האם קנדל רוי הוא אייקון אופנה?
הרעיון שהצאצא חלש האופי ב"יורשים" הוא דמות שהמלתחה שלה ראויה לחיקוי היה בגדר גילוי משעשע עבור מישל מטלנד, מעצבת התלבושות בדרמה המצליחה של HBO, העוקבת אחר הטיפוס בסולם הארגוני והמשפחתי של שושלת רוי הבדיונית. אחרי הכול, הבחירות האופנתיות של קנדל - כמו נעלי סניקרס "לנווין" שנרכשו כדי להרשים את המייסדים של סטארט-אפ לאומנות או התליון העצום של ראשיד ג'ונסון שהוא עוטה כמו קמע המאותת שהוא "יפה נפש", נועדו במקור להעביר את המסר של דמות חסרת מושג וחסרת ביטחון.
"אלה תחפושות, לא אופנה", אומרת מטלנד. "ולכן מעניין מאוד לראות כיצד הפכו לאופנה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
במילים אחרות, הבגדים של קנדל לא נועדו לעורר השראה אלא לספר לנו עד כמה הוא נואש להרגיש שייך. אבל איכשהו, המעילים התפוחים והיקרים שלו וכובעי הבייסבול מקשמיר הפכו אותו לפנים של טרנד האופנה הגדול ביותר של אמריקה: תנועת "היוקרה השקטה".
5 צפייה בגלריה
''אלה תחפושות, לא אופנה''. קנדל רוי והתליון בסדרה ''יורשים''
(צילום: Macall Polay, HBO)
בעולם הטיקטוק, יוצרי תוכן סבורים שטירוף מותגי היוקרה שפרח בשנים האחרונות, כמו ללבוש קפוצ'ון של בלנסיאגה מעל טישרט של Supreme ומכנסי טרנינג עם הדפס של גוצ'י, רחוק מלהיות התלבושת שמאפיינת את האחוזון העליון.
"זו לא אופנה יוקרתית - זה שלט חוצות", אומר יוצר התוכן יאנסן גארסייד בסרטון מסוף מרץ. לדבריו, העשירים אינם קונים את המותגים האלה אלא "יוקרה שקטה (quiet luxury), כזו שההיבט היוקרתי בה מתבטא באריגים, בגזרה ובמוניטין איכותיים במיוחד". ואושיית טיקטוק נוספת (sherhymeswithorange) סיכמה את המראה באופן הזה: "'אני כל כך עשיר שאני אפילו לא צריך להגיד לכם כמה אני עשיר' - קוראים לזה יוקרה שקטה".
במקום גוצ'י ובלנסיאגה, יוצרי התוכן ברשתות מפנים את הצופים שלהם למותגים האיטלקיים ברונלו קוצ'ינלי, שהחולצות והתפירה שלו אהובות על ג'ף בזוס ומארק צוקרברג או לורו פיאנה, שמייצר חולצות וסוודרים מאריג שנקרא Gift of Kings, שאף שקשה לראות הבדל בינו לבין אריג צמר ממוצע, עם תג מחיר של מעל 2,000 דולר לפריט הוא מבטיח "קלילות אינסופית" רכה יותר מקשמיר.
מטלנד מספרת שבתחקיר שעשתה לצורך הכנת התלבושות לסדרה, היא והצוות שלה עקבו אחר אנשי האחוזון העליון בחנויות כמו אלה של ברונלו ולורו, "ואז חיקינו ממש את האופן שבו הם נגעו והרגישו. הטקסטורה היא העיקר כאן". לדבריה, עבור אנשים כאלה המשיכה לבגד היא "בעיקר האריג. וברור שגזרות מסוימות יהיו מינימליסטיות ומעודנות בהנחה שהסטיילינג יעשה את שלו".
