בשבת שבה נבחרת ישראל עלתה לדשא בבוקרשט למשחק הגורלי נגד רומניה, שי וערן זהבי היו בחופשה בדובאי. רק שניהם בלי הילדים. זה היה רגע טעון עבור בני הזוג זהבי שחיפשו קצת שקט. ערן, הכוכב הגדול של נבחרת ישראל, מצא את עצמו במקום שהוא לא רגיל להיות בו - רחוק מהשער. והכול בגלל ויכוח שיצא מפרופורציה ומסעיר מאז את הכדורגל שלנו: זהבי ביקש להמשיך לישון בחדר לבד בלילה שלפני המשחקים - יוסי בניון, המנהל המקצועי החדש, ביקש לשלול מזהבי את הפריביליגיה שאליה היה רגיל בגלל מעמדו והוותק שלו ודרש שהכוכב יחלוק חדר עם שחקן נוסף. זהבי סירב, נופה מהנבחרת וכל הכותרות לפני המשחקים החשובים של הנבחרת לא עסקו בשחקנים שכן נמצאים בה, אלא בחסרונו של השחקן המפורסם שששה באותו הזמן בבריכה בדובאי.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"היה מושלם, אין על דובאי", אומרת שי זהבי. "זה מקום מדהים, יש שם הכל מהכל, וזה קרוב אלינו. בזמן שהיינו שם הנבחרת שיחקה בלי ערן, וכמובן שזה השפיע עלינו מאוד. עצוב מאוד שהוא לא בנבחרת, אבל זאת לא הייתה החלטה שלו בסופו של דבר. יצרו לו סיטואציה שהוא לא היה יכול לצאת ממנה טוב. זה מעציב לא להיות שותף למשהו שהיית חלק חשוב ממנו כל כך הרבה שנים. הוא אוהב את הנבחרת, רצה להיות שם בשביל המדינה, זה לא נעים, אבל בסוף זה מה שיש".
אייל ברקוביץ' הודה פעם שבמשחקים שבהם לא הוזמן לנבחרת, הוא רצה שהנבחרת תפסיד. אין אוהד שלא שאל את עצמו השבוע אם ערן קפץ משמחה כשישראל הבקיעה שער.
"ברור שקפצנו ושמחנו. אכפת לנו, זו הנבחרת שלנו, אלה החברים של ערן. אני לא יודעת לגבי אחרים, אבל אם היינו שמחים בכישלונות של הנבחרת איך זה היה מצייר אותנו? ערן תמיד ירצה שהנבחרת תנצח ותגיע להישגים הכי גבוהים, כי היא מייצגת את המדינה. בכל מקום בחו"ל שחיינו וביקרנו בו, תמיד אמרנו בגאווה שאנחנו ישראלים, גם אם זה לא הצטייר טוב אצל אחרים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"גם עכשיו בדובאי היינו בבריכה והיה זוג מכווית שערן דיבר איתם ופתאום הוא צעק לי: 'שי, עשיתי שלום עם כווית'. האישה מכווית אמרה לו: 'אנחנו לומדים בבית ספר לשנוא אתכם, זה מה שמלמדים אותנו, ואנחנו לא יודעים אחרת'. ואז את מגיעה למקום נייטרלי, וכל אחד מספר על עצמו, כולם נחמדים, ואתה משנה להם את כל החשיבה. מי שיוצא החוצה, מפורסם או לא, יש לו צורך להגן על המדינה כל הזמן, להסביר, לסנגר. תמיד אני נכנסת לעימותים בגלל זה. מדברים לא יפה? אני עונה, אין סיכוי שלא".
