כשנעמה (השם המלא שמור במערכת) הייתה ילדה, היא האמינה שהתלתלים שלה הם מקור לסבל. כל מה שהיא חלמה עליו היה שיער חלק, בדיוק כמו שהיה לכל החברות שלה. אימה, שלא ידעה איך לתפעל את השיער השונה, החליטה פשוט לספר אותה קצר, "ומאותו רגע כולם קראו לי 'כושי סמבו'", היא משחזרת בכאב.
כמו שאתם כבר מבינים, הימים היו ימי טרום הפוליטיקלי קורקט וההחלקות היפניות, וכמו הרבה מתולתלות שגדלו בשנות ה-80, גם נעמה ניסתה לעשות הכול – כולל הכול – כדי לגרום לשיער שלה להיות הכי פחות מתולתל שאפשר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"מרחתי טונה של קרמים, חיסלתי בקבוק בשבוע, ועל זה הוספתי ג'ל שמדביק את השיער. ישנתי עם צמות מהודקות ובאיזשהו שלב התחלתי לעשות פתיחות תלתלים – טיפול כימי שהיה מקובל אז כדי להוריד נפח. בסוף הצלחתי 'לשבור' את השיער שלי, אבל זה ממש לא היה כמו שחלמתי. השיער שלי הפך להיות דליל, נהיו לי קרחות, התלתלים כבר לא היו קפיציים אלא חסרי צורה לחלוטין, ואז הגיע השלב שהתחלתי ללכת עם תוספות – ובגלל שהן הפעילו לחץ על השיער הקיים והקרקפת, הן עשו את הנזק הסופי למעט השיער שעוד נשאר לי".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בעשור האחרון נעמה הולכת עם טופר – פאה חלקית שמתלבשת בסיכה על הראש, מכסה את הקרקפת שמבצבצת ומעניקה עוד קצת נפח לשיער. "זה הוריד לי את הביטחון, במיוחד בתקופה שיצאתי לדייטים, וכמובן שלא הייתי מסוגלת להגיע ליחסי מין מזדמנים. בכל פעם שהכרתי מישהו, הייתי צריכה לעשות לו את 'השיחה' על השיער ורק אחרי זה להגיע איתו למצב אינטימי. לשמחתי את בעלי הכרתי יחסית הרבה זמן עד שהפכנו לזוג, אז עד שהגעתי להוריד את הטופר הוא כבר היה מאוהב".
אם יצא לכן להכיר מתולתלות ולשוטט קצת בקבוצות פייסבוק שלהן, או שאולי אתן מתולתלות בעצמכן, אתן בוודאי יודעות שהסיפור של נעמה ייחודי לה, אבל לא מאוד מקורי או יוצא דופן. כמעט כל מתולתלת חלמה באיזשהו שלב על שיער חלק, ולא מעט הזיקו לשערן בניסיון להפוך אותו לכזה. אחרי הכול, אפשר להמשיך להעלות קמפיינים וסיסמאות שגוערים בנו לאהוב את עצמנו כפי שאנחנו, אבל ככל שזה מגיע לשיער, הנתונים עדיין עגומים: לפי חברת לוריאל, כמעט 70% מכלל הנשים האפרו-אמריקאיות בארה"ב משתמשות בכימיקלים כדי לשנות את מבנה השיער שלהן בתכיפות של פעם בחודשיים, ומחקר בריטי גילה ש-63% מהנשים העובדות מחליקות את השיער בשביל העבודה.
המסקנה שעולה היא ברורה: אנחנו יכולות להתלהב מתלתלים של דוגמנית או אושיית רשת, ואפילו לעצור בחורה שעוברת מולנו ברחוב כדי להחמיא לה על השיער, אבל ככל שזה נוגע לרעמה הפרטית שלנו, רובנו עדיין מעדיפות אותה חלקה. מקלות אם אפשר.
מאז ומתמיד זכה שיער מתולתל ליחס אמביוולנטי. החל מהמאה ה-15 ועד לסוף המאה ה-18 תלתלים נחשבו לסמל סטטוס – חיובי או שלילי. מצד אחד עמדו עשירי ומיוחסי החברה, החל ממלכים ועד לשופטים, שנהגו לחבוש באופן אקסצנטרי, מסודר ומלאכותי פאות מתולתלות, שבין השאר גם עזרו לייצב מעל לראשם את הכתרים והכובעים. מהצד השני עמדו פשוטי העם, שאצלם התלתלים הטבעיים התקשרו ללכלוך, לפרימיטיביות, לחוסר היגיינה ואמצעים, ובתקופות מסוימות גם סימנו אנשים שיש בהם רוע או שהם חוטאים. מובן שלכל הסטיגמות האלו מתווסף גם הממד הגזעני – השיער המקורזל של האפריקאים היה אחת הסיבות ללעג מצד האדם הלבן, ולכן זה לא ממש מפתיע שעם ביטול העבדות בארה"ב ביקשו הנשים האפרו-אמריקאיות לטשטש את השונות שלהן ולנסות להחליק את השיער בכל דרך אפשרית, גם אם היא כואבת ואף הרסנית.
