האפסנאות בצה"ל אולי לא תאהב את זה, אבל עצה קטנה לחיילים: שקלו שוב אם להחזיר את המדים שלכם, כי מישהו בעולם כרגע קונה מכנסי מדי ב’ ב־350 דולר. ובמקרה או שלא, המישהו הזה הוא ג'ניפר אניסטון, ג'יג'י חדיד וגווינת' פאלטרו. כולן פופרצו במכנסיים צבאיות של המעצבת הישראלית נילי לוטן, שהפכה את סרבל הטייסים המוכר למכנסיים מעוצבים שהם הדבר הכי נחשק בקרב הבחורות הכי נחשקות, אלה שיכולות להשיג כל פיסת בד על הכדור.
בחלק מהקולקציות, הגדילה לוטן לעשות והטביעה את המספר האישי שלה בצה"ל על תוויות הבגדים. "כשעשיתי את הקולקציה הראשונה, הדבר הראשון שעיצבתי היה כמה זוגות מכנסיים וז'קט שהיו מושפעים מהסרבל הצבאי של בעלי. הוא עדיין תלוי אצלי בסטודיו. הוא קרוב אליי מהרבה סיבות: הוא מייצג עבורי את ישראל, את העבר שלי. שירתי בחיל האוויר כמש"קית ח"ן, ילו (אהרן שביט, מפקד טייסת ומפקד כנף בחיל האוויר ‑ ט"ג) היה שם המפקד האגדי".
בעלך לשעבר הבין מה מלהיב אותך כל כך בסרבל ולמה שמישהו ירצה לקנות כזה?
"הוא לא שאל", היא מחייכת. "הוא לא היה מעורב כל כך בסיפור הזה, למען האמת".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
איך קורה שסרבל של טייס ישראלי מבסיס תל נוף מתגלגל למדור המתלבשות ב"ווג"? זה התחיל ברילוקיישן של לוטן לארצות־הברית בשנות ה-80. "עזבתי את הארץ כי בעלי הראשון היה טייס בחיל האוויר, גרנו בשיכון משפחות בתל נוף, סיימתי את הלימודים בשנקר והוא רצה ללמוד בניו־יורק. הגענו ואני חשבתי שאבזבז איכשהו ארבע שנים וזהו, נחזור. לקח לי קצת זמן אבל כשהתחלתי טיפסתי פה כמו מטאור. היה ברור לי שיש כאן אינסוף אפשרויות. הגעתי להצלחה שלי בזכות הכישרון שלי וההתמדה שלי ובזכות שפה עיצובית שלא קושרת אותי לאף מקום בעולם. היא כן מחברת אותי לישראל, אבל רק אני יודעת את זה ורק אתם יודעים את זה בישראל".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טוויסט נרשם בעלילת המכנסיים כשהראשונה שנצפתה בהם והעלתה את לוטן על נס, הסופר-מודל ג'יג'י חדיד, הפכה לאישה שישראלים רבים אוהבים לשנוא מאז הפכה לדוברת פעילה של העם הפלסטיני במבצע שומר החומות. לוטן, שקפצה לכאן לחופשה ומביטה עכשיו בים מפנטהאוז קו ראשון לחוף של תל-אביב, בשמלת חוף שחורה ותלתלים מתבדרים ברוח, לא מתרגשת מזה. "אני משתדלת לא להיכנס לפוליטיקה ומקווה שלא מכניסים אותי לפוליטיקה בנושא הזה. אני לא צריכה את ג'יג'י ואחותה בלה היום. לא חושבת שהן יעשו לי שירות יותר ממישהי אחרת שנראית טוב בבגדים שלי. ולא אתעקש על מישהי שמפריעה לקהל שעוקב אחריי".
המכנסיים הצבאיים של לוטן מספרים סיפור על הצלחה חוצת יבשות יותר מעל זירת התכתשות ומאבק. "מבחינת האמריקאים הייתי משהו שונה, משהו נכון. הרי הסרבלים של הטייסים הם אמריקאיים שהצבא הישראלי השאיל או קנה. אנשים קנו מכנסיים בלי לדעת ממש מה המקור. ברוב המקרים כשאני מגיעה למקומות אין ישראלים, כלפי חוץ לא בחרו אותי או קונים אותי בגלל שאני ישראלית, אבל כן הישראליות היא מה שהביא אותי להצלחה. חד-משמעית. בעיקר העובדה שגדלתי להורים ניצולי שואה בישראל בתקופה של שנות ה-70-60 שנתנה לי את הסטנדרטים והאיכויות שאיפשרו לי להגיע למה שאני קוראת לו הצלחה".
וההצלחה של נילי לוטן (65) היא לא כזאת שנתונה היום לפרשנות סובייקטיבית. מעצבת האופנה המוערכת עומדת בראש מותג הנושא את שמה ומתקרב לשווי מאה מיליון דולר. היא מוכרת במאות נקודות בעולם (בישראל פריטיה נמכרים ברשת פקטורי 54) ומחזיקה בחללים מרהיבים משלה בשדרות מדיסון, בטרייבקה ‑ שם היא התחילה ומתגוררת עד היום, בהמפטונס ובפאלם ביץ'.