למרות שהיא נשואה לאחד הכדורגלנים המצליחים בישראל, עד לידת בנותיה התאומות - שי זהבי לא התעניינה בשום דבר שקשור לספורט. אבל כשנדדה בין יבשות בעקבות הקריירה של בעלה ערן, והגיעה איתו לסין, היא התמכרה לאימוני כושר, ואז גם צץ לראשונה הרעיון לעסק משלה. היום, חמש שנים אחרי, היא בעלת המותג "רוז'ה" (RUZE) לבגדי ספורט מעוצבים לנשים, שרוכב על הטרנד הכי חם בעולם האופנה מאז הקורונה. על פי ההערכות שוק בגדי הספורט יגלגל ב־2026 סכום עתק של כ־250 מיליארד דולר ברחבי העולם. היום זה כבר מקובל לשבת בבתי קפה, לצהריים במסעדה ואפילו לבילוי בלילה עם טייצים ממותגים של חברות כמו אלו יוגה ולולולמון. רוז'ה של זהבי נכנסנת בדיוק לנישה הזו. המחירים זולים יותר בהשוואה למתחרות הממותגות ונעים בין 200־300 שקל לטייץ. לפי זהבי מחזור המכירות הממוצע שלה עומד על כ־300־400 אלף שקל בחודש. כרגע, המכירות מתבצעות רק דרך הרשת ולפחות בזמן הקרוב - זהבי לא מתכננת לפתוח חנות פיזית משלה או למכור את המוצרים שלה במדפים בחנויות ספורט. "המצב בארץ כיום פחות טוב גם מבחינה כלכלית וגם חברתית", היא מסבירה. "בעתיד הכוונה היא לפתוח חנות וגם למכור בחו"ל אבל כל דבר בזמנו".
איך הכול התחיל?
"בסין הבנתי שאני חיה במקום שרק מייצר ומייצר ומייצר, ואמרתי לעצמי יאללה שי, תתחילי לעשות משהו גם", היא מספרת בריאיון שמתקיים במטבח של בית משפחת זהבי בסביון, שבו הם גרים מאז חזרו לארץ לפני כשנה. "לפני הבנות לא עשיתי ספורט, לא ידעתי מה זה בכלל. אחרי שהבנות נולדו קראתי כל מיני מאמרים על תזונה, איך משלבים ספורט עם אורח חיים בריא, ואמרתי, אני רוצה לעסוק במשהו שיקשר בין אופנה לספורט. התחלתי לחפש בסין מפעלים כדי ליצור מותג משלי. נסעתי כל יום שעתיים־שלוש לבקר במפעלים שהמליצו לי עליהם, להבין איך הופכים את הרעיון למוחשי".
איך ידעת לאן ללכת?
"בסין כולם מסביבך חיים את עולם הייצור והטקסטיל. פשוט התחלתי לשאול מה יש ואיפה. חקרתי את התחום מכל כיוון. שנתיים אספתי מידע והכנתי דגמים, עד שאמרתי לעצמי לפני שלוש וחצי שנים – אני הולכת על זה. ההתחלה הייתה אחת התקופות הכי יפות בחיים שלי. צברתי מלא ידע על משהו שלא היה לי שום ידע בו, באתי מאפס, וכמה זה כיף ללמוד. למדתי איך ליצור בגד, גזרות, מידות, איך למדוד נכון. זה היה מדהים. זה משהו שלא חשבתי שאעשה בחיים. למדתי פסיכולוגיה, איך זה קשור לבגדים ואופנה? אבל כשאת עוברת בעולם ממקום למקום את מכירה אנשים ותחומים חדשים, והחלום התגבש. בהתחלה הכנתי דגמים וניסיתי על עצמי, והרבה דברים פסלתי. נתתי גם לחברות להתנסות ולהגיד לי מה צריך לשפר. כל אחת עם גוף אחר ורצונות אחרים. מכל העצות הגעתי לנוסחה המושלמת בעיניי של גזרות ובדים. היום 95 אחוז מהלקוחות שלי הן לקוחות חוזרות. אז כנראה עשיתי משהו טוב".
גם את בעצמך התחלת לעשות ספורט.
