את הקמפיין הבינלאומי של ז'אן פול גוטייה היא צילמה בלוקסור, מצרים, יומיים לפני 7 באוקטובר. היא אחת השגרירות היחידות של איב סאן לורן בארץ הקודש. והסוכנות שלה בניו-יורק כבר מסדרת לה ויזת עבודה ליבשת. "אבל אני לא דוגמנית פלאס סייז", אומרת קייסי זָפֶּטָה, שהרזומה הישראלי שלה כולל את מותג בגדי הספורט סטרונגפול, עדה לזורגן. "למה להכניס אותי לגטו? בעיניי אין שום חשיבות למשקל".
אז להגדיר אותך כמשפיענית?
"חס וחלילה. אני שונאת את המילה הזאת מפני שרבים מאלה שמתהדרים בה לא משפיעים בכלל", טוענת היפהפייה האקזוטית שנחשפה ב"בואו לאכול איתי", שרדה ב"הישרדות" כמעט עד לגמר, ולאחרונה נכללה ברשימת 25 משפיעני הרשת הכי חמים במדינה.
אז מי את?
"קייסי", מגיבה זפטה (26) בחיוך רחב, "אבל השם הזה מורכב מראשי תיבות של שמי האמיתי, שאותו אני לא מגלה. ויש לי גם שם ישראלי – אודיה, בלי קשר לזמרת. אני חיה בהודיה לאלוהים. במהלך השירות הצבאי שלי עברתי גיור כהלכה".
ומה המקצוע שלך?
"אני עובדת ב'להיות קייסי' והתוכן שלי הוא כל מי שאני. הקטלוג המחשבתי שלי מגוון. היום אני כותבת על אופנה ומחר על העצמה. ואני כל הזמן אומרת ל-150 אלף העוקבות שלי שאם מחר בבוקר אתעורר עם עניין גדול באסטרופיזיקה, הן ייאלצו לקרוא אצלי על גרמי השמיים. והן יעשו את זה באהבה".
"הייתי ילדת פאנצ'ר"
היא נולדה בתל-אביב כבתם היחידה של ג'ני ורומל זפטה, ששהו בארץ כעובדים בלתי חוקיים. "אמא שלי היא פיליפינית שגדלה באחת השכונות הכי עניות במנילה. אפילו בתים אין בה, רק פחונים, ואמא שלה דחפה אותה לעבור למדינה שבה יהיה לה עתיד. אז בגיל 18 היא עשתה צעד אמיץ, באה לתל-אביב וכבר 30 שנה היא עובדת אצל מעצבת אופנה, עכשיו היא מטפלת לה בנכדים. אבא שלי מעורב, סיני-פיליפיני, וכיוון שהתייתם בגיל צעיר הוא גדל בפיליפינים ובא לישראל לחפש עבודה. ואני ילדת פאנצ'ר".
סליחה?
"את יודעת שתמיד יש סיכוי אחד למאה להיכנס להיריון עם התקן תוך רחמי? אז אני האחוז הזה. הוריי התחתנו ונדדו איתי בין דירות. אף פעם לא הייתה לנו דירה שלנו, שכרנו חדר בדירה עם עוד משפחות פיליפיניות שלא יכלו להרשות לעצמן יותר מזה. אף פעם לא היה לי חדר פרטי, אבל בפועל גדלתי בסביבה של הילדים הכי עשירים בתל-אביב. איך? אמא רצתה שאקבל את החינוך הטוב ביותר ולכן, במקום לכתוב את הכתובת האמיתית שלנו, היא רשמה את הכתובת של המעסיקה שלה. קומבינה שבזכותה נרשמתי לגן שושי בכיכר המדינה, ולמדתי יסודי ב'אהבת ציון' שממנו עברתי לתיכון חדש. ניגוד מושלם".
כשהייתה בת שש גורש אביה מישראל. "כילדה, אף אחד לא הסביר לי מה זה 'בלתי חוקי', בדיעבד הבנתי שבאותה תקופה משטרת ההגירה הפעילה שיקול דעת הומניטרי. נאסר על השוטרים להתקרב לשוהה בלתי חוקי עם ילד כדי להגן על הילד. כל בוקר אבא הביא אותי לגן, שהיה צמוד לבית של האיש החולה שבו אבא טיפל. בוקר אחד לא קמתי בזמן, אבא הלך בלעדיי כי לא רצה לאחר לעבודה, ובאותו הבוקר תפסה אותו משטרת ההגירה. במשך שש שנים הייתי 'דדי גירל', תחומי העניין שלי דומים לאלה של אבא וגם מבחינה חיצונית אני גדולה כמו אבא, ופתאום, ביום בהיר אחד, הכול התמוטט".