מאז 2003, כשפתחה את הקו שלה, היא מייצרת בגדים קלאסיים ועל-זמניים, מינימליסטיים וחסרי גיל, מהסוג שמבטיח להישאר לעד ולהיות אלטרנטיבה לרשתות מהירות. וג'יג'י חדיד בצד, הפרזנטורית הטובה ביותר של נילי לוטן זאת היא עצמה. אשת עסקים ודמות חצי רומנטית, ג'יין בירקין מזרח תיכונית. סרטונים שלה הולכת ברחובות טרייבקה, מדגימה זוג מכנסי ג'ינס על רגליים ארוכות, שמלת סאטן בוויקאנד בפריז או מכנסי עבודה בסיבוב עם הבעל דויד ברוזה אחר הצהריים, מחזיקים שקיות עמוסות בקניות מטריידר ג'ו, עולים לאינסטגרם של המותג שלה. גם סטוריז שלה מבשלת פלפלים ממולאים, נותנת מתכון לסלט קיצי ומעבירה סוף שבוע עם הנכדה. בגלל זה לא מפתיע שאניסטון, חוץ מללבוש את מכנסי ה"ג'נה" של לוטן בסיבוב עם קפה קר ברחובות מנהטן, אמרה לקראת פרק האיחוד של "חברים" שרייצ'ל הייתה מתפתחת להיות נילי לוטן. "אין לנו קשר אישי, אבל היא באמת לובשת את הבגדים שלי המון כי היא נהנית מהחוויה, לא כי מישהו אמר להן ללבוש או כי שלחתי להן. זה הכי מחמיא לי בעולם".
ב־2015 המותג שלה נסק כשפתחה חלל משלה והסלבס גילו אותה, כשהרשימה מתרחבת גם למייגן מרקל, לריהאנה ולקרלי קלוס. קיילי ג'נר לבשה גם היא שמלה שלה, אבל לא בדיוק בעידון ובקלאס שמאפיין את לוטן. "וואו, אני לא יודעת מה היא עשתה שם, שמה חגורה גדולה כזאת על השמלה", היא צוחקת. "לזה לא התכוונה המשוררת אבל אם היא הרגישה טוב - השגתי את שלי. אני תמיד אומרת שאני שמה אהבה בכיסים. מה שקרה מבחינת החברה היה שעברתי לחלל תצוגה, שואו רום משלי. עד לנקודה ההיא עבדתי מחללי תצוגה של כמה מעצבים, עיצבתי את הקולקציה וכשסיימתי העברתי אותה לבארניס ודומיו שמכרו אותי. מאז 2015 עיצבתי את החלל והייתי פיזית בשואו רום שלי, אז אנשים התחילו להיתקל בי ובמקום שיצרתי ובאנשים שלקחתי לעבוד איתי, ככה הכול התחבר והביזנס התחיל לתפוס. וגם, איכשהו ואני לא זוכרת איך, דרך בחורה שהכרתי והייתה מחוברת לכל הבנות האלה, מקנדל ג'נר ועד לג'יג'י חדיד, כל ה'איט גירלס' שאהבו ללבוש אותי. אף פעם לא שילמתי על זה ואף פעם לא ניסיתי לשלוח להן את הבגדים".
כמה שווה כל הפרסום הזה? אחרי שנים שלא, היא מדברת על מספרים והכריזה על הסכום מאה מיליון דולר בעיתונות האמריקאית. "התוכניות העסקיות שלי התחילו בשלב מאוד מאוחר. זה לא ברוטינה שלי לומר, 'אני רוצה להיות פה'. אני אומרת את זה רק לעצמי. היססתי הרבה זמן אם לומר באיזה סדר גודל החברה שלי. כי זה בעצם לא צריך לעניין. בשביל אנשים זה היה כאילו מאפס. החברה שלי היא חברה פרטית ואני לא חייבת כלום לאף אחד. בניתי את זה במו ידיי. אבל עכשיו גדלתי, ויש לי מטרה".
לוטן גדלה בנתניה לאבא משפטן שהפך ליזם נדל"ן ולאמא שלמדה עיצוב טקסטיל אך התמסרה לגידול שלה ושל אחותה. "אמא הייתה לא פחות מוכשרת ממני, אבל לא היו לה את אותן הזדמנויות שהיו לי. היא נתנה לי את הדחיפה ללכת ללמוד אופנה ומאבא קיבלתי את הדחיפה להיות עצמאית. אבא שלי היה הבן אדם הכי אלגטי בעולם. אני מאמינה שטעם זה דבר מולד. זה כמו כישרון, אחר כך את יכולה להשביח אותו אם את נמצאת בסביבה אסתטית מגרה ומפרה, ולו היה טעם מובחן מאוד. כשעבדתי אצל ראלף לורן פגשתי אותו והוא אמר לי, 'You have impeccable taste', טעם הכי-הכי. זאת המתנה שקיבלתי מאבא שלי. בשנות ה-60 וה-70 בנתניה הוא תמיד היה עם המרצדס, החליפה והסיגר. לא היו כמוהו בשנים האלה, בטח לא בנתניה. ממנו למדתי להתפנק. חייתי תמיד ברווחה כלכלית. אלבר אלבז בא ממשפחה עם אמא עוזרת בית, סיפור מרגש. אני לא. אבי היה אמיד במונחים של ישראל ובמונחים של אז. היום אני יותר אמידה ממנו אבל תמיד היה לי את מה שרציתי. אז אני לא ממש מרגשת ומרשימה את עצמי עם הרווחה הכלכלית שהגעתי אליה, זה ממלא אותי בשמחה שאני יכולה להעניק לילדיי ביטחון שלכסף הם לא צריכים לדאוג. אבל להגשמה עצמית הם עדיין צריכים ושם המאבק והדרך הקשה. שם נלחמים".
