הדפסים מנומרים הם לא אופנה. כלומר, הם לא מגמה חולפת. לא טרנד בא והולך. הם פשוט לא דועכים. הם כאן כדי להישאר. המנומר הוא חלק בלתי נפרד מהרפרטואר של בתי אופנה ושל מעצבים כמו רוברטו קוואלי, ורסאצ'ה, דולצ'ה וגבאנה ואחרים, מה שהופך אותו לתופעה ארוכת טווח - מעין ביטוי מתמשך של רוח התקופה. המגה-טרנד הזה חי במיוחד גם במהלך המאה הנוכחית: בדיוק כשנדמה שהדפסי החיות עומדים בפני הכחדה הם מתעוררים שוב לחיים, משחרים לטרף או לקורבנות האופנה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא פלא שבעונות האחרונות כמעט כל בית אופנה חשוב ומשפיע הציג על המסלול פריטים בהדפסי חיות, ובייחוד כאלה בהדפס מנומר. ראינו את זה בקולקציית הנשים והגברים של כריסטיאן דיור, אצל טום פורד, דריס ון נוטן, מייקל קורס ואיך לא - גם בבית האופנה רוברטו קוואלי (כעת בעיצוב פאוסטו פואיזי), שמוביל שימוש בהדפסי חיות כחלק מהחתימה העיצובית שלו כבר מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הדוגמה העדכנית ביותר היא קולקציית אביב-קיץ 2022 בעיצוב פואיזי, שהורכבה מפריטי לבוש מרהיבים עם הדפסי חיות לצד הדפסי פרחים ותכשיטים: קולר עור צמוד לצוואר עם תליון בצורת ראש נמר משובץ באבני חן, או חזיית עור שחורה עם רצועות זהב רחבות במראה קרוקודיל וסוגר בדוגמת ראש נמר. לקראת החורף הבא המשיך פואיזי בקו העיצובי, ויצר קולקציה צמודה שמשלבת בין הדפסי חיות לאלמנטים הלקוחים מעולמות ה-BDSM - טרנד נוסף שזוכה בימים אלה לבולטות על מסלולי התצוגה.
החיבה האנושית להדפסים מנומרים הולכת כמובן הרבה אחורה, הרבה לפני ההוט קוטור. עורות, פרוות ונוצות בעלי חיים ליוו את בני האדם מאז ומתמיד, כשהם משרתים פונקציה משולשת: הגנה, הסוואה וקישוטיות. פרוות הטיגריס, לדוגמה, מאפשרת לחיה להסוות את עצמה בטבע. לנמרים יש חברבורות, אותם כתמים שחורים וטבעתיים שמאפשרים להם להסוות את עצמם טוב יותר על העצים. בתוך כך האמינו ציידים כי לבישה של עורות ושל פרוות מעניקה להם את כוחה של אותה חיה. לבישת עור צ'יטה, לדוגמה, תעניק להם את המהירות המזוהה איתה. יותר מכול, פרוות נמר הייתה סמל ליוקרה, למלוכה, לחוזק ולכוח, שאותם ביקש האדם להפגין מול החיה.
אחת העדויות הראשונות ללבישת פרוות נמר כסמל סטטוס מופיעה במיתולוגיה המצרית. הכוהן הגדול של האל אמון צויר לא פעם לבוש בבגד מנומר. לא הדפס כפי שאפשר למצוא כיום ברשתות האופנה, אלא נמר של ממש, שעורו הופשט והפך לגלימה א-סימטרית הנכרכת על פני כתף אחת. היו גם כוהנים הקשורים לאוסיריס (אל המוות במיתולוגיה המצרית) שלבשו עורות צ'יטה, אל היין דיוניסוס שתואר לבוש בפרוות נמר וגם סשאט, אלת החוכמה, שלעיתים קרובות הוצגה לבושה בבגד עם חברבורות, ולראשה כוכב בעל שבעה קודקודים מחודדים.