את הכאפה הראשונה היא חטפה ביום הראשון בכיתה א'. "הילדים שפנו אליי לא שאלו 'איך קוראים לך', הם שאלו 'מה את? סינית? תאילנדית? פיליפינית?' הם לא ראו אותי, הם ראו רק את החיצוניות שלי, ובאותו הרגע עשיתי סוויץ' בראש. הבנתי שאם רואים את השוני שלי לפני שרואים אותי, אני צריכה לעשות הכול כדי שהשוני שלי אף פעם לא יקטין אותי. שלא יחשבו שאני כבשה שחורה. אני ממש זוכרת שאמרתי לעצמי 'את לא תיתני למוצא שלך להוות מכשול עבורך'. וזה מוטו שמלווה אותי מאז".
קל להגיד את זה.
"אני מאמינה באנרגיות ובשאיפות ויש לי כלל – במקום להסתכל על הדשא של השכן, עדיף להשקות את הדשא שלך. היום אני מחבקת את השונות שלי וצועקת אותה, אני רוצה להיות הכי טובה בכל דבר שאני עושה ולעשות הכול שונה מאחרים. אבל אז, כל מה שרציתי היה להיות כמו הילדים האחרים. אחת מכולם. השתוקקתי להיטמע. באתי בטענות לאמא שלי על זה שהיא לא קראה לי מאיה או דנה. תחשבי, הייתי האסייתית היחידה ביסודי שלי. בעצם, היה עוד ילד שקצת דמה לי, אבל הוא היה חצי פיליפיני וחצי ישראלי ולכן קיבל יחס משודרג. כשהתחלתי להתפרסם, חבר'ה מהשכבה שלי כתבו לי שהם לא זיהו אותי".
את לא מגזימה?
"לא. מגיל שש עד 18 לא הייתי מי שאני באמת. כלפי חוץ הייתי פרסונה אחרת. שמתי עליי מסכה של חוזק שלא מאפשרת לאף אחד לפגוע בי, הייתי הכי שמחה והכי מושלמת, שידרתי רק 'הפי הפי', ובסוף הלימודים חזרתי הביתה, לעולם אחר, שאף אחד לא ידע עליו. בילדות שיקרתי לגבי העבודה של אמא שלי, סיפרתי שהיא עובדת בזהב, והיום אני מתביישת להודות שהתביישתי בה, אבל מה יכולתי לעשות כשהגעתי לבית הספר וכל תלמידי הכיתה באים מווילה של שלוש קומות פלוס פיליפינית ליב אין? לא יכולתי לגלות להם שאני גרה בדירת שותפים. הייתי חייבת לשקר וזה שורט. מצד שני, זה הפך אותי לסופר-עצמאית. לא היה לי זמן להיות ילדה. כבר בגיל חמש אמא שלי תלתה לי טלפון על הצוואר ונסעתי באוטובוס לבד, מהבית לגן ובחזרה. וכשלא רציתי לאכול צהריים עם הילדים של הבוסית של אמא שלי, הייתי חוזרת הביתה ומחממת איזה מאמא עוף בטוסטר אובן. לא היה לנו תנור".
שלושה חודשי אשפוז
והייתה גם גזענות. "לא חוויתי אותה הארד קור, מפני שהייתי מאוד לוחמנית וחזקה וגם תלמידה מעולה. בתיכון הייתי קפטן נבחרת הכדורעף, שרתי בלהקה, הרחבתי מחשבים, כלכלה ורובוטיקה, ובהשפעת הסדרות האמריקאיות שראיתי בטלוויזיה תיכננתי ללמוד בהרווארד. בנוסף, היה לי ביוטי פריבילג'. אף פעם לא הייתי דקיקה, אבל קיבלתי פידבקים על איך שאני נראית וזה הגן עליי. אז פה ושם עשו לי בעיות בכניסה למועדונים. לא ביג דיל".
הביג דיל הגיע עם תעודת הזהות. "נסעתי עם כל השכבה לירושלים, לטקס הענקת התעודות, ולא הבנתי למה רשום לי 'תושבת קבע'. לא היה לי את מי לשאול מה ההבדל. בגיל 18, כשכל החבר'ה התלהבו מהפעם הראשונה שהם מצביעים לכנסת, לא היה לי את מי לשאול למה רק אני לא קיבלתי פתק. אחרי שהתגייסתי הוסבר לי שקבלת האזרחות מותנית בשירות צבאי, ונעלבתי נורא. אני האדם הכי ציוני, רציתי לתרום למדינה ולצאת לקצונה, ועכשיו נזכרתם לגלות לי שבתמורה לגיוס אקבל אזרחות? זה עשה לי מערבולת פנימית, וסירבתי לקצונה, אבל הייתי מראיינת פסיכוטכנית של בנים, ושנה אחרי השחרור קיבלתי את האזרחות. בכיתי. גיג'דרתי ברמות. אנשים לא מבינים איזו זכות זאת להיוולד עם אזרחות. זה להיוולד לחופש".