לקח לה שנים להתגבש לכדי מעצבת ומנכ"לית של מותג משלה, בדרך שאפשר לראות בה שיעור בהתמדה. זה הגיע רק אחרי שנים שעבדה כשכירה בשביל מעצבים גדולים דוגמת ליז קלייבורן וראלף לורן. וכך קרה שהשיא הוא עכשיו, כשהיא באמצע שנות ה-60 לחייה. "את העסק פתחתי בסוף שנות ה-40 לחיי, נגעתי כבר ב-50. מישהו אמר לי בגיל צעיר שאני אהיה לייט־בלומר. אמרתי, וואלה, חשבתי שאני בלום אולרדי. זה עניין של אטיטיוד, כשאת כל הזמן בעשייה זה לא משנה בת כמה את ומה את עושה. היה לי צורך מאוד חזק לבטא את עצמי, אחרי שבכל שנות עבודתי לא ביטאתי את עצמי אלא אחרים, את ראלף לורן, את אדריאן ויטאדיני, את ה'ברנד' שבו עבדתי. לכן זה היה כל כך אישי, זה לא היה עסק של 'אני רוצה לעשות שני מיליון דולר וללכת הביתה', זה בכלל לא היה עסק אפילו. זאת הייתה חוויית יצירה של ללמוד מה זה הקו והשפה העיצובית של נילי לוטן בשביל להבין מי אני. זה היה מסע אישי. לקח לי עשר שנים להרגיש ש'הגעתי'. התנסיתי בהרבה דברים, ניסיתי להבין מה אני אוהבת ואיך. מהם הדברים שמרכיבים את המלתחה שלי. ובסוף מה שגרם לי להצליח זה לא הכרח הכישרון העיצובי שלי כמו התעוזה, ההתמדה שלי והפוקוס הבלתי ניתן להזזה שלי".
לניו-יורק היא הגיעה משנקר, שני מחזורים לפני אלבר אלבז שאותו הכירה רק מאוחר יותר. "הפעם הראשונה שרציתי לעשות משהו עצמאי הייתה כשהגעתי לארצות־הברית ולא הצלחתי לקבל עבודה. הייתי בוגרת שנקר ואף אחד לא הכיר את שנקר בניו-יורק, ולא היה לי בדיוק תיק עבודות כמו שצריך, על פי הנורמות האמריקאיות. שאלו אותי אם יש לי ניסיון ועניתי שלא. הבנתי שתהיה לי בעיה לעסוק במקצוע שלי וחשבתי שאולי הפתרון זה לפתוח משהו לעצמי".
אבא שלך הציע תמיכה כלכלית?
"הוא אמר לי, 'את עוד לא במקום הזה'. אבל מה שכן הוא אמר, ומאז אני אומרת את זה לבנותיי ולכל אישה בסביבה שלי, זה שנורא חשוב להיות עצמאית כלכלית. היום אנחנו לא צריכות שיגידו לנו שצריך להיות עצמאית, כי נישואים הם לא מקום מפלט. אבל בזמנים ההם היה חשוב לי לשמוע ממנו, 'נילי, לא חשוב עם מי תתחתני, את חייבת להיות עצמאית כלכלית'. ובמשך השנים הרצון הזה, להיות בעצמאות כלכלית, היה המוטיבציה שלי בתת-המודע למצות את עצמי. במודע אף פעם לא עניין אותי כסף, והאמת שגם היום לא מעניין אותי. מעניין אותי מה שמגיע לי. מה שלא מגיע לי, לא מגיע לי. המניע היה לממש את עצמי, אבל מה שהוא אמר נתן לי את הדחיפה לחשוב שזה נכון שיהיה לי מקצוע ושאהיה טובה בו".