בסוף המאה ה-19 התחילה מדאם סי.ג'יי. ווקר, בת להורים עבדים והראשונה במשפחתה שנולדה חופשייה, לייצר מוצרי שיער לנשים שחורות - ובזכותם היא הפכה לאישה הראשונה שהרוויחה מיליונים בזכות עצמה ולאפרו-אמריקאית המצליחה ביותר בדורה - וכל זאת בזכות הרצון של נשים לשלוט בשערן, או על פי התרגום המילולי של המונח באנגלית, להרגיע אותו.
בתחילת המאה ה-20 האמנית ג'וזפין בייקר הציגה את תלתליה הקצרים בגאווה, מה שסחף בהתלהבות את צרפת, אבל באמריקה השמרנית זה רק עזר לקבע את הדימוי הפראי – ואפילו המתירני והמופקר – של השיער המתולתל. עם המצאת מסרק התלתלים העגול ומכונות הפֶנים, הוליווד אימצה את המראה הגלי אל חיכה, עם כוכבות כמו גרטה גרבו, אליזבת טיילור ומרלין מונרו, ובכך שוב העבירה את המסר: תלתלים זה נחמד כל עוד הם מסודרים, מוקפדים ועשויים, ולמעשה סותרים לגמרי את טבעו חסר הרסן של השיער המתולתל.
14 צפייה בגלריה
דיאנה רוס ומייקל ג'קסון, עדיין עם תלתלים, בטקס פרסי המוזיקה האמריקאית ב-1981
(צילום: AP)
השינוי המהותי התרחש בשנות ה-60 של המאה הקודמת, עם פריצתה של התנועה לשוויון זכויות. תסרוקת האפרו התחילה להתפשט והשיער המתולתל הפך למקור גאווה. בשנות ה-70 כולן רצו להיות דיאנה רוס ודונה סאמר ובשנות ה-80 כולם קינאו בליונל ריצ'י, כך ששיטת הפרמננט הפכה לפופולרית במיוחד. בשנות ה-90 ובשנות ה-2000 דיוות כמו מאריה קארי, ג'ניפר לופז, שאקירה וביונסה הציגו את התלתלים הארוכים, אלו שנראים כמו רעמה גדולה וחופשית כאשר לרוב מדובר בפאות או תוספות שיער יקרות.
היום אנחנו עדים לשתי תנועות סותרות: מצד אחד נשים שקוראות לחזור לטבעיות ולחבק את מה שנתנו להן הטבע והגנים, ומהצד השני, הודות לשיטות ההחלקה החדשות, יותר ויותר נשים שבוחרות ליישר את השיער. למעשה, לא רק נשים אלא גם ילדות, שמרגישות פגומות ושונות, ממש כפי שהרגישה בתו של ג'יימי פוקס, שבגיל חמש שאלה אותו מדוע אין לה "שיער טוב" ועוררה בו את ההשראה לצלם סרט תיעודי על תעשיית החלקות השיער באמריקה.
אבל עוד לפני שאנחנו מתפלפלים על תלתלים, כדאי אולי לבדוק למה אנחנו כל כך אובססיביים לשיער באופן כללי. "אצל נשים השיער הוא עניין של חיים ומוות", טוענת בתוקף ד"ר סיגל ברק-ברנדס, מהחוג לתקשורת והיחידה למחקר התרבות באוניברסיטת תל אביב. "הסיפור של אותה בחורה באיראן שהרגו אותה מטעם השלטון בגלל שהיא חשפה את השיער שלה ועברה על חוקי הצניעות, רק ממחיש את זה".
ד"ר ברק-ברנדס מסבירה שבניגוד לשיער גוף אחר, שאפשר להסוות, שיער הראש גלוי לעין, ולכן יש לו גם פן חברתי. "מצד אחד הוא חלק מהגוף והוא טבעי וביולוגי, ומצד שני יש בו חלק משמעותי של תקשורת לא מילולית. את מעבירה מסרים דרך השיער שלך ולכן הוא נתון להרבה השפעות חברתיות ותרבותיות. למשל אם אני אישה בת 54 שלא צובעת את השיער שלי, שהיה שחור ועם הזמן הלך והאפיר, אז באופן אוטומטי יש פה עניין. אם אני, לדוגמה, לא מחליקה את השיער או מבהירה אותו, אני בוחרת לא להסתיר את המוצא שלי ולא להפוך את עצמי למשהו אחר".
