פחות מ-20 קילומטר צפונה מקישינב נמצאים מרתפי היין של קריקובה – האתר המפורסם ביותר וגם המבוקש ביותר בקרב תיירים במולדובה. כאן, בקישינב, כל נהג מונית יודע לספר מה קרה לקולקציית היין של פוטין שאוכסנה במרתפים של קריקובה, הנמצאים כ-25 דקות נסיעה מהבירה.
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:
הרחובות והשדרות מתחת לאדמה משתרכים לאורך 120 קילומטר, ושטח המרתפים עצום - 530 דונם. לא פחות מעיר שלמה נמצאת שם מתחת לאדמה. מרתפי היין כאן נוסדו בשנת 1952, אבל המכרות קיימים כאן כבר מהמאה ה-16. כאן גם מפיקים אבן גיר ממנה בנויה קישינב.
בכניסה למרתפים עומד בניין שמזכיר צריח שחמט. מולו מסעדה מפוארת, ועל אדן החלון מסתתר מהגשם חתול עם שם מיוחד. לחמוד הזה קוראים מוסקט. את פניי מקבלת טניה, המדריכה במרתפים.
אוסף אותנו אוטובוס חשמלי בצבע אדום (שמזכיר יותר מכל רכבת חשמלית), ונכנס למנהרה תת קרקעית. אנחנו עוברים ברחוב קברנה ופונים לרחוב דיוניסוס, אל היין של יוון העתיקה, ועולמו של בכחוס.
ערימה עצומה של חביות יין מקבלת את פנינו: החביות הגדולות מכילות 7-8 טון יין והחביות הקטנות מכילות 225 ליטר יין, כלומר, חבית כזאת מספיקה לללא פחות מ-300 בקבוקים (750 מ"ל כל אחד). אנו ממשיכים במורד רחוב סוביניון ופונים לרחוב פיטיאסקה (זן ענבים שבמולדובית נקרא "נערה צעירה").
לאחר נסיעה של כשישה קילומטרים בטמפרטורה של 12 מעלות - שלא משתנה בקיץ ובחורף - אנו מגיעים לבית קולנוע. זה אולי בית הקולנוע היחידי בעולם שנמצא מתחת לאדמה ובו לוגמים יין מבעבע בעת צפייה בסרט - ליד כל כיסא יש מתקן שבדרך כלל משמש לפופקורן, אבל כאן עבר הסבה למתקן לכוס יין.
בסרט התדמית שמוקרן כאן אומרים שיין הוא שירה בתוך בקבוק, ומספרים על נזיר שהסתתר במנהרות האלה והכין בחשאי יין לצורכי הכנסייה, אבל נלכד ועונה על-ידי אויבים. האגדה עוד מספרת, כי עד היום שומעים במרתפים לשמוע את צעקתו, ועל שמה נקרא המקום קריקובו (קריק בשפות סלביות זאת "צעקה").
בסרביה הייתה יצרנית היינות הגדולה בממלכה הרוסית, ואחריה רפובליקת מולדובה, שהובילה בייצור היין בתקופת ברית המועצות, בזכות הכרמים שהיו באזור.
כאן גם מייצרים יין מבעבע על-פי השיטה הצרפתית הקלאסית. בסך הכול יש כאן במרתפים 40 מיליון ליטר של יין. מדי שנה מייצרים כאן 10 מיליון בקבוקי יין.
במהלך הסיור במרתפים מגיעים גם למוזיאון לייצור יין - יש כאן אוסף יינות מלפני 50 שנה של מותגים שמוכרים היטב למי שחי פעם בברית המועצות. על הבקבוקים האלה כבר הצטברה שכבה עבה של אבק, עדות לגיל היין.
תלויות כאן גם תמונות של פוליטיקאים, בהם זלנסקי, ארדוהאן, הקנצלרית אנגלה מרקל, פרנק ואלטר שטיינמאייר וכמובן גם פוטין. במקום בולט בין מוצגי המוזיאון מכתבו של הקוסמונאוט הראשון, יורי גאגארין, שביקר כאן במהלך יומיים בשנת 1966, ואיחל למרתפים להשיג את כל המדליות האפשריות, ואם לא תספיק המתכת הוא מתחייב להביא מתכות מהירח ומכוכבים אחרים. היסטוריה במיטבה.
קולקציית היין של פוטין
בהמשך נגלים לנו לאולמות הקולקציות. באוסף שנמצא כאן יש למעלה ממיליון בקבוקים שנשמרים כאן וממתינים ליום פקודתם. וגם כאן יש מנהג מעט מוזר: כשמגיע למולדובה נשיא או ראש מדינה אחרת הוא מקבל במתנה קולקציה של 450 בקבוקים בתוך תא פרטי במרתפים.
האגדה מספרת כאן כי איש מעולם לא לקח מכאן אף בקבוק, וכל מי שקיבל תא כזה נהנה מהאפשרות להתפאר בפני חבריו שיש לו קולקציה משלו במרתפי קריקובה.
הקולקציה של פוטין, עליה שמעתי רבות מנהגי מוניות, הוסרה מהתצוגה בשל המלחמה. ופוטין לא לבד: קולקציות של פוליטקאים נוספים הוסרו בשל ההתפחויות האחרונות.
אבל כאן לא אוהבים לדבר פוליטיקה. היין העתיק ביותר שיש באוספים האלה הוא בעצם, תאמינו או לא, יין פסח מירושלים משנת 1902. זה בקבוק מהאוסף של המרשל הגרמני הרינג. כאשר צבא סובייטי השתלט על ביתו, החיילים שתו חלק מהיין, ומה שלא שתו - הגיע לכאן. בסך הכל יש פה 2,000 בקבוקים מהאוסף.
"כאשר מגיע אלינו נשיא מדינה כלשהי אז בשם הרפובליקה של מולדובה, אנו מעניקים לאותו איש בכיר תא עם 400 בקבוקים", מסבירה טניה, ומחזקת את סיפור המסורת - "אף אחד לא לוקח את היין הזה, זה משהו סימבולי. את היינות אנו מאחסנים בצורה אנכית כדי שיהיה ליין מגע עם הפקק, וכך הפקק לא יתייבש והיין לא יהפוך לחומץ, מה שעלול לקרות לו עם השנים".
בסוף אנחנו מתקרבים לשיא של הסיור - אולמות הטעימה - אולם נשיאותי מרשים המיועד ל-60 אנשים, ומתחתיו אולם צנוע יותר - קרקעית הים, המעוצב כמו אוניה. בחור מזוקן עם מעיל נטול שרוולים מגיש לנו קינוחים, ומוזג לי ארבעה יינות בצבעים שונים.
עוד סיפור טוב שרץ פה במרתפים זה שיין אדום טוב לכוח הגברא. "הנשים יהנו יותר כאשר הגבר שלהן שותה יין אדום והגברים יהנו כשאישה שלהם תשתה יין לבן. אבל עדיף להם לשתות ביחד יינות בצבעים שונים", משתפת אותנו טניה בסודות האהבה המולדובית.
ביציאה מהמרתפים אני מוצא חנות משקאות חריפים שנראית קצת כמו דיוטי פרי. אני נכנס, רוכש מתנות למשפחה בארץ, ומברך על המחירים המצחיקים.
הכותב היה אורח משרד התרבות של מולודובה