לבסוף הצליחה להכניס רגל בדלת בזכות זוג ישראלים. "הם עלו על איזה רעיון של צביעת צמרים לא מעובדים מכבשים ועשו מהם סריגים, שאלו אותי אם ארצה לעצב להם. התלהבתי ועשיתי להם דגמים שהיו סיפור הצלחה בשנייה, בהכי אינסטנט. רציתי לעשות משהו משלי ועדיין אבא שלי אמר לי, 'זה עדיין לא הזמן שלך'. וזהו, זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שחשבתי על עצמאות. קיבלתי משרה שאחריה התחלתי להתגלגל. הייתי בארבע משרות מאוד חשובות שבכל אחת הייתי באזור השש שנים, במונחים של היום מי יושב שש שנים בחברה? אף אחד. אנשים נשארים שנה-שנתיים ומרגישים שהם מיצו. להגיד לך בדיעבד שזה היה נכון להישאר שש שנים בכל מקום עבודה? לא יודעת, נראה לי שאתם הצעירים יותר חכמים. זה היה בהגזמה. אף פעם בעצם לא הייתי אסיסטנטית כי אני בן אדם שתופס פיקוד ישר כשאני נכנסת, ישר הייתי מעצבת בכירה בלי שלבי הביניים וב-85' הגעתי לליז קלייבורן עם רעיון עיצובי שאני הגיתי ותוך שנה הרעיון הזה הניב 100 מיליון דולר לביזנס שלה. הם היו חברה שנסחרת בבורסה ב-2.3 מיליארד דולר, והם היו זקוקים לדברים חדשים כל הזמן. דרך בחור ישראלי הכרתי את האנשים בליז קלייבורן שהזמינו אותי לפגישת בורד ואמרו לי, 'בואי עם רעיון'. כבר הייתי אמא בת 30, ישבתי בבית שלי על כוס יין ביום שישי אחרי שהילדים נרדמו, וחשבתי על רעיון קונספטואלי של שלוש קולקציות שהמשיכו אחת אחרי השנייה".
החיים עצמם היו אלה שהזניקו אותה למסע שלה כעצמאית. “אחרי 23 שנה ואחרי 27 שנות נישואים עשיתי מהפך בחיי, בסוף 2003 פתחתי את החברה שלי וב-2007 נפרדתי מבעלי. שני הילדים הגדולים שלי כבר היו בקולג’ והקטנה הייתה בת תשע. גרנו אז בטנפליי, עיירה בניו ג’רזי שהרבה ישראלים גרים שם היום אבל אז פחות. היא עברה לגור איתי בעיר, בטרייבקה”.
החיים הבוגרים בתוך חברה אמריקאית, שמעודדת להגדיל את שורת הרווח ולהיות אדון לעצמך, לא דחקו בך לצאת לעצמאות קודם?
"המרוץ דווקא התאים לי, לא אחרי הכסף - אבל כן המרוץ אחרי ההגשמה העצמית. הייתי מתוגמלת באותה תקופה מעל לראש כך שבכלל לא עלה על דעתי שאני צריכה להתפצל למשהו משלי. היה לי את כל מה שהייתי צריכה. לא היה חסר לי כלום. אם את שואלת אותי היום, הייתי צריכה להתחיל עשור לפני זה. זה מה שהייתי מייעצת לעצמי בדיעבד".
שנות הג’ינגול הבלתי אפשרי בין קריירה לאימהות המשיכו להדהד אצל לוטן הרבה אחרי שהילדים גדלו. "עבדתי כאמא צעירה בחברה של מעצבת מאוד מצליחה. היא מאוד רצתה ללדת ילדים ולא הצליחה להיכנס להיריון במשך שנים, הייתה מאוד מתוסכלת. כשאני נכנסתי להיריון גם ניסיתי קודם חמש-שש שנים וזה לא קרה מיד. כשילדתי, היחסים נהיו מתוחים, "החלטתי שאני מיניקה את הבת שלי וזה היה בשנים שהנקה לא הייתה באופנה. גרתי מרחק הליכה מהסטודיו והייתי הולכת וחוזרת כי לא הצלחתי לשאוב שם. בשעות אחר הצהריים תמיד הייתי נפגשת איתה והיא תמיד התעכבה. יום אחד לא יכולתי לחכות יותר, הייתי פשוט רטובה, שלא לדבר על הכאבים. אמרתי לה, 'תקשיבי, אני חייבת ללכת לשאוב'. והיא אמרה לי, 'אני לא אנהל את העסק שלי לפי החזה שלך'".
דבר שהיום אף בוס לא היה אומר, גם אם ככה הוא חושב.
"זה היה משפט כל כך אכזרי, כי אני באמת נתתי את הנשמה. אני לא חושבת שהיא זוכרת את זה ולא חושבת שהיא תרצה לזכור את זה. אבל יש משפטים כאלה שנטבעים בך. אף פעם לא הרגשתי אנטישמיות למשל אבל המשפט הזה היה כל כך חזק שהוא נטבע בי ושנים אחר כך פעלתי ממנו. כשהקמתי את החברה שלי, זאת חברה של נשים בעצם, ושמכבדת נשים".