ד"ר לירן-אלפר: "בעשורים האחרונים הגישה הייתה שאישה רצינית היא אישה עם שיער חלק, מסודר. מאחורי הגישה הזו עומדת התפיסה שיש משהו בפראי ובטבעי שמאיים על הגברים. שיער מתולתל הוא שיער פרוע, ואישה פרועה זו אישה שהנקביות והמיניות שלה מוחצנות, ולכן חלק מהמשטור על אישה זה גם דרך השיער שלה"
ד"ר ברק-ברנדס טוענת שהשילוב בין היכולת של השיער להעביר מסרים לבין העובדה שיחסית קל לשנות אותו (או לא לשנות אותו), וזאת בניגוד לאפיוני גוף אחרים, הופך את השיער לשלט שמפרסם בראש חוצות את האישיות והאידיאולוגיה שלנו, ואת זה אפשר לראות בקלות על פאנקיסטים או להבדיל על ניאו-נאצים. אז אם כך השיער הוא משמעותי וחשוב, אבל בכל זאת - מה רע בתלתלים?
"בעשורים האחרונים הגישה הייתה שאישה רצינית היא אישה עם שיער חלק, מסודר, מפוקח. מאחורי הגישה הזו עומדת התפיסה הטרום-פמיניסטית שיש משהו בפראי ובטבעי שמאיים על הגברים", טוענת ד"ר דליה לירן-אלפר, חוקרת תקשורת ומומחית בנושאי מגדר ודימוי גוף. "שיער מתולתל הוא שיער פרוע, ואישה פרועה זו אישה שהנקביות והמיניות שלה מוחצנות, ולכן חלק מהמשטור על אישה זה גם דרך השיער והתסרוקת שלה".
ד"ר לירן-אלפר מביאה את אחת הדוגמאות הכי מפורסמות להחלקה שיער: "ברגע ששלי יחימוביץ' נכנסה לפוליטיקה, היא החליקה את שערותיה. יכול להיות שככה היא נתפסה כיותר רצינית, מסודרת ושקולה. זה נתפס כמו להתחיל ללבוש חליפות במקום שמלות עם פרנזים ופרחים. הגישה ההפוכה היא של אורלי וילנאי. באחד הראיונות איתה היא סיפרה שהתלתלים שלה הם הצהרה פוליטית, ושהיא לא מוכנה להיכנע לנורמות ושיגידו לה מה לעשות. אגב, האנטיתזה שלה זו טלי גוטליב, שמקבלת הערות על כך שהיא 'עשויה מדי'.
"בנוסף, יש בתלתלים עוד אמירה פמיניסטית – זמן הוא משאב, והחלקות לוקחות זמן. אז הבחירה לוותר על זה בעצם אומרת 'אל תגידו לי מה לעשות עם הזמן שלי'".
ד"ר ברק-ברנדס: "נשים מזרחיות הרבה פעמים צריכות להתמודד עם זה שהשיער שלהן אחר ושונה ממודל היופי. אני לא נכנסת כרגע לסיפורי ישראל השנייה והשסע החברתי, אבל אין לי ספק שזה גם יכול לתרום להבנת העניין"
למרות כל זה, ד"ר לירן-אלפר מבקשת להדגיש שלא כל פמיניסטית משאירה את התלתול ולא כל מי שמחליקה היא לא פמיניסטית. "התנועה הפמיניסטית היא לא מקשה אחת. יש בה המון זרמים. למשל, בשנות ה-80 ושנות ה-90 התחיל להתפתח זרם שטוען שכל בחירה שאישה בחרה היא בסדר, כי היא בחרה אותה. אבל גם בתוך הפמיניזם היו התנגדויות לגישה הזו, כי לא תמיד כל מה שאישה עושה באמת נובע מבחירה חופשית שלה, ובהקשר של שיער, אם נשים בוחרות לתלתל או להאריך או לצבוע, אין ספק שהן לא בוחרות בחופשיות במלא מובן המילה, אלא הן מושפעות מהתפיסות החברתיות והתרבותיות המקובלות. בסופו של דבר זה לא שיש כזה דבר באמת בחירה חופשית, אבל אם אישה מחליקה את השיער או צובעת או לא משנה מה, וזה נותן לה תחושה של כוח ושל אושר, יש פה סוג של רווח שאי אפשר להתעלם ממנו".
בעקבות התפיסות על שיער מתולתל, ובעיקר על הנשים שנושאות אותו, התלתלים יצאו מרשימת הפרמטרים של מודל היופי. העובדה שמרבית הנשים שמגיעות לעמדות בכירות ולתקשורת בוחרות להחליק אותו עזרה להעביר באופן ברור את המסר ששיער מתולתל הוא פחות יפה. ד"ר ברק-ברנדס מזכירה שרק לפני שנתיים ראינו איך אפילו רותם סלע – זו שהעזה להאיץ בנשים לא לפחד לדבר על כסף – "כיערה" את עצמה בפרק של "הכוכב הבא" בעזרת פאה מתולתלת, שהסתירה את שערה החלק והבהיר.