"אני מתאמנת כל יום. רצה, עושה פילאטיס, יוגה, כוח. זה כיף. ואני חושבת שבגלל שאני עושה את כל סוגי הספורט, לקחתי את הגזרות הכי טובות, הכי מחזיקות, הכי מותאמות לכל סוג ספורט. יש הרבה בגדי ספורט שהולכים איתם ברחוב ובכלל לא מתאמנים איתם. אני לקחתי את היופי והאופנה ושילבתי עם ההתאמה לספורט. זה השילוב המנצח שלי".
בשנה האחרונה חדרו לשוק הישראלי מותגי־על כמו לולולמון ואלו יוגה. את חוששת מהתחרות?
"כשאני פתחתי את העסק לא הייתה תחרות בארץ למעט נייקי ואדידס. ונייקי ואדידס הם מותגים עולמיים שאני לא מנסה להתחרות איתם, כי הם לא בוטיק כמוני. את לולולמון אני מכירה המון שנים מהעולם. עליהם הסתכלתי ואמרתי: ככה אני רוצה להיות, גם מבחינת הגזרות, הבדים, הסטייל, הכול. הבדים שלי הם מאותם מפעלים שמייצרים ללולולמון בסין. אני מעצבת את הדגמים, ושולחת למפעלים שמייצרים. יש לי שני מפעלים קבועים שאני עובדת איתם בסין. למה שניים - כי לימדו אותי בחיים לא לשים את כל הביצים בסל אחד.
"לולו למון המציאו את הדבר הזה של 'ספורט כאורח חיים' – בגד שאת לא הולכת איתו רק להתאמן. פעם בנות הסתובבו בטייץ רק לספורט, ולא המשיכו עם הבגדים גם אחרי האימון. לולולמון היו הראשונים שמיתגו את הדבר הזה, ובזכותם נשים יוצאות בערב עם ביגוד ספורט. הם החברה הראשונה שעשתה משהו בוטיקי בסטייל אחר. אבל אני חושבת שאני עובדת טוב, ומי שמאמין בדרך שלו, כל עוד המטרה היא מול העיניים, יהיה לו את קהל הלקוחות הנאמן שלו. המתחרים תמיד יהיו שם, יותר טובים, יותר גדולים, אבל כל עוד אני אלך בדרך שלי, אני מאמינה שזה יצליח. אני היום, כמו שאת רואה, הולכת עם בגדי הספורט של רוז'ה לכל מקום. בערב אני עם ג'ינס, אבל יש אנשים שמעולם לא ראו אותי בלי בגדי ספורט, את קולטת?"
שי (35) מכינה לי קפה מהמכונה, מציעה לי לטעום מעשרות חטיפי הבריאות שיש לה במגירה הראשונה במטבח. השעה שעת בוקר, הבית ריק חוץ מעוזרת הבית. המון סירים על הכיריים, מחכים לשובם של שלושת הילדים – רוי (10) והתאומות דור וגיל (8) – מבית הספר. הבית מסודר למופת, ושי, בסט בגדי המותג שלה ובכפכפים כתומים, מספרת בגאווה על העסק ועל עצמה.
היא גדלה בראשון־לציון, למדה בבית הספר מקיף ח' ותמיד הייתה מוקפת בחברים כדורגלנים עם חלום גדול להצליח, כי בבית הספר הייתה מגמת כדורגל. במיוחד היה ידיד אחד, ערן, שאחר כך גם היה איתה באותו בסיס בצבא, ובמשך השנים יהפוך לבעלה ולאחד משחקני הכדורגל הישראלים המצליחים בכל הזמנים. זהבי שהרוויח בסין כ־10 מיליון דולר לעונה, נחשב לבכיר המשתכרים בכדורגל הישראלי. כיום מלבד הכדורגל, הוא עוסק גם בנדל"ן והונו מוערך בכ־150־200 מיליון שקל.
"הייתה לי ילדות רגילה מאוד", אומרת זהבי. "יש לי אח גדול ממני בארבע שנים שהיום הוא סוכן ביטוח, וגם דתי. אמא מנהלת חשבונות, אבא בפנסיה. בעברו אבא היה מנהל של מפעל דפוס דיגטילי שנסגר, ואז הוא התחיל ללמוד פסיכולוגיה רפואית ועסק בזה. העסק שלי הוא משפחתי, אמא מנהלת לי את החשבונות, אבא הוא המנכ"ל, וגם אחי עובד אצלי כאחראי על הסחורות. זה מרגש בטירוף".