מאוחר יותר היו אלה דמויות האמזונות, הפיות והמכשפות שזוהו עם בגדים מנומרים, כדי לרמוז על מיניות נשית מסוכנת וחייתית. דמותה של מורגן לה-פיי, לדוגמה, המוכרת מהרומנסות מחצרו של המלך ארתור, מופיעה בציור של אנתוני פרדריק סנדיס משנת 1864 כשהיא עומדת מול נול שעליו ארגה גלימה מכושפת, בשיער פרוע ולבושה עורות נמר.
קצת יותר ממאה שנים לאחר מכן יציג מעצב האופנה הצרפתי ז'אן-פול גוטייה שמלה מתוך קולקציית עיצוב עילי לסתיו-חורף 1998-1997. קולין מקדוול, מי שהיה אז עורך האופנה של ה"סאנדיי טיימס", כתב על השמלה כשצפה בה מהשורה הראשונה: "זו אחת היצירות המרהיבות ביותר שנראו על מסלול בפריז. גוטייה מכיר בפיתוי הנצחי של החתול הגדול, ומעצב שמלה עם עוצמה וסטייל מדהימים המוקדשת לכוח נשי. הביצוע כל כך מעולה שזה יכול להיראות כמו הדבר האמיתי".
במאמרה "משיכה חייתית" מציינת הסופרת והעיתונאית וונדי דניס כי היו אלה בני אצולה במאה ה-18 שלבשו עורות בעלי חיים כדרך להציג מעמד חברתי, שגשוג, עושר וכוח. בציורו של לואי-אוגוסט ברון מ-1783 מופיעה מלכת צרפת מארי אנטואנט, עשור לפני מותה, רכובה על סוס ומתחתיה אוכף מנומר. דוגמה נוספת, מפורסמת לא פחות, היא הציור "מדאם דה מזון רוז' כדיאנה", של הצייר ז'אן מארק נטייה, משנת 1756. בציור מופיעה מדמואזל בלוט, שהפכה באותה שנה לאשתו השלישית של אטיין דה מזון רוז' - מי שהיה אז המפקח הכללי על הפיננסים של צרפת. היא מוצגת כדיאנה, אלת הציד הרומית, כשבידה קשת מוזהבת והיא לבושה לבן בתולי עם פרוות נמר המלופפת סביב זרועותיה, חושפת כתפיים.
דמותה של דיאנה ככל הנראה העניקה את שמהּ גם לוונדר וומן, שאותה מגלמת בקולנוע כעת גל גדות. לא פלא שבסרט ההמשך, "וונדר וומן 1984", אנו פוגשים את היריבה של דיאנה, ברברה, כנמרה. בסצנת המאבק הראשונה בין השתיים לובשת ברברה חצאית מנומרת, ובהמשך תהפוך לצ'יטה – מה שמחזק את המאבק בין אלת הציד דיאנה לחיה המנומרת.
אף שהדפסים על טקסטיל הופיעו כבר במאה הרביעית, המהפכה התעשייתית הובילה לכך שהדפסים על בגדים הפכו לפופולריים לאורך המאה ה-20. הדפסים מנומרים החלו להופיע כבר בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, תוך שינוי בדפוסי ייצור ולבוש: מאותנטיות לחיקוי. אם לפני שנות ה-30 רוב הבגדים יוצרו לפי הזמנה והיו יקרים יחסית, בתחילת המאה ה-20 הובילו השינויים בטכנולוגיה ובכלכלה להוזלה של בגדים ולייצור המוני, כך שבני המעמד הבינוני והנמוך יכלו להרשות לעצמם לקנות אותם.
אוכלוסייה זו רצתה לקחת חלק במגמה היוקרתית של הדפסי חיות, שהמשיכו להיות נחשקים ומבוקשים גם בזכות כוכבות הוליווד והאולפנים הגדולים - שהפכו אותם לחלק בלתי נפרד מעולם האופנה והתרבות הפופולרית. יותר מכולם, היה זה הדימוי האייקוני של השחקנית האמריקנית מריאן ניקסון, כשהיא הולכת בשדרות הוליווד בשנת 1925 ואוחזת נמר חי ברצועה, התואם למעיל הפרווה שלה - שגם הוא מנומר.