"בחברה הישראלית ובמערב, מודל היופי שמדברים עליו כולל בין היתר מבנה גוף מסוים וחזה בגודל מסוים. יש מידות מאוד מסוימות שנחשבות ליפות ואסתטיות, וכשמגיעים לדבר על שיער אז השיער הוא חלק וארוך. הוא גם לא לבן או אפור, אלא בצבע שלכאורה משדר נעורים. והשיער המתולתל נחשב לפחות יפה כי הוא חורג מאידיאל היופי הזה, הוא נחשב 'אחר'".
כמו בארה"ב, גם בארץ השיער המתולתל נושא עימו משקל פוליטי-גזעני. בשנים הראשונות של המדינה כולן (וכולם) שאפו למראה הישראלי, הצברי והלא משויך למוצא מסוים, בטח כשהמוצא הוא אחת ממדינות ערב. באותן שנים אפילו שושנה דמארי הצעירה נהגה לעשות פֶנים ש"ריסנו" את הרעמה המתולתלת המפורסמת שלה לכדי גלים בנוסח הוליווד, ונשים עם פחות אמצעים נהגו לגהץ את השיער בביתן. בשנות ה-80 הפרמננט הצליח להפוך את הקערה על פיה, ובהמשך דוגמניות כמו מיכאלה ברקו, מעין קרת ועמית מכטנגר הציגו לא רק לקהל הישראלי אלא גם לעולם כולו את היופי שבתלתול. אפשר ללחוש בזהירות שלהן היה קל יותר להתהדר בשיער הטבעי שלהן, שאולי היה מתולתל אבל גם בהיר. רק בשנים האחרונות, בזכות סלבריטאיות כמו שלומית מלכה, עדן פינס והזמרת יובל דיין, אנחנו רואות מתולתלות כהות יותר עושות "ריקליימינג" לשיער שלהן, ולא רק מתהדרות בו בגאווה אלא גם הופכות אותו לסימן היכר.
לעומתן, אצל נשות הקהילה האתיופית ההחלקות עדיין מככבות באופן כמעט אבסולוטי. זיוה פנטה, מאפרת ומומחית בהחלקות שיער, מבקשת להדגיש שבמקרה שלהן לא מדובר בתלתלים רגילים אלא בשיער מקורזל. "זה שיער שהוא כל כך מתולתל עד שכל האורך נכנס פנימה, וזה נהיה ממש קשה וגם כואב לסרק אותו", היא מסבירה.
פנטה, שנחשבת לשם דבר בתחום, נמצאת בו כבר שבע שנים. "הכול התחיל מכאב ילדות. כשהייתי ילדה קטנה לא היה לי מודל יופי, ורציתי נורא להיראות כמו כולן. היה לי קשה למצוא מוצרים שידעו לתת מענה לשיער מקורזל, וזה נורא תסכל אותי. ידעתי שכשאגדל אני אתעסק עם שיער, ואעזור לנשים אחרות מקורזלות ומתולתלות להעלות את הביטחון ואת הערך העצמי. החלום שלי היה לקום עם שיער חלק ומסודר, שקל לחפוף ולסדר אותו ושזה לא תמיד מאבק, והחלטתי להרים את הכפפה, להתמקצע בתחום ולתת מענה לכל המקורזלות והמתולתלות שסובלות מהשיער שלהן".
סובלות כי קשה לסדר אותו או בגלל שהוא לא עומד בסטנדרטים של היופי?
"כשהייתי קטנה זה היה יותר הכאב הפיזי של לסרק את השיער ולהתעסק אותו, אבל בשנים האחרונות יש גם קושי מצד החברה. אני עושה החלקות גם לילדות בנות 14 ו-12 בגלל שצוחקים עליהן. הן באות ועושות החלקות וזה מעלה להן את הביטחון".
לא עדיף לתת להן כלים שיעזרו להן לעלות את הביטחון בלי לעשות החלקות? זה לא יהיה יותר יעיל לטווח הארוך?
"לצערי היום זה שונה. כשהייתי ילדה זה היה יכול להיות ככה, אבל אז לא היו פתרונות. לא הביאו לארץ מוצרים שמתאימים לסוג השיער שלנו, והדרך היחידה להתמודד עם השיער הייתה לעשות צמות. בעשור האחרון יש הרבה יותר פתרונות (אגב, גם איפור לכהות עור). זה לא רחב כמו בחו"ל, אבל לפחות יש מענה. הבעיה שהחברה מכתיבה משהו אחר. היום כולן עם החלקות, ואם לכל החברות יש החלקה ורק לך אין, זה מרגיש שאת פחות מסודרת".
זה גם קשור לרצון להשתלב בחברה הישראלית?