דרך ארוכה עשתה זהבי מהילדות בראשון־לציון, דרך אירופה וסין, ועד הווילה היוקרתית בסביון. "ראשון־לציון היא עיר שאני אוהבת, אבל לא רואה את עצמי חוזרת לגור שם. עזבתי שם כשהתגייסתי לצבא. היייתי מ"כית. היה לי מושלם ברמות, אהבתי את הצבא. בבית הספר לא היה בין ערן וביני קליק, בצבא הכול התחיל. אם תשאלי מי התחיל עם מי, הוא אומר אני ואני אומרת הוא, אבל לא אכפת לי להגיד אני, הנה, שיהיה. הוא שיחק ברמת השרון, לא היה כדורגלן מצליח ומפורסם כמו היום. כשהשתחררנו התחלתי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, ושנה וחצי אחרי כן טסנו לאיטליה, כי ערן עבר לשחק בפאלרמו, והמשכתי ללמוד משם אונליין. זה היה קשה. לא פשוט ללמוד לבד דרך המחשב. הייתי טסה לרומא כדי לעשות שם את המבחנים בשגרירות הישראלית, אבל זו הייתה עוד חוויה. אני שמחה על התואר הזה מאוד".
זה באמת היה הכיוון שלך?
"לגמרי. התוכנית הייתה ללמוד תואר ראשון ושני ולעבוד בזה, אבל החיים לקחו אותי למקום אחר. התואר עניין אותי מאוד ולמדתי ממנו הרבה. אחרי שהיינו באיטליה שנה וחצי, התחתנו בארץ, וחזרנו לשם. נכנסתי להיריון עם רוי וערן חתם במכבי תל־אביב. היינו כאן שלוש שנים, גידלתי את רוי וניסיתי להבין מה זה להיות אמא. היו לי ארבע חברות שכולנו ילדנו יחד בנים. אחר כך נוספו עוד חברות דרך החברים של ערן. השלמתי כמה קורסים וסיימתי את התואר, ואז נכנסתי שוב להיריון, עם הבנות. שוב ניסיתי להבין מה זה להיות אמא לשלושה. כשהן היו בנות שנה עברנו לסין, וזה לא היה פשוט בכלל. הייתי בשוק בחודש הראשון, אבל לאט־לאט הבנתי שיש מלא ישראלים סביבנו. הכרתי שם חברות לחיים, זו הייתה תקופה יפה מאוד.
"היה לי בלוג של ספורט, שבו נתתי טיפים, אימונים קצרים, עצות על דברים שעברתי אחרי הלידה וקשורים לספורט. שם צברתי את הקהל האמיתי שלי. ביום שהתחלתי למכור את המותג שלי באתר, שיגרתי לכולם 'המכירה התחילה' ולחצתי סנד. ואז אני רואה טק טק טק טק, כמו פושים של החדשות, עוד מכירה, עוד מכירה, התחלתי לבכות מהתרגשות, לא מאמינה שעשיתי את זה, ושיש אנשים שמאמינים בי וקונים. האמנתי במוצר שלי, אבל עד שזה לא בחוץ את לא מאמינה שזה קורה".
ואחרי כל כך הרבה שנים בחו"ל, הבאת את המשפחה שלך לעבוד בעסק.