"בתחילת הדרך היינו רק נשים. במיוחד נשים נשואות בשנות ה-30 לחייהן עם ילדים שעוברת להן המחשבה, 'אולי אני אוותר על הכול ואשאר בבית'. אני מנסה לתת להן את החופש והיכולת לעבוד ולממש את עצמן. יש הרבה אשמה כשאנחנו הולכות לעבודה ומרגישות שאנחנו לא האמהות האידיאליות שמצפים מאיתנו להיות"
היום היא מעסיקה מעל 100 עובדים שהם בעיקר עובדות, כ-80 אחוז נשים. "בתחילת הדרך היינו רק נשים חוץ מאיזה גזרן או תופר. זה היה במכוון, במיוחד נשים נשואות בשנות ה-30 לחייהן עם ילדים שעוברת להן המחשבה, 'אולי אני אוותר על הכול ואשאר בבית'. אני מנסה בכל יכולתי לתת להן את החופש והיכולת לעבוד ולממש את עצמן. יש הרבה אשמה כשאנחנו הולכות לעבודה ומרגישות שאנחנו לא האמהות האידיאליות שמצפים מאיתנו להיות".
היום, כשאת כבר סבתא והילדה שלך אמא בעצמה, בשלב המסקנות, את שלמה עם האמא שהיית?
"היו לי רגעים קשים. היה לי מזל שאמא שלי דחפה אותי מאחורה, היא ואבא שלי נתנו לי אהבה ללא תנאי", היא מוחה דמעות שנקוות בעיניה. "אני מתרגשת כי זה כל כך לא מובן מאליו. אנחנו לא מבינים שבשנים הראשונות לחיים של ילד זה התפקיד שלנו, כולנו עושים טעויות ודברים שעושים נזקים לילדים שלנו אבל אהבה ללא תנאי זה הדבר שהכי חשוב להם. לאורך הדרך, כשעבדתי והיה לי דרייב להגשים את עצמי, זה כי אמא שלי ואבא שלי אמרו לי, 'את טובה, תעשי את זה'. אמא שלי הייתה אומרת לי, 'את אמא נפלאה, הילדים מקבלים מה שהם צריכים. תמשיכי'. היא הייתה באה בחגים ובלידות, מתי שהייתי צריכה אותה.
"הילדים שלי חוו את התקופה הזאת בצורה שונה כל אחד. הבת הקטנה שלי גדלה עם אמא חד-הורית, שאגב אני חושבת שזאת הפורמולה הכי טובה לגדל ילד ולקחת פול-אחריות מהרגע שאתה קם ועד הרגע שאתה עוצם עיניים. כי כשאתה חולק את הגידול לפעמים בשניים דברים נופלים לכם בין הכיסאות. את השניים הגדולים שלי גידלתי במסגרת משפחתית ויש להם תפיסה אחרת של הגירושים שלנו, הבת שהכי נפגעה היא הגדולה. היא מספרת על רגעים שחסרתי לה. היא סיפרה לי פעם סיפור שמאוד כאב לי אבל השתדלתי לקחת כמשהו שהוא שלה ולא שלי - היא הייתה משפריצה בושם שלי על הכרית כשהייתי טסה. כשהיא סיפרה לי נחרדתי, כי היא לא ביטאה את זה בפניי".
מהדברים שמספרים רק כשגדלים, לפסיכולוג. גם אם ההורה שלך עשה שמיניות באוויר.
"באותו זמן גדל הבן שלי, שלא השפריץ בושם אבל היו לו חסרים משלו. וזה לא נורא שזה קרה, תמיד יש עוד יום ועוד הזדמנות לבטא את האהבה שלנו ולתת לילדים שלנו את מה שהם צריכים. אני לרגע לא מצטערת ושואלת את עצמי למה עשיתי את הדרך כמו שעשיתי. הייתי שם בלב ובהתכוונות בכל דקה עם הילדים שלי. זה שהבת הגדולה שלי תפסה אחרת? אני יכולה רק להצטער ולספר לה על ההתכוונות שהייתה לי ואיך סידרתי את הכול כדי להיות איתה ושזה לא יקרה, איך אף פעם לא נשארתי וויקאנד בחו"ל אלא טסתי רק מיום שני לשישי. איך דאגתי שיכינו להם שניצלים ולקחתי אותם לשומר הצעיר כדי שיגדלו על אותם ערכים שלי. הם לא מדברים עברית לצערי, רק הגדולה. ומה שהכי חשוב זה הערכים שהם קיבלו, כי חוסר תמיד ימצאו, גם אם הייתי בבית מהבוקר עד הערב הם היו מוצאים את השעה שיצאתי לקנות משהו ובדיוק היו צריכים אותי (צוחקת)".
עם אלגוריתם שמתגמל אנשים לבושים בפריטי לוגו צבעוניים וטרנדיים, רוקדים, קופצים או חושפים גוף וקרביים, לוטן, תמיד באותה מלתחת קפסולה מונוכרומטית ונוכחות אסופה, לא הייתה אמורה להיות סיפור הצלחה אינסטגרמי. למעשה היא האינפלואנסרית הקדומה, האישה שעוברת ברחוב ואת רוצה כל דבר שיש עליה, מהגרב ועד לעגיל. את רוצה לדעת לאן היא טסה בקיץ, איך היא מכינה את הדג, איך נראית כל פינה בבית שלה ובאיזה שמפו היא חופפת, אבל את מתביישת לשאול והיא לא ממהרת לספר. עד שהגיעה הקורונה, החנויות עמדו סגורות והסחורה נותרה על הקולבים. בימי הסגר וחוסר הוודאות היא אימצה לשגרת היומיום שהתהפכה את הרשת החברתית, וצברה עוקבות שמרגישות שהן כבר מכירות אותה, חלקן גם רוכשות. אפילו שאצלה לא מדובר באסופת פעולות ומוצרים שאפשר לקנות, אלא במיקס בלתי מושג שהוא אישיות, אותו טעם מובחן ויציבה אצילית.