"חד-משמעית, אבל זו לא הסיבה היחידה. כשאת לא יכולה לקום בבוקר ולסדר את השיער תוך שניות, זה משפיע עלייך כל היום".
אמרת שיש כיום יותר מוצרים, ואם נוסיף לזה את התנועה הפמיניסטית, את חושבת שבקרוב נראה יותר ויותר נשים שיחליטו שהן רוצות את הטבעי?
"אני לא חושבת שהגענו למקום הזה, כי אם נדבר על המקורזלות, בודדות הולכות עם השיער שלהן. כולן חיות בסיר לחץ, רוצות כאן ועכשיו, רוצות מהר ופשוט".
אחד הזיכרונות המשמעותיים שלי לגבי תלתלים הוא הרגע שבו ניסיתי להסביר לדוד שלי למה תלתלים זה אופי. הוא לא ממש הבין ולעג לי שזה "רק שיער", אבל אני נותרתי עם התחושה שהוא לעולם לא יוכל להבין, כי בסופו של דבר הוא גבר עם שיער חלק. רק בשנים האחרונות מצאתי נשים נוספות שמרגישות כמוני, ועכשיו גם את מחקרה של שני עוקבי פרטוש.
מתוך המסע הפרטי והסבוך שלה כמתולתלת, עוקבי פרטוש החליטה לעשות את התזה שלה בלימודי תואר שני, במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון, על היחסים המורכבים שבין נשים לתלתלים. "מטרת המחקר הייתה לנתח את 'החוויה המתולתלת' של נשים בחברה הישראלית ואיך היא משתלבת בעיצוב זהותן במהלך חייהן, במפגשים שלהן עם שלבים שונים בחייהן ועם מרחבים חברתיים שונים", היא מספרת.
לצורך המחקר ראיינה עוקבי פרטוש 16 מתולתלות מגילים, מוצאים ואזורים שונים. "עבורי, כמתולתלת שבשלב הזה כבר הסתכלה במבט בוחן על הנושא, המסקנות היו מוכרות למדי, הרי חוויתי חוויות דומות מאוד באופי שלהן לאלו שחוו המרואיינות שלי, פשוט מהיותן נשים מתולתלות. בכל זאת הופתעתי מהאופן שבו סיפורי החיים השונים מאוד הציגו קווים דומים כאשר התלתלים נכנסו לתמונה (נכון יותר לומר שאצל כולן הם מעולם לא יצאו ממנה).
"מהמחקר ומהספרות שיש בנושא אפשר לראות שבמהלך תהליך החִברות מחלחלים לתודעה שלנו אידיאל יופי נשי ברור, וכן תפיסה דיכוטומית שלפיה שיער חלק לרוב מוצג יחד עם יופי, נשיות, כוח, עידון, ניקיון וסדר, בעוד ששיער מתולתל לרוב מוצג יחד עם חוסר רצינות, סרבול, חוסר אסתטיות, אי-סדר, נערות וחוסר עידון. לפי המודל הנשי הזה, ככל שהשיער המתולתל הוא מתולתל יותר וככל שהוא גם כהה יותר, כך הוא פחות אטרקטיבי. הבעיה מתגברת כאשר הדימויים האלה מיוחסים גם לאופי של הנשים, בהתאם לסוג השיער שלהן. ההצמדה החברתית הזו מתגבשת אצל כל מתולתלת בזהות שלה, בתפיסה לגבי עצמה. בעצם נכפית עליהן מהות חברתית, בעוד שנשים חלקות שיער זוכות ביתרון של היותן 'שקופות' מבחינת התיוג החברתי, ויש להן יותר גמישות בעיצוב התדמית שלהן.
"בנוסף, כבר מילדות המתולתלת לא פוגשת את עצמה בדמויות נשיות שנתפסות באופן נשי וחיובי בחברה. הכול יחד מוביל מתולתלות רבות בגיל מסוים להזרת התלתלים מן הגוף ומן העצמי, ולהשקעת יתר, אם בסידור ואם בהסתרה או יישור של השיער. התהליך המתיש הזה רק מגביר את התסביך מול השיער, עד שבשלב בוגר יחסית בחיים ניתן לראות אצל הרבה נשים תפנית: קבלת השיער המתולתל (שמובילה גם לקבלת 'העצמי המתולתלת') או מעבר לשיער מוחלק".
עוקבי פרטוש מציינת שמי שבוחרת לקבל את השיער יכולה לזכות לא רק בשיפור הדימוי העצמי, אלא גם בכרטיס כניסה – מוחשי ורשמי יותר או פחות – לקולקטיב המתולתלות. "בין מתולתלות שונות נרקמת חוויה משותפת, בעלת נקודות דמיון ושוני, מעין 'אחוות תלתלים'. רואים את זה יותר בשנים האחרונות, בעיקר דרך הרשתות החברתיות. הן משתפות בידע, מחזקות אישה את רעותה ובעצם הופכות להיות שגרירות של השיער המתולתל בחברה".