"ממש ככה. בהתחלה, בגלל שלא חייתי בארץ והכול נעשה מפה, הייתי חייבת אנשים שאני סומכת עליהם בעיניים עצומות, שאם לא אהיה זמינה, אם יקרה משהו, הם שם להחזיק הכול ולטפל בזה כמו שאני הייתי מטפלת בזה. הייתי חייבת מישהו שיתפעל משלוחים, סחורות שמגיעות ויוצאות, והצעתי לאחי לעשות את זה, והוא הסכים למרות שאין לו ידע בנושא, אבל אלה דברים שאתה לומד עם הזמן. יש לי מחסן שבו מי שרוצה יכולה לאסוף את מה שקנתה ולהחליף, ושם אמא שלי עוזרת. כשעסק הוא משפחתי לכולם אכפת באותה מידה, אף אחד לא מזלזל, נלחמים על כל לקוחה בשיניים. אמא שלי גם אחראית על שירות הלקוחות והיא תעשה הכול שלקוחה תצא מרוצה. זה מושלם מבחינתי. יש לנו ישיבות משפחתיות, אם יש משהו חדש בעסק, יושבים ומדברים וכל אחד אומר את דעתו".
מאיפה השם RUZE?
"סבתא שלי נפטרה לפני שבע שנים. היינו מאוד קשורות. קראו לה שושנה, וסבא שלי היה קורא לה רוזה. אחרי שהיא נפטרה אמרתי לעצמי, סבא הוא הבן אדם הכי מושלם, הכי טוב עלי אדמות, אני רוצה לעשות משהו בשבילה ובשבילו. חיפשתי שם שקשור אליה. רציתי לקרוא למותג רוזה, אבל בברזיל יש מותג בשם הזה, אז חיפשתי משהו אחר. ואז, כשגרנו באמסטרדם, התאמנתי אצל אמא של אחד החברים של הבן שלי, שהייתה מצ'כיה. היא אמרה לי שבצ'כית מבטאים וכותבים RUZE את המילה רוז. שתינו התרגשנו ומכאן גם הלוגו – בצורת ורד".
מה מייחד את העיצובים שלך?
"אני אוהבת מאוד צבעים, אבל גם רואה מה הלקוחות אוהבות ולמה יש יותר דרישה. ככה גם בגזרות. כיף לקבל פידבקים מלקוחות".
מי הלקוחות?
"אני חושבת שזה פחות צעירות־צעירות, ויותר נשים בנות 30 פלוס ו־40 פלוס, וזה משמח אותי. אצל צעירות הכול קל קליל, הכול יושב טוב, אצל אלה שהן קצת יותר בוגרות, נשים שעברו לידות, זה יותר מורכב, אבל הרבה מהן חוזרות וקונות אצלי, וזה עושה לי טוב בלב. הקהל שלי הוא נשים שצריכות שנקדיש מחשבה לגזרה, לבד שתופס יותר, ולא רק בנות שרק רוצות יפה".
את נעזרת בחברות מפורסמות שלך כדי לשווק את המותג?
"אני שולחת מתנות. ככה העולם עובד, ככל שרואים את זה יותר על נשים מוכרות, נחשפים יותר למותג. אין ברירה, אני צריכה לשחק גם את המשחק הזה. וזה כיף, כי הן יודעות מה זה איכות, רובן מתאמנות בעצמן".
למה המחירים של מותגי בגדי הספורט יקרים כל כך?
"זה לא רק בבגדי ספורט, זה בכל דבר איכותי. לי הכי חשוב שהאיכות תהיה גבוהה וזה עולה יותר כסף. יכולתי בקלות לעשות איכות פחות טובה ולמכור יותר זול, אבל זה לא משהו שהייתי קונה, וזה לא משהו שאני עושה".
מה התוכניות לעתיד?
"האתר מעסיק אותי מאוד כרגע, בעתיד הייתי רוצה להתפתח גם לתחום הגברים, זה משהו שהוא באופק. חשבתי על זה מהיום הראשון, אבל כל דבר בזמנו".