"ניגשים אליי אנשים שואלים אותי מה עם מלכה, הנכדה שלי, ואני לרגע חושבת, 'אנחנו מכירים?'. יש בזה משהו חשוף. אני שומרת על כל הנושא האישי שהוא הילדים שלי, הנכדה שלי, אפילו הבית שלי מבפנים ומנסה לא לחשוף ולהראות, לשמור על איזה גבול. יש באינסטגרם משהו מאוד פולשני ואני עושה את זה בקונטרול".
למה המשיך לשתף אם זה כל כך לא טבעי לך?
"אני מרגישה שייצור אופנה זו איזו שליחות אחרת, דויד קיבל מתנה להלחין שירים ואני לעצב, אבל זה כלי גם לתת וללמד. אני מתחברת לנשים היום בצורה אותנטית וישירה. זה לא כדי להאדיר את שמי אלא כדי שעוד נשים תרגשנה שהן מכירות אותי ומשהו בסיפור שלי ייתן להן אולי השראה. בזמן הקוביד לא הראיתי את עצמי, רק את הידיים שלי מבשלות וכתבו לי נשים שהידיים שלי מרפאות אותן. אמרתי, אלוהים אדירים אל תעשו ממני משהו שאני לא! אבל משהו בתנועות כבש אותן והיה לי על המצפון שהן מחכות לזה אז בישלתי הרבה".
וזאת גם דרך להתחקות במעט אחר הלייף-סטייל של לוטן. גם אם את לא יכולה להרשות לעצמך פריט שלה, שמגיע עם תג מחיר של בין 150 ל-1,500 דולר. "תמיד שואלים אותי על המחירים כי אנשים לא מבינים דבר ממש בסיסי, כשאת שותה יין מאוד יקר משהו קרה בתהליך של היין הזה שייקר אותו. לא סתם בא בן אדם ואמר ובטח לא קורה אצלי, 'בא לי שזה יעלה 300 דולר'. יש חוקים נורא ברורים בעולם האופנה לאיך את נותנת מחיר. לפי כמה שעולה הבד, הכפתורים, הבן אדם שתופר וגוזר את הבד, את לוקחת את כמה שעולה לך ומכניסה את זה לתוך נוסחה ברורה עם מכפלת מסוימת וזה המחיר, כדי שהעסק שלי יוכל לממן גם את הסטודיו, והצילומים ואותי.
"עשיתי שיתוף פעולה עם 'טרגט' שפנו אליי לעשות להם קולקציית קפסולה, והסכמתי בגלל שידעתי שיש המון נשים שרוצות אותי ולא יכולות להרשות לעצמן. הייתה תמונה שלי בגודל טבעי בסניפים של טרגט, סטנד שלי בכל סניף וזה היה סיפור הצלחה, נמכר בן לילה. צילצלו אליי שכנות וחברות, 'איזה כיף אנחנו יכולות ללבוש נילי לוטן'. ונתתי שם את הנשמה, לא חיפפתי בפרטים. פשוט אני אישית, בגלל צורת הייצור שלי לא יכולה למכור במחירים כאלה כי אני מייצרת בניו-יורק, קונה בדים רק באיטליה ואין לי אישית שום עניין להתפשר על האיכות והשעות שאני משקיעה. וחלק מזה זה לקנות מעט. שואלים אותי אם אני עובדת לפי עקרונות הקיימות, אז אני לא מייצרת מבדים ממוחזרים אבל אני מייצרת בגדים שנשארים לנצח, מעודדת קנייה איכותית ובכמות הנכונה. לא ביקשתי שתקני מיליון פעם, קני פעם אחת וטוב ותלבשי פוראבר".