אף ש"יוקרה שקטה" (ואחיותיה, "עושר סמוי" ו"אסתטיקה של כסף ישן") הן נושאי שיחה ברשתות החברתיות כבר כמעט שנתיים, השיח הפך הרבה יותר ער מאז עלייתה למסכים של העונה הרביעית והאחרונה של "יורשים". אושיות תוכן ברשתות מסבירים כיצד להשיג את מראה היוקרה השקטה: "אנשים עם יוקרה שקטה לובשים פריטים גזורים היטב, על פי רוב בגוונים מונוכרומטיים", מסבירה ליז טייך, המכונה thenewyorkstylist, בסרטון על יוקרה שקטה שזכה ליותר מחצי מיליון צפיות בטיקטוק. בסרטון היא משחילה חגורת עור שחורה סביב מכנסיים בגזרה גבוהה בצבע קרם, וזורקת על כתפיה בלייזר בצבע טבק, כל זאת לצלילי פסקול הפתיחה של הסדרה. סרטונים דומים תויגו בהאשטאג "successessioncore".
הפופולריות של הרעיון קודמה גם על ידי סדרת ההופעות של גווינת' פאלטרו במשפט הסקי הנצפה שלה. אל בית המשפט היא הגיעה כשהיא לבושה בחולצות ובחצאיות פראדה כחולות ומאופקות, ומעילי אוברסייז של The Row. המגזינים "ווג", "הניו יורק פוסט", "טיים מגזין" ו"הדיילי מייל", כתבו כולם מדריכים עדכניים ליוקרה שקטה, כשהם משבחים את המעלות של הקפוצ'ונים החלקים של טום פורד בשווי 1,390 דולר, וכובעי הבייסבול קשמיר של לורו פיאנה בשווי 625 דולר.
5 צפייה בגלריה
גווינת' פאלטרו. הבגדים שלבשה למשפט סיקרנו את התקשורת לא פחות מהמשפט עצמו
(צילום: Rick Bowmer, AP)
כבר בפרק הפתיחה שלה, העונה האחרונה של "יורשים" סיפקה אלגוריה משלה לדינמיקה של יוקרה שקטה מול טירוף המותגים, כאשר הדייט של גרג, מתעשרת טרייה בשם ברידג'ט, מגיעה למסיבת יום ההולדת של לוגן רוי עם מה שטום וואמבסגנס מכנה בלעג "תיק מגוחך בגודלו", עם משבצות שצועקות למרחוק את שם המותג "ברברי". בעולמה של משפחת רוי התנהגות כזו מכריזה ברבים על נוכחות פריט יקר, ולכן נחשבת טעם רע.
הרעיון שהאליטה האמריקנית מאמצת קוד לבוש שמובן רק ליודעי דבר באחוזון העליון אינו חדש. בהנחה שהחלום האמריקני מבטיח לכל אחד ואחת את הסיכוי להשיג בגדים יקרים, כיצד עוד אמורים העשירים האמיתיים לסמן את מעמדם? בניגוד לאינטואיציה, מסתבר שהתשובה היא בלבישת בגדים מאופקים ואפילו ישנים למראה.
ספריה של אדית וורטון מתעדים היטב את האופן שבו התלבשה האצולה של תושבי מנהטן בתחילת המאה ה-20, במטרה להבטיח מראה בלעדי ולא נגיש לכל מי ששם ידו על כסף. אנשי החברה הגבוהה נהגו להימנע מבגדים חדשים למראה, ובמקום זאת נצמדו לבגדים שנראה שנלבשו כבר כמה שנים (למעשה, התנהגות דומה אפשר לראות היום אצל אלה הקנאים לאופנת רחוב ונוהגים "להקפיא בצד" רכישות חדשות ויוקרתיות עד שיירגע הרעש התקשורתי סביבן).
מגי בולוק, מחברת ספר חדש על ההיסטוריה של חברת האופנה J. Crew בשם "Kingdom of Prep" , מתארת כיצד סטודנטים באוניברסיטאות היוקרה בתחילת המאה ה-20 ובאמצעה (העידן שממנו שאבה ג'יי קרו השראה), נהגו להתלבש בגאווה בבגדים השחוקים ביותר שלהם. "המטרה הייתה להציג מראה כמה שיותר מרושל וכמה שיותר בלוי. לא הייתם רוצים שהבגד ייראה חדש, ולא הייתם רוצים להיראות כאילו השתדלתם יותר מדי", היא אומרת. "הם יכלו להרשות לעצמם להתלבש כך, כי זה לא פגע במעגל החברתי שלהם או במעמד החברתי שלהם, והרשו לעצמם למתוח לקצה את המראה שלהם בצורה כמעט בוטה". ומי שאינו לבן או עשיר, ובמילים אחרות צריך להיראות "ייצוגי" או "משתדל"? זו כבר מציאות מעמדית המחלחלת גם לשיח היוקרה השקטה.