ניקסון היא גם זו שהשפיעה על מיצה בריקרד, המוזה הנצחית של כריסטיאן דיור, ללבוש בגדים מנומרים. אמרו עליה שהיא מעולם לא פגשה הדפס מנומר שלא אהבה - עד כדי כך שמתוקף תפקידה כמוזה, גרמה לדיור לאמץ את הדוגמה המנומרת באופנה עילית. בשנת 1947 הציג דיור את קולקציית ה-New Look האיקונית בעיצובו, ובה שני פריטים מנומרים: שמלת ערב עשויה משי-שיפון, ושמלת קטיפה בצבע ירוק עם חפתי פרווה מנומרים.
אחד המשפיעים המרכזיים על הוליווד באותן שנים היה גילברט אדריאן, שבתקופתו כמעצב התלבושות הראשי של אולפני MGM בשנות ה-40 וה-50 הציף את המסך בשחקניות לבושות נמר. אליזבת טיילור, אווה גרדנר ומרילין מונרו שימשו סוכנות המגמה בעולם, והפכו את ההדפס המנומר לטרנד עולמי. אחר כך הגיעו שנות ה-60 שבהן הפך ההדפס המנומר לאחד האלמנטים האופנתיים הבולטים, עם נציגות כמו אידי סדג'וויק, נערת הפקטורי של אנדי וורהול, שבוב דילן כתב עליה את השיר Leopard-Skin Pill-Box Hat.
הדפסים מנומרים משכו בשנות ה-60 וה-70 גם כוכבי גלאם-רוק, ששיחקו על המראה האנדרוגיני של ההדפס המנומר בעל הקונוטציה הנשית.
בשנות ה-80 וה-90 חזרו ההדפסים המנומרים לסיבוב נוסף, והפכו מאלמנט של יוקרה לסממן של המוניות. מה שנחשב בתחילת הדרך לסמל סטטוס של עורות אקזוטיים ופרוות, הפך להדפס שנעשה יותר ויותר נגיש, ללא קשר למעמד חברתי. הפופולריות של ההדפס המנומר נמשכה לאורך שנות ה-90 בקולקציות אופנה רבות, וגם בתרבות הפופ, בקרב ראפריות כמו ליל קים, שהגיעה לטקס הגראמי בשנת 1996 לבושה בהדפס ברדלס, או סקארי ספייס מהרכב הפופ הנשי "ספייס גירלז", שהפכה את המנומר לדרך חיים.
גם מסך הטלוויזיה שלנו לא היה חף מאזכורים מנומרים בשנים ההן. סדרות אמריקניות בולטות היו "נשואים פלוס" ו"נני", והן עיצבו את דמות הגיבורה כהמונית ופרובינציאלית, ובהתאם גם כלבושה בבגדים מנומרים. פגי באנדי (בגילומה של קייטי סגל) ופראן "נני" פיין (בגילומה של פראן דרשר) מותגו כהמוניות ופתייניות באמצעות המלתחות שלהן, ובאופן שמזוהה עם נערות הפין-אפ של שנות ה-50.
הפיכת ההדפסים המנומרים לשם קוד לאופנה המונית, זולה ועממית היא סוגיה מעניינת. מי שאחראי לזה הוא הייצור ההמוני, אבל לא רק. למעשה, יש פה תהליכים של הון תרבותי שמאומץ על ידי מי שהודרו עד אז מאופנה עילית. על פי הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה, חלק מההון התרבותי הוא "הון תרבותי מחופצן". כלומר, בעלות על מוצרים שנחשבים חלק מהתרבות הגבוהה ומסמלים יוקרה ואנינות טעם, הכרוכה בדרך כלל ביכולת כלכלית, ואינה מעידה על ידע ויכולת שיפוט של פריטים אלו.
