גפן ולני חברים טובים ודואגים אחד לשנייה".
הפסקתי לפחד מ: "לנהוג. הוצאתי רישיון לפני 20 שנה ולא נהגתי בכלל. בחודשים האחרונים משהו בי השתחרר".
לא חשבתי שאגיע ל: "כנסת. הילדה הקטנה שבי, שהקימה עיתון בית ספר, מחייכת בגאווה".
רוצה להגיד לכן ש: "השנה הזאת הייתה קשה כל כך, אבל אני מאמינה בעם ישראל, ויגיעו ימים טובים יותר".
לעולם לא אגיד לעצמי יותר: "דברים מחלישים. כשאני מתעצבנת או לא מרוצה, יש לי נטייה לרדת על עצמי".
החיים הם לא: "ודאיים. יש חוסר ודאות אחת גדולה ואנחנו צריכים ללמוד לחיות בתוכה".
הבינג' שתפס אותי השנה: "צפיתי בסרטים של דיסני".
הקלישאה שגיליתי שהיא נכונה: "משהו שאבא שלי שלח לי. 'חיוך אחד יכול להתחיל חברות של שנים, מילה אחת יכולה לסיים מריבה, מבט אחד יכול להציל מערכת יחסים, אדם אחד יכול לשנות את חייכם'".
אמהות בשבילי היא: "הגשמת חלום".
מגשימה את עצמי כשאני: "בעשייה. בכל דבר. באישי, באמהי, במקצועי".
להיות בת 40 זה: "קצת מלחיץ, מפקס, חברות שלי אומרות שזה גיל מדהים".
בגיל 50 אני: "מורידה קצת את הרגל מהגז ונהנית מהחיים שיצרתי לעצמי".
anat-le@yediot.co.il
צילום: ערן לוי | סטיילינג: דניאלה קפלוטו | ע. סטייליניג: שלי מורד | איפור: רותי עדי | שיער: קארין שטרית דוייב