בין הנשים שמוקסמות מלוטן ישנה גם אחת, גווינת' פאלטרו. "גווינת' באה אליי לחנות באזור 2016. היא גרה בטרייבקה ויום אחד צילצלו אליי ואמרו לי שהיא פותחת את Goop (אתר לייף־סטייל שמובילה פאלטרו - ט"ג). היא באה לשואו רום החדש ונפגשה איתי ואמרה לי, 'אני פותחת ליין של בגדים. את הליין שאני הכי אוהבת ואני רוצה לקנות את הבגדים שלך לאתר'. הלכתי איתה והיא בחרה את הבגדים ומאז התחלתי למכור ל־Goop. לימים, כשהתחיל מי-טו והיא הייתה חלק מזה עם הארווי וויינשטיין, היא שלחה לי בדיוק מייל אישי שהיא פותחת חנויות פיזיות ושצוות המכירה שלי לא מוכן למכור לה לחנויות באל-איי כי הן יושבות ליד חנות שאני מוכרת לה פריטים שלי כבר 15 שנה. היא כתבה לי, 'נורא חשוב לי שאת תהיי אחת מחמישה ליינים שאני מוכרת'. היא הייתה ממש מעורבת בכל פרט של זה. נפגשתי איתה ב-Odeon, אחת המסעדות האיקוניות בטרייבקה והסברתי לה שזה לא אישי, שאם חנות קונה ממני כל כך הרבה שנים אני לא יכולה באופן אתי לשים סחורה באותה חנות לידו שתתחרה בו. אבל אני כל כך מעריכה אותה ושתגיד לי מה היא רוצה ואני אעצב קולקציית קפסולה מיוחדת ל-Goop. עשינו חמישה דגמים שגווינת' הייתה לובשת וזה נמכר בטירוף. במסעדה דיברנו גם על ביאינג ג'ואיש ועל השבת כי היא התחתנה בנישואים השניים עם בחור יהודי. לא יודעת איך הגענו לכל הסיפור הזה אבל אמרתי לה, 'אני חייבת לשאול אותך משהו, מה היה לך בעצם עם הארווי וויינשטין ומה למדת מכל הסיפור'. אחר כך סיפרתי את זה לבן שלי והוא אמר לי, 'אני לא מאמין ששאלת אותה'. לא הבנתי מה הבעיה.
"שאלתי אותה למה היא לא דיברה על זה בזמנו והיא אמרה לי שהיא הייתה אז בזוגיות עם בראד פיט והיה ברור לשניהם שאסור להם לדבר על זה. זה הציק לי מאוד, למה לקח כל כך הרבה אנשים לפתוח את זה ודורות של בנות היו צריכות ליפול לפח הזה. נוצר איתה קשר מאוד אישי".
כמי שמוכּרת כישראלית את סופגת ריקושטים?
"לא היה משהו שזכור לי בתקופות מתוחות ביטחונית. נתפסו אליי במקומות אחרים, אני מאוד מושפעת משנות ה-70 ומהקטע הבוהמי, ועמוד פופולרי באינסטגרם, Diet Prada, כתבו שאני גונבת רקמות מהפלסטינים ומנכסת את זה לעצמי. אבל אני לא מנכסת את זה לעצמי, ההפך. יש לי המון הערכה וכבוד לתרבות שלהם ונכנסו למקומות פוליטיים ואידיאולוגיים שאני ציונית ועושה את זה בגלל זה. נפלו על האדם הלא-נכון. רציתי כבר לצאת בהצהרה אבל יחסי הציבור שלי אמרו לי 'תתעלמי'. קיבלתי טלפונים מידידים פלסטינים ששאלו אותי, 'נילי, את צריכה עזרה?' אמרתי שהכול בסדר ואני פשוט לא אענה וזה באמת נעלם".
יצא לך להתחכך בישראלים מפורסמים אחרים בניו־יורק? אדם מוסרי, אדם נוימן? האחרון עושה לנו כנראה שירות פחות טוב.
"עם אדם מוסרי, המנכ"ל של אינסטגרם, יצא לי לדבר. צילצלתי אליו בהקשר של אינסטגרם, לא בנושא אישי. אדם נוימן? הוא עושה לנו שירות רע. הפעם הראשונה שהרגשתי אנטי-ישראליות בעבודה הייתה אחרי שיצאו הסדרות והסרטים ההוליוודיים על אדם נוימן ונוכל הטינדר".
שמראים ישראלים תחמנים שבאים להוציא ממך כסף בחוסר יושרה.
"זה מה שנרמז לי. וזה כאב לי נורא. כי עזבו אתכם מאנטישמיות, זאת אנטי-ישראליות".
את דויד ברוזה לוטן הכירה לראשונה עוד בשנות ה-80, כשגר עם משפחתו בניו־ג'רזי אחרי ההצלחה הגדולה של האלבום "האישה שאיתי". שניהם עברו גלגולים ומים רבים זרמו בהדסון עד שהתאחדו ונישאו לפני 11 שנים. היום הם חיים על קו ניו-יורק-תל-אביב ומאוהבים כמו תיכוניסטים. "אנחנו אוהבים לומר, כששואלים אותנו, שהכרנו ליד מחלקת החלב בסופרמרקט. נפגשנו וזאת אהבה מאוד גדולה, משהו שנועד להיות. אנחנו בזוגיות מופלאה ואני מאחלת לכל אישה ולכל גבר למצוא את הבן זוג האולטימטיבי ובפרק ב' במיוחד. לא בהכרח פרק א' זה הפרק הנכון, כלומר זה לא בהכרח הפרק הסופי. יכול לבוא עוד מישהו נכון בזמן הנכון".
בטח אומרים לכם שעכשיו הוא האיש שאיתך.
"אני שומעת את זה הרבה ואנחנו לא משווים בכלל. דויד הוא אישיות מדהימה וכישרון ענק והוא שייך לישראל, המסע שלו היה פה. הוא מפורסם בארצות־הברית ובעולם כולו כאמן יהודי וישראלי והוא פרץ מתוקף זה שהוא ישראלי. אני לא פרצתי כי אני ישראלית, אף אחד לא ידע שאני ישראלית וזה לא עניין אותם שאני ישראלית. דויד הוא עזר כנגדי ואני עזר כנגדו. האהבה שלנו משרתת את שנינו לשני הכיוונים, לא חושבת שהוא גדול יותר ממני או אני יותר גדולה ממנו. הוא הצליח בצעירותו, היה ארלי-בלומר כשאני לייט-בלומר".