למרות ההצלחה והמכירות היפות, שלדבריה מסתכמות כבר בכמה מיליוני שקלים בשנה, היו מצקצקים שטענו שהעסק שלה קם ופועל רק בזכות הכסף של בעלה. "למדתי שתמיד יהיה לאנשים מה להגיד ותמיד יהיה מישהו שלא לטובתי", היא אומרת. בעודנו דנות על הנושא, נכנס ערן מסיבוב על הקורקינט, מטעין אותו ורץ לחבק את הכלב גולדן, שעל הקולר שלו כתוב "מכבי תל־אביב". "אני מאוד מרוצה בשבילה, שמח שהיא שמחה", הוא אומר. "אין לי יותר מדי נגיעה בעסק, אני יותר תומך לחימה, אבל שמח לראות את מה שהיא עושה ושהלקוחות אוהבות את זה".
שי: "ערן היה חלק מהמותג מהיום הראשון, מפרגן. הוא פרפקציוניסט, כמו במגרש. תמיד יש לו הערות, שאני שמחה עליהן. אני מקשיבה וצוחקת והוא לא מבין למה אני צוחקת, אבל הוא חייב להבין שלא כולם כמוהו, לא כולם מסוגלים לעשות את מה שהוא עושה. במקום הזה אני לומדת ממנו מלא, לוקחת את מה שהוא אומר ומייחסת לזה סופר חשיבות".
איך מרגיש לך לעשות עכשיו משהו שהוא רק שלך?
"תראי, תמיד הייתי שי, אף פעם לא הרגשתי בצילו, אף פעם לא הרגשתי שאני מפספסת משהו. הייתה תקופה אחרת, גידלתי ילדים, למדתי להיות אמא. בחו"ל, רחוק מהסביבה התומכת, ילדים צריכים את אמא בבית. ככה הרגשתי, ומאוד נהניתי מזה. נהניתי לחכות להם בבית ולבשל להם צהריים ולהיות מאה אחוז אמא. עכשיו הם גדלו, יותר עצמאיים, אני יכולה לשחרר קצת. אני מגשימה חלומות שתמיד היו לי, ולא מרגישה שהשארתי את עצמי בעבר בצד. להפך, נתתי מקום לשי אחרת, ועכשיו אני נותנת מקום לצד אחר שלי, וזה כיף מאוד. אני עדיין אמא דואגת, יש תמיד אוכל חם, ואקבל אותם אחרי בית ספר ואדאג לערן וזה חלק ממני. המשפחה זה הדבר הכי חשוב".
איך היו לך המעברים ממקום למקום בשנים שהייתם בחו"ל?
"היה מושלם. תמיד יש קושי עם הילדים, אבל זה כיף. עברתי מתרבות לתרבות, ממדינה למדינה, והכרתי מלא אנשים, גם כאלה שלא בטוח שהייתי מתחברת אליהם בארץ. החברים שהכרתי מחוץ לישראל הם החברים הכי טובים שלי היום, אנשים שהיו מסביבי בלי אינטרס או רצון לקבל משהו בתמורה, היו שם נטו כדי לעזור וליצור כמו משפחה קטנה, שאת בוחרת אותה. הילדים התלהבו מזה ממש. תגידי להם היום, בואו נעבור, הם הכי ירצו, הם רגילים לזה. ברור שבארץ כיף להם, המקום שהם גדלו בו, והשפה. בארץ כל היום עם חברים, יוצאים, נפגשים. בחו"ל אין את זה. רוצה לבוא אליי אחרי בית ספר? פותחים יומן וקובעים לעוד שבועיים. מנגד, יש קשיים: הילדים בישראל בקצב אחר לגמרי מהילדים בחו"ל, הכול הרבה יותר מהיר, והילדים שלי צריכים להדביק את הפער. פה הילדים גם בוגרים יותר, אולי כי אין פה תמימות, היא נעלמת מהר".
גם את הרגשת שהיית צריכה את אמא שלך שם?