לאמילי סינדר, בתו של מייסד ג'יי קרו ומי שהנהיגה את החברה לתקופת הזהב הראשונה שלה בשנות ה-90, היה סגנון אופנתי כה מאופק, עד שהעובדים, שהתרגלו לחצאיות המתנפחות התוססות של כריסטיאן לקרואה ולחולצות הפולו בצבעי פסטל עם רקמת הסייח של ראלף לורן, סברו שהיא פשוט מתלבשת גרועה: "הם חשבו שאמילי היא מתלבשת משעממת במיוחד", אומרת בולוק. "כאילו, שאין לה שום אמירה". פניה היו תמיד נקיות מאיפור, והיא אהבה חולצות עם שורת כפתורים לבנים, מכנסיים אפורים ומוקסינים עבים (במילים אחרות, יוקרה שקטה). קולגות אף התבקשו להסיר צמידים לפני שנכנסו לחלל העבודה שלה, כדי שלא ירעישו ויסיחו את הדעת (נשמע כמו חומר לאקסצנטריות של משפחת רוי!). והינה, באופן לא מפתיע, התקופה ההיא חוזרת להיות טרנדית בזכות הקלסיקה המינימליסטית והבלתי מתאמצת שלה, שכעת מתפרסמת דרך מעריצי אופנה וחשבונות אינסטגרם כמו של @lostjcrew או @simplicitycity.
הפיצוח של אותם קודי לבוש לא רק מעסיק באובססיביות יוצרי תוכן ברשתות החברתיות ועורכי אופנה בדפי המגזינים, אלא הפך לכמעט טקס חניכה אמריקני. בעונה האחרונה של ההסכת שלה "Articles of Interest", הפודקסטרית אייברי טרפלמן צללה לאחרונה לעיסוק האנתרופולוגי האובססיבי במעמד וב"סגנון האמריקני". היא גילתה כיצד בשנות ה-60 הגיעו משווקים יפנים לקמפוסים של אוניברסיטאות היוקרה כדי לצלם את מכנסי הצ'ינו המרופטים ואת חולצות הרוגבי הדהויות משמש שלבשו הסטודנטים. אלה קובצו בספר "Take Ivy", שמאז הוצאתו לאור ב-1965 הפך לפריט קבוע בלוחות האווירה של מעצבי בגדי גברים אמריקנים. באופן דומה, "The Official Preppy Handbook" של ליסה בירנבך, שיצא לאור לראשונה ב־1980 ונחשב כיום לקלסיקה פולחנית שנמכרת ביותר מ-300 דולר, ידע לפרט את ההרגלים של מעמד האליטה הלבנה – הוואספ (WASPs) - עשרות שנים לפני ש"כסף ישן" הפך לעניין טרנדי בטיקטוק. הספר, שהיה במקור סאטירה, התגלגל להיות מדריך לאלה שאינם משתייכים למעגלים הפנימיים של הוואספים, כזה שמאפשר הצצה להווי של תלמידי הפנימיות היוקרתיות ולאומנות יצירת מראה שכבות בחולצות אל.אל.בין. אולי זו דרך לומר שלא משנה כמה מסובך או סתמי יהיה קוד הלבוש של העשירים, הוא עדיין יכול להיות נגיש לכולם, וכך אכן היה. "הדבר האמריקני באמת בסיפור של לבוש היוקרה", אומרת טרפלמן, "הוא היותו בר השגה".