מי שעברה את התהליך שאותו ציינה עוקבי פרטוש היא אוריין פז, שעומדת כיום בראש "מתולתלות", קהילת פייסבוק המונה למעלה ממאה אלף חברות, וגם בעלת ליין מוצרי טיפוח המיועדים לשיער מתולתל.
"כל החיים התעסקתי עם השיער שלי יתר על המידה", היא משתפת. "הרגשתי שהוא לא נראה כמו שהוא אמור להיראות. כל הזמן רציתי ליישר אותו, להחביא אותו בכל דרך אפשרית. הייתי משתמשת בג'לים כדי להחליק את כל השוונצים ולהכניס הכול לתוך הקוקו. הבנתי שאני נראית מאוד שונה ממי שמסביבי, כי כולן היו עם שיער חלק, גם אמא שלי ואחותי. חשבתי שהשיער שלי לא בסדר, עד שבשלב מאוד מאוחר, אחרי שכבר עשיתי החלקה, הבנתי שזה נושא לא פתור אצלי ושכנראה אני לא היחידה שמתעסקת בו".
לפני שמונה שנים פתחה פז את הקבוצה, ומאז השתנו חייה. "התחלתי עם הקבוצה בזמן שלמדתי הנדסת מחשבים ותוכנה בטכניון ועבדתי בהיי-טק. עם הזמן הקבוצה גדלה, ואני ויתרתי על המסלול שהייתי בו ונכנסתי למסלול של שיער".
אוריין פז: "היום אני מרגישה נהדר. במקום לכווץ את השיער אני רוצה לנפח אותו, שהוא יתפוס מקום במרחב. אני גאה בשיער שלי, כיף לי ללכת איתו והיום אפילו פן לא בא בחשבון - שאני אהרוס את כל מה ששיקמתי?"
הרעיון של הקבוצה היה לעזור לאחרות או בעיקר לשמש מקום לפורקן?
"איך יכולתי לתת עזרה עם משהו שהוא לא פתור אצלי? רציתי למצוא עוד כאלו שנמצאות באותה תסבוכת כדי שאולי ביחד נמצא פתרונות. חשבתי שאין מצב שאני לבד בזה, אז אולי בעזרת חוכמת ההמוניות נמצא פתרונות שיגרמו לשיער להיות מתולתל ובריא מבלי שנצטרך להחליק אותו, ושיעזרו לנו לאהוב אותו כמו שהוא. ברגע שפתחתי את הקבוצה זה פתח לי את המוח, כי כשאת רואה הרבה תלתלים בפיד שלך ולא רק שיער חלק, זה משנה את התודעה. את כל הזמן משווה את עצמך לאחרות, וברגע שאת רואה שאחרות נראות כמוך, את פתאום חושבת שמה שיש לך על הראש נראה טוב ואת לא מבינה למה נלחמת בזה כל החיים".
מה מנע ממך להסתכל עליו כיפה קודם?
"בעבר היה סוג של מודל יופי של שיער חלק, בלונדיני, עיניים כחולות. כולנו חווינו את המודל הזה כשגדלנו, אם זה דרך ברבי או נסיכות דיסני. גדלנו על מודל יופי אירופאי שאני באופן אישי לא מתיישרת איתו, אין שום קשר בין זה לביני. עכשיו כשאני אמא, אני מנסה לאזן את זה ולקנות לבתי גם בובות אחרות".
את מרגישה שכיום יש יותר מגוון?
"זה לא שאני באה לחנות ויש כמות שווה של בובות מתולתלות ולא מתולתלות, אבל הן קיימות. גם דמויות של דיסני יותר מגוונות, ב'אנקאנטו' יש הרבה תלתלים, יש גם את מואנה. זה לא משהו שכבר לא נמצא. אבל עם זאת, תעשיית ההחלקות מאוד גדלה בשנים האחרונות. אני רואה בטיקטוק ספרים שעושים החלקות לילדות, אפילו בנות חמש, ומספרים איך זה שיפר להן את הביטחון העצמי – אבל ביטחון עצמי זה משהו שצריך להגיע מבפנים, זה לא יכול להיות תלוי במראה חיצוני, כי אז כל שינוי קטן במראה יפגע בו. מצער אותי שהתעשייה הזו גדלה ומשפיעה על ילדות".
ציינת שכל החיים שלך השתנו בעקבות הקבוצה. את חושבת שזה גם השפיע על תפיסת העצמי שלך?