במאמרו "אופנה עילית ותרבות עילית", מתייחס בורדייה ספציפית לעניין האופנה. הוא מנסה להוכיח שיש התאמה בין טעמים, דפוסי התנהגות ומאפייני צריכה להיררכיות מעמדיות שונות. במילים אחרות, אנו חוזים כאן במעגל נוסף של הפיכת ההדפסים המנומרים למוצר נגיש. אם בתחילת המאה ה-20 הפכו הדפסים לנגישים יותר, לקראת סוף המאה, עם התפתחות האופנה המהירה, שוב ירד ערכם של הדפסים מנומרים שסימלו יוקרה. הם הפכו לקיטש, לטראש.
אחת הדוגמאות המקומיות למעבר הזה נרשמה באודישן של הזמרת עדן בן זקן לתוכנית הריאליטי "אקס פקטור". העיסוק באוברול המנומר שלבשה, שנקנה ברשת "יפו-תל אביב", הפך את הזמרת ואת הביטוי "30 שקל" לאיקוניים, כשהמונח עצמו הפך למטבע לשון שמסמל פריט נגיש ויפה, רכישה שווה, כזו שמאפשרת לנו להתלבש בזול ולהיראות מיליון דולר.
עדן בן זקן באודישן מנומר
הדפסים מנומרים מעוררים את היחסים בין בעלי החיים לבני האדם, כמו גם את התשוקה לתקופה הפליאוליתית שבה גברים תפקדו כציידים. זה בא לידי ביטוי בכמיהה לבגדים מנומרים, המסמלים תשוקה למאצ'ואיזם, כמו גם ניצחון על הטורף החייתי. מעצבים כמו אלכסנדר מקווין, ז'אן-פול גוטייה ויוז'י יאממוטו יצרו מערכות לבוש שכללו עורות בעלי חיים, שנתפרו בגסות ועוצבו על הגוף כמו עור שני, זאת כדי לבנות דימויים של אמזונות חזקות בנות המאה ה-21.
בדומה למלתחה הנשית, גם דוגמאות מנומרות לגברים תפסו תאוצה במאה ה-18. בציור המפורסם An Interior with Elegant Company, של הצייר ונצ'סלאו ורלין מהתקופה, ישנו ג'נטלמן איטלקי צעיר הלובש מכנסיים בהדפס מנומר וחולצה עם צווארון מנומר המבצבץ מתחת למעילו הכחול.
יש גם גיבורי תרבות בני זמננו: דמותו של ז'וז'ו חלסטרה (בגילומו של צביקה הדר), למשל, שסומנה באופן סטריאוטיפי באמצעות סממנים חזותיים מנומרים, או דמותו של טייגר קינג, מגדל הטיגריסים שהפך לכוכב ריאליטי בחסות נטפליקס, ומאמץ בעצמו את הדפסי החברבורות כמעט בכל הזדמנות. בשני המקרים מדובר בייצוגים מורכבים של גבריות, של המוניות, ובהקשר המקומי - גם של מזרחיות מתוסרטת ועמוסת בעיות.
הדפסים מנומרים עדיין פופולריים כיום, כפי שאפשר לראות בתצוגות לקיץ הנוכחי או בהצעות הלבוש לחורף הבא, ונראה כי מדובר במגמה שלעולם לא תצא מהאופנה. קלאסיקה על-זמנית. הם נאבקים לשמר את מעמדם היוקרתי, אולי משום שמעולם לא הפכו לפופולריים מדי. בכל זאת, לבישה של הדפסים מנומרים, כמו גם של זברה או של חיות אחרות, מחייבת תחושה פנימית של גרנדיוזיות נטולת בושה.
הכתבה מבוססת על הרצאה בשם "קדחת הג'ונגל", מאת איתי יעקב