למרות מעטה החשאיות צולמתם באחת ממסיבות החתונה שלכם. לבשת שמלה שחורה ליום חתונתך?
"כחול כהה. היו לי ארבע חתונות עם דויד. אם תשאלי אותי אנחנו נישאנו יותר בשביל הילדים שלנו מאשר בשבילנו, כדי לשים את זה במקום ברור ושלא נצטרך לומר, 'הוא הבויפרנד שלי', או 'היא הגירלפרנד שלי'. רגע, מתי זה היה?". היא מסירה את טבעת הנישואים כדי להציץ בחריטה שבתוכה ולהיזכר. "טבעת הנישואים ניתנה לי הרבה לפני הנישואים. החתונה הראשונה הייתה בדירה שלי בטרייבקה עם רב שהזמנו שיברך אותנו ודויד שר לי את אחד מהשירים ב'שפה שלישית', אלבום שהוא כתב כשהיינו כבר מאורסים. אני הקראתי לו נאום קטן משלי והיינו בקהל עם שני ילדיו, שלושת ילדיי ואחותו, חבר מספרד שניגן לנו ושלושה חברים ובני זוגם. היה ברור שצריך גם מסיבה בירושלים והיו מסיבות גם במדריד וגם בתל־אביב. הזמנתי אליה חברי ילדות שהרבה שנים לא פגשתי, כאלה שאפילו לא היו בחתונה הראשונה, לפני שנים בנתניה. החתונה ההיא הייתה יותר של אבא שלי משלי. זאת עם דויד הייתה כאן בפורטונה, מסעדה במרינה. עשיתי לי שמלה כהה כמו קייט מוס. לבן לובשים רק פעם אחת, לחתונה הראשונה כשאת טהורה ונאיבית".
איפה תהיי בעוד עשור?
"אני רוצה לפנות יותר זמן ומקום למשפחה שלי, לבעלי ולנכדה. באיזשהו מקום דויד נמצא בניו-יורק איתי ובשבילי ומגיע לו שאחלק את הזמן אחרת ואהיה הרבה איתו. כרגע אני עדיין לא מסוגלת לשחרר את העסק, אבל כשאמצא את הניהול הנכון לחברה זה יקרה. כן, מצד אחד אני לוחצת על הגז ומצד שני מנסה לעצור. לא ברור לאן אני הולכת".
השנים המוצלחות איפשרו לה גם לפנק את עצמה בצורת בית חד-פעמי באפסטייט ניו־יורק. "אני גרה בבית מאוד מיוחד, אמרתי עליו לא מזמן כמה מילים בפודקאסט של דה קאט (אתר מבית "ניו-יורק מגזין" ‑ ט"ג) ושנייה אחרי זה קיבלתי טלפון מהעורכת של Architectural Digest שזה העיתון לעיצוב פנים הכי גדול בארצות-הברית שאמרה לי, 'אני לא מאמינה שאת גרה בבית הזה!'. זה בית של מרסל ברויאר, האדריכל הגדול של המאה ה-20. הוא מאוד מפורסם כי אין הרבה בתים פרטיים של מרסל ברויאר והוא מעוצב בעדינות ובטוב טעם ופרקטיות, וכל אחד שנכנס אומר לי, 'זה בול כמו הקולקציות שלך'. זה בית באוהאוס, מצד אחד צנוע ומצד שני מעוצב לתפארת. הכול יחסית קטן אבל יש שם בריכה בחוץ, בריכה בפנים ובית אורחים. רוב הריהוט של מרסל ברויאר, הכול עבר שימור ואני נורא אוהבת לחלוק אותו עם חברים שלנו והמשפחה. זה הכיף הכי גדול שלי היום. הגשמת חלום. המתנה שנתתי לעצמי אחרי כל כך הרבה שנים של עבודה. אני אוהבת אדריכלות: עכשיו אני בונה בית ואני הארכיטקטית שלו. אנחנו שם בסופי שבוע, מגיעים בשישי בבוקר ועוזבים בראשון הכי בלילה שאפשר. זאת פתיחה של פרק חדש בחיים שלי, שלושה ימים בשבוע אני עובדת וביתר הזמן אני שם נחה ורואה מולי את נהר ההדסון".
אז את הפנסיה את ודויד לא תעבירו מול הים הזה של תל-אביב?
"אני רוצה כאן בית, בוודאי. ההדסון הוא לא תחליף לים הזה בשום צורה. כשהייתי ילדה גרנו בנתניה על צוק וחלון בחדר השינה, שהייתי צופה דרכו בים מהרגע שהייתי חוזרת מבית הספר ועד לשקיעה. אחותי הייתה אומרת לי, 'נילי, את מסתכלת אל האופק כי את יודעת שיום אחד תגיעי'".
פורסם לראשונה: 08:04, 16.09.22