כמשוחררת טרייה, נחשף הסוד האפל שזפטה הסתירה – הפרעות אכילה. "בבית שלנו לא היו חטיפים ולא הייתה מגירת ממתקים, ולא הבנתי שאמא מנסה להרחיק אותי מהם מפני שאבא שלי סוכרתי. חשבתי שאני לא מספיק טובה בשבילה, אז באמצע הלילה קמתי מהמיטה שחלקתי עם אמא, הלכתי למקרר של שתינו, הוצאתי ארבע פרוסות לחם, הלכתי למטבח המשותף, חיממתי אותן במיקרוגל, מרחתי עליהן חמאת בוטנים ודחפתי אותן לפה – ולא מתוך רעב. זה בא ממקום של 'עכשיו זה רק אני ואלוהים ואף אחד לא רואה אותי'. ככה פיטמתי את עצמי עד שהייתי מקיאה וזה נמשך שש שנים, גם בצבא. יום אחד עליתי על מונית והנהג שאל למה אני לובשת סוודר בשיא החמסין. הבנתי שמשהו לא בסדר איתי, אמא לקחה אותי לאיכילוב והתחיל הסיוט. שלושה חודשי אשפוז במחלקות שונות כי לא ידעו מה יש לי. בלוטת לימפה התנפחה לי בגרון וחשדו שיש לי סרטן".
אמאל'ה!
"בדיוק. אמרתי לעצמי 'אמאל'ה, אני הולכת למות' וצללתי לפסימיות. למזלי, הדגימות שלי נשלחו למעבדות שונות בעולם והתברר שזה לא סרטן, אלא קיקוצ'י, המחלה שהייתה לאמיר פיי גוטמן ז"ל. הוא קיבל כימותרפיה מיותרת, ובזכותו לא קיבלתי אותה. בדיעבד, אלה היו שלושת החודשים ששינו לי את החיים. קיבלתי את ההארה הרוחנית שלי. הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות בתור מישהי שהיא לא אני, וזה היה הצעד הראשון במסע ההחלמה. בגיל 21 נולדתי מחדש, הבנתי שהשונות שלי היא הכוח שלי, ושניסיון החיים שצברתי יכול לעזור לאחרים".
חודש אחרי בית החולים, כשיצאה עם בן זוגה למסעדה, המלצרית נתנה לה את מספר הטלפון של ריי שגב, שפתחה סוכנות למידות גדולות. "ככה התחלתי לדגמן, ואחרי שנתיים הבנתי שפלאס סייז זה פאסה. החברה הכתיבה לנו אידיאל יופי מסוים, אבל אף אחד לא חייב לעשות שום דבר חוץ מלחיות את חייו, להגשים את עצמו ולהיות מאושר. וזה בדיוק מה שאני עושה. מדי פעם עדיין שואלים אותי אם לא בא לי להיות רזה, ואני עונה שאפילו אילו היה כפתור קסם לרזון לא הייתי לוחצת עליו. למה? מפני לרזון יש מחיר נפשי שאני לא מוכנה לשלם. הרזון גם לא מתאים לכולם. האושר שלי הוא ביכולת לחשוב ולהתנהל בחופשיות, במקום לרדוף אחרי אידיאל יופי שהוא לא בריא ולא אידיאלי עבורי".
כבר שמונה שנים היא צמודה לגיא עוז (28) שהכירה בפייסבוק. "הוא היה אז יחצ"ן של מועדונים ואני עוד הייתי בליינית, חשבתי שהוא רק רוצה לתת לי 'חינמים' וקיבלתי את אהבת חיי. בהתחלה גם לו שיקרתי לגבי מה אמא שלי עושה, וגיא גרם לי להבין שאין לי במה להתבייש. הוא איש עסקים בתחום המזון, שנינו קרייריסטים שחולמים בגדול, ובמקביל לאהבה אנחנו מרימים האחד לשני. רק לפני שלוש שנים עברנו לגור ביחד כי לא רציתי להשאיר את אמא לבד".
איך קיבלו אותך הוריו התימניים?
"בסבבה, אני יהודייה. הנצרות מעולם לא הגדירה אותי, היא הייתה מדבקה שאיתה נולדתי, ותמיד ידעתי שאתגייר. אחרי שחגגתי בת-מצווה התחלתי לצום ביום כיפור. בתיכון חשבתי שאם אחבור ליהדות תהיה לי משפחה. בשישי בערב אכלתי מול הטלוויזיה כשחבריי לכיתה העלו סנאפצ'ט מארוחות משפחתיות, והרגשתי הכי-הכי לבד. בצבא התגיירתי בגלל אהבת יהדות נטו. לדעתי, חיים ללא אמונה הם חיים תפלים, וביהדות יש כל כך הרבה דברים יפים. לא עשיתי את זה בשביל אף אחד. לגיא לא היה אכפת אם כן או לא אתגייר, הוא פשוט אהב אותי איך שאני".
חתונה?
"לא בקרוב. אנחנו חיים כמו נשואים, עם כלב וחתולה, ונעשה את זה כשנרצה ילדים. אין לי פנטזיה של 'להיות סינדרלה ללילה אחד'. אני סינדרלה מדי יום ביומו".
פורסם לראשונה: 00:00, 25.12.24