5 צפייה בגלריה
בתחילת המאה ה-20 סטודנטים באוניברסיטאות יוקרה העדיפו ללבוש בגדים שחוקים
(צילום: gettyimages)
או שאולי האמת שצריכה להיאמר היא שכולנו פשוט רוצים להיראות עשירים או לפחות לדעת איך העשירים נראים. מילא שפערי ההכנסה גדולים מתמיד - התחושה היא שהעשירים פחות גלויים לעין מתמיד. מלבד המשפחה הבלתי מתפקדת שנשקפת אלינו ממסך הטלוויזיה, האחוזון העליון נותר רחוק מהעין, במיוחד עבור אלה שבילו את השנים האחרונות בללמוד על לבוש (ומעמד) דרך הרשתות החברתיות.
לכך מתלווה גם תחושה של הלם קל מכך שהמותגים שאנו מכירים היטב, ואשר שווקו לנו כסמל להצלחה, אינם כאלה. במקום זאת קיבלנו קונספירציה עצומה שמספרת על מותגים סודיים שמעולם לא שמענו עליהם אבל נלבשים על ידי כל המיליארדרים. למעשה, עבור אנשים הטובעים בכסף, המותגים שלרוב מופיעים בשמם בסרטונים האלה – ברונלו, לורו, אקריס, נייט - בקושי ייחשבו כמותגי עילית.
Tiina the Store, חנות באמאגנסט שבהמפטונס, הפכה למה שאפשר לכנות מקום מפלט לאחוזון העליון, החרד מההגזמות הבוטות של השכנים המנהלים מערכת יחסים ראוותנית יותר עם העושר שלהם. "אני בטוחה שאת יודעת מה קורה באיסט המפטון", אומרת הבעלים, טיינה לאקונן, שפתחה את החנות ב-2012, כשהיא מתכוונת להופעתם של גוצ'י ופראדה ברחוב המסחרי הראשי של העיר. "אולי בעבר הלקוחות שלי רצו מותג כמו הרמס, אבל אני חושבת שהיום הם לא מתעניינים יותר בעולם הזה. זה כמעט כאילו, הוא קצת נובורישי עבורם".
הגברים אולי עדיין נמשכים ללורו וברונלו, אבל הנשים בקרב הלקוחות שלה לובשות מה שהיא מכנה "יקום מקביל של מותגים", כמו Arts & Science, מותג יפני של גזרות רכות בהשראת בגדי עבודה; Casey Casey - קו אופנה פריזאי של חצאיות וחולצות פשוטות מכותנה; או Wommelsdorff, אוסף של סוודרים כמעט נאיביים למראה הסרוגים בעבודת יד, שעולים עד 2,450 דולר.
"הרעיון הוא ללבוש משהו שאף אחד לא יודע בדיוק מה ומי הוא, או היכן השגת אותו – זה מה שהם אוהבים", אומרת לאקונן. "הם אוהבים את הרעיון שרק לי יש את זה". לדבריה, מה שהם מחפשים הוא "ייחודיות, ואת התחושה שזה נראה כאילו כלום, פשוט, אבל רואים שזה עשוי נהדר ועם החומרים הכי טובים".
ואלה בדיוק סוג המותגים שג'רמי סטרונג, השחקן שמגלם את קנדל רוי, מרבה לשלב בארון הבגדים של הדמות שלו, כשהוא משתף פעולה עם מטלנד. מותגים כמו Geoffrey B. Small או Haans Nicholsa Mott, שעושים את מה שמכונה "אופנה איטית" בשל היותה נטולת עונות וטרנדים. לפחות מבחינת המלתחה שלו, קנדל משחק אותה.
אבל מאין האובססיה הזו למלתחות של עשירים? "אנחנו מתעניינים במה שאנחנו לא יכולים לקבל", אומרת מטלנד. "גם אני אשמח שיהיו לי מיליון דולר", היא צוחקת. "אני חושבת שמטבענו נרצה תמיד להגיע קצת יותר גבוה מהיכן שאנחנו, זה הטבע האנושי. זה לא משהו שלילי. תמיד רוצים את הבלתי מושג".
ומה אם כן היו לה מיליון דולר? האם הייתה מתלבשת כמו דמות מ"יורשים"? מטלנד לא מהססת ועונה מייד: "לא".