"לגמרי. אני באמת הרגשתי סוג ב'. הרגשתי לא יפה. הרגשתי שאני נראית מוזנחת, לא קלטתי את גודל הנכס שיש לי על הראש. היום, אחרי שפתחתי את הקבוצה וראיתי את כל התלתלים מסביב, אני מרגישה נהדר. כבר לא אכפת לי מהפריזים. במקום לכווץ את השיער אני רוצה לנפח אותו, שהוא יתפוס מקום במרחב. אני גאה בשיער שלי, כיף לי ללכת איתו והיום אפילו פן לא בא בחשבון - שאני אהרוס את כל מה ששיקמתי?"
המספרים הגדולים וההיענות בקבוצות המתולתלות מצליחים למלא את הלב באופטימיות ובתקווה לעולם חדש, שבו כבר יהיה מותר לנו להיות חדי-קרן, כבשים או סתם נשים שאוהבות את השיער שלהן, גם כשהוא מתולתל, אבל ד"ר ברק-ברנדס מציעה לנו לא לצאת עדיין בהכרזות העצמה.
"נורא קשה לנבא לאיזו מגמה אנחנו הולכות. אנחנו רואות שיש שינויים שקורים ביחס לנשים, זה מתבטא גם בשיער האפור. זה קשור גם לתקופת הקורונה, שבה נשים לא יכלו ללכת למספרות ופתאום גילו שזה לא כל כך נורא. אבל אני לא יודעת אם אנחנו יכולות לדבר באופן גורף עד כדי שינוי בתפיסה. אני מאוד מקווה שנשים יקבלו את הכוח לקבל את עצמן כמו שהן, בין אם זה הגיל ובין אם זה השיער המתולתל".
גם הגברים המתולתלים עברו דרך מפותלת עם השיער שלהם. לדבריו של ד"ר גלעד פדבה, חוקר ומרצה עצמאי ללימודי גברים ותרבות פופולרית, עורך ומתרגם אקדמי, לאורך ההיסטוריה ההנצחה של הגבריות הלבנה ושל העליונות שלה הייתה קשורה לשיער חלק. "שיער מתולתל נחשב לא מספיק לבן, לא מספיק תרבותי. תלתול, גם אצל גברים, נחשב במשך מאות שנים כסממן של פראות, פרמיטיביות ונחיתות מול האדם הלבן המפותח והמשוכלל".
ד"ר פדבה מתאר איך דווקא הציונות המסוקסת של קום המדינה הולידה את הדימוי של החייל הגיבור, מלח הארץ, יפה הבלורית והתואר. "אם נסתכל על התמונה של יוסי בן חנן בתעלת סואץ שפורסמה על 'לייף' אחרי מלחמת ששת הימים, הייתה לו מין בלורית מתולתלת, וכך גם למוטה גור כשעוד היה לו שיער. הם היוו את דמות הצבר ההרואי. גם בחו"ל ובקרב המתנדבים השיער המתולתל היה חלק מהפנטזיה האקזוטית, כי גברים נאים עם שיער חלק אפשר למצוא גם בשוודיה, אז אפשר להגיד שזה אפילו היה מקדם פופולריות".
והיה סביב זה גם עניין עדתי?
"כן. מרגלית צנעני שרה 'אבק דרכים בתלתליו' ולא 'בשערו החלק', זה גם מעניק משמעות עדתית. ברור שיש גם תלתלים אשכנזים, בהירים, בלונדינים וג'ינג'יים, ויש גם מזרחים עם שיער חלק, אבל באוצר הדימויים הישראלי גבר מזרחי נתפס כגבר ששיער ראשו מתולתל - אבל זה דווקא עזר לו להיתפס כאותנטי, אמיתי, מסוקס, אסלי ולכן סקסי.
"בקרב צעירים מהקהילה האתיופית היחס לשיער הוא יותר מורכב. מצד אחד יש את הרצון להיטמע בחברה הישראלית, ובמקרה כזה הם יקצרו את השיער, אבל יש גם צעירים שקולעים צמות או מגדלים רעמת אפרו, והם עושים את זה לעיתים מתוך הזדהות ברורה ואפילו מוצהרת עם תנועת הפנתרים השחורים בארה"ב. סוג של הזדהות עם האפרו-אמריקאים, שבבסיסו רצון לשוויון זכויות של כהי עור, רצון להתגאות במורשת, בתרבות. הצמות כסוג של העצמה גברית".