"הרבה פעמים התקשרתי ובכיתי לה: 'אמא אני חייבת שתבואי, אני צריכה חום ואהבה'. אמא שלי היא החברה הכי טובה שלי בעולם, והיה לי קשה לחיות רחוק ממנה. דיברנו כל יום, אבל לפעמים הייתי חייבת חיבוק חם, שתלטף ותגיד הכול יהיה בסדר. והיא הייתה באה, לכל מקום בעולם. אלה היו שבועות של כיף ושכרון חושים. אמא שלי מאוד נוכחת, ומנצלים כל שנייה, כל שיחה, כל דיבור, כל חיבוק – אוגרים חוויות לזמן שלא נהיה יחד. ולמרות הכול, בא לי את ההרפתקה הבאה. כיף לי בארץ, אבל אני חושבת שהמעברים האלה והחוויות האלה לא יחזרו. כל עוד הילדים קטנים יחסית ואפשר להעביר אותם, אני בעד".
לפני שנתיים חוותה המשפחה הזוהרת אירוע קשה במיוחד. בעוד ערן, שחתם בקבוצה ההולנדית פ.ס.וו איינדהובן, היה במשחק מחוץ לעיר, שי ושלושת ילדיהם נפלו קורבן לשוד אלים בביתם שבאמסטרדם. רעולי פנים כפתו אותם ואיימו עליהם בנשק חם. וכאילו שזה לא הספיק, כחצי שנה בלבד לאחר מכן שוב פרצו גנבים לבית המשפחה, שלמרבה המזל שהתה אז בנופש בדובאי. שי מדברת על החוויה בכאב: "החיים מחולקים ללפני התקרית ולאחרי. זה תמיד יהיה שם. אבל אני חושבת שהתגברנו על זה כמשפחה בצורה הכי טובה שאפשר. לא חשבתי שנצליח כל כך מהר. הייתה הרבה מאוד תמיכה של ערן. הוא משך אותי מלמטה והוציא אותי מזה. הוא אמר: 'עברת משהו קשה מאוד, לא היה לך פשוט, אבל בואי נעבור הלאה, אל תשכחי מה שהיה, תחיי לצד זה'. וככה אנחנו חיים, לצד זה, גם הילדים. מדברים על זה, מזכירים את זה כל הזמן. פעם היינו ישר בוכים כשהנושא עלה. היום מדברים על זה כעל משהו שקרה ועברנו אותו. כולנו עברנו טיפול. הילדים עד היום עוברים וזה מאוד מחזק אותם. אני בעד. כל מה שעוזר. לפעמים לילדים קשה להיפתח מולך, ואת הטראומה הזו אני עברתי איתם, אז לפעמים יש מחסום לדבר, חוששים שיעשה לי משהו רע. בטיפול, שהוא מבחינתם המקום רק שלהם, הם משחררים, פותחים, ואני לא שואלת אותם מה היה שם. אני משאירה להם מקום להרגיש בטוחים. אמא לא מתערבת, ואני רואה שזה מאוד עוזר להם".
מרגיש שאתם תמיד מושכים אש - המסיבה שאירגנתם בווילה שלכם שהוקפצו אליה שוטרים בטענה שאתם מפריעים לתושבים, הביקורות שהיו עליכם אחר כך ברשת, המעבר לסביון שגרר הרבה תגובות וציקצוקים.
"זה מבאס אותי, ברור, אבל תמיד יחפשו אותנו. אנחנו יודעים מי אנחנו, וזה מה שחשוב".
ראש השנה, מה את מאחלת לנו?
"במדינה שלנו רק כשיש מלחמות ואסונות אנחנו מתאחדים, אז לא, שנהיה מאוחדים תמיד ונכבד אחד את השנייה ברחוב, לא משנה מה הדעה הפוליטית. לאהוב את האחר, לא משנה אם הוא שונה ממך, כל אדם הוא בנאדם, וזה מתחבר למה שקרה השבוע עם אלימות הנערים בפתח־תקווה. אני אומרת לילדים שלי תמיד, תכבדו, תעזרו, אם רואים מישהו חלש, תהיו שם בשבילו. זה חשוב בכל בית להעביר לדור הבא את הערכים האלה, כי הם ינהלו בעתיד את המדינה. ולי אני מאחלת שנהיה בריאים, כל המשפחה, וכל חלום שנחלום, נגשים".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.09.23