14 צפייה בגלריה
יוסי בן חנן. יפה הבלורית והתואר
(באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון, צילום: משה איתן, מערכת "במחנה")
לצד התלתלים שעל הראש, ד"ר פדבה מזכיר שאצל גברים יש חשיבות מרובה גם לתלתלים שבמקומות אחרים על הגוף. "בשנות ה-70 תלתלים על החזה נתפסו כסממן של גבריות מתפרצת, בטוחה, חסרת מנוח ולפיכך סקסית. אפשר לראות את זה גם באופנת הדיסקו של שנות ה-70. גם בישראל, סטרייטים וגייז כאחד הלכו עם חולצות פתוחות עד הטבור כדי שאפשר יהיה אפשר להבחין בחזה שעיר כראוי, שעליו מונח שרשר מוזהב. המראה הזה ברוב המקרים נתפס כחיוני כדי להביע אולטרה-גבריות, וזה הלך מצוין עם מכנסיים צמודים שהבליטו את ה'תכשיטים המשפחתיים' ושילוב צבעים מזוויע באופן מופלא. בקהילות הגאות זה גם הלך הרבה פעמים עם אופנת ה-BDSM, שכללה מכנסי עור, ניטים ושוטים שבצבצו מהכיסים. לעומת זאת, אם נדלג לשנות ה-90 ולעשור הראשון של שנות ה-2000, אלו כבר היו שנים שבהן שגשגו מכונים להורדת שיער, ואפילו שלומי סרנגה, גבר-גבר עם שרירים, קיבל קמפיין שבו הוא הצטלם חלק משיער גוף. אז משנות ה-90 תלתלי הגוף הולכים ונעלמים, כי הם נתפסים כחוסר ניקיון או היעדר אסתטיות, גופניות בוטה מדי, גם אצל סטרייטים וגם אצל גייז. אפילו בשיער הערווה.
"רק ששיער גוף, אם הוא נקי, הוא לא לכלוך. להתייחס לשיער כלכלוך וגם כסממן של לכלוך זה ייחוס של משמעויות מרחיקות לכת".
עד כדי פגיעה בביטחון?
"אני לא חושב שגבר עם שיער מתולתל חש חוסר ביטחון יותר מאשר גבר עם שיער חלק, אבל אם מותר לי לסתור את עצמי, יש הרבה יותר דוגמנים עם שיער חלק מאשר דוגמנים מתולתלים. אני מעריך שהגברים שמככבים בפרסומות כן משפיעים על דימוי הגוף של נערים וגברים צעירים, אבל בעיקר בכל הנוגע לגוף עצמו – הם אולי גורמים להם לפתח יותר שרירים, ואולי להיות חלקים יותר - אבל קשה לי להאמין שהיה ולו נער אחד שהלך לספר והחליק את שיער ראשו רק כדי להידמות לדוגמן. אולי רק מעטים בלבד".
אלון (השם המלא שמור במערכת) לא מרגיש שהתלתלים פגעו בתחושת הגבריות שלו או תרמו לה, "אבל אני מניח שכן הייתה פגיעה מסוימת בביטחון, בעיקר בגלל ששיער הוא משהו שאנשים אוהבים להתעסק ולעצב אותו – וכמתולתל האפשרויות שלך מוגבלות. עד שאתה לא לומד לחיות איתו בשלום, אתה מרגיש שהוא כמו גזירה שהוטלה עליך".
ואתה חושב שזה גם השפיע על הסביבה ועל האופן שבו אנשים תפסו אותך?
"לגמרי. בנים מזוהים לרוב עם שיער קצר. בתור מתולתל עם שיער ארוך ופרוע שלעולם לא מתיישר, הרגשתי שסומנתי מראש עם תווית של אדם מבולגן. במקרה שלי יש בסטיגמה הזו גם לא מעט מן האמת, אבל כן הרגשתי שהיו מקרים בעבר ששפטו אותי יותר לחומרה בכל הקשור לסדר ואסתטיקה, בעיקר מורות, בגלל השיער שלי.
"בשנות העשרה והעשרים לחיי, כשהמראה החיצוני באופן טבעי הרבה יותר מעסיק אותך, הייתי מסתפר קצוץ מאוד - גם כדי לא להתעסק עם השיער וגם כדי לנתק את עצמי מהסטיגמות הקשורות בתלתלים. לקח לי הרבה שנים להשתחרר מזה וללמוד לאהוב את השיער המתולתל".
אתה חושב שזה הפריע לך ביחסים עם נשים?
"אני לא חושב שזה הפריע לי עם נשים כמו שחשבתי שזה מפריע לי עם נשים. יש לי סיפור שממחיש את זה היטב: יצאתי פעם לדייט ראשון מצוין עם מישהי, שהמשיך גם לדייט שני. בגלל שהיא מאוד מצאה חן בעיניי במפגש הראשון, ראיתי צורך מיוחד להרשים אותה והסתפרתי קצוץ לפני הדייט השני. כל זיופי הנימוסים שבעולם לא הצליחו להסתיר את הבעתה שלה מהתלתלים שנעלמו להם. למזלי היא כנראה אמרה לעצמה בלב ששיער זה משהו שצומח, ולא ברחה באותו הרגע. מאז אנחנו כבר 11 שנים ביחד – וזה גם בדיוק הזמן שעבר מאז הפעם האחרונה שהסתפרתי קצוץ".
