מדינת ישראל הקטנה ידועה בזכות הישגיה המרשימים בתחומי ההיי-טק, החקלאות והמדעים, אבל בכל מה שקשור לתחום היין והאלכוהול – ובייחוד לענף הבירה – אנחנו עם שלא שותה הרבה. למעשה, הישראלי צורך בממוצע רק כ-15 ליטר בירה בשנה (מקום אחרון ב-OECD), בעוד חברינו מצ'כיה גומעים בממוצע כ-140 ליטר בשנה.
עם זאת, אף שאנחנו אולי לא העם השותה, בהחלט יש מקום לגאווה מקומית גם בתחום האלכוהול: משקה הבירה התחיל, למעשה, בדיוק כאן – סיבה לחגיגה במיוחד מחר - 2 באוגוסט, יום הבירה הבינלאומי. לפי ממצאים ארכיאולוגיים, ייצור הבירה נולד באזורנו – מרכז המזרח התיכון, התפרס הלאה ודרומה עד מצרים, והמשיך מזרחה לאגן הפרת והחידקל. וזאת כבר לפני 8,000 שנה. מאזכורים בתנ"ך, דרך פפירוסים שנשתמרו, והמשך בעדויות מהיוונים והרומאים ששלטו באזור, ניכר כי תעשיית ייצור הבירה פרחה ושגשגה כאן.
כשהגיעה התרבות האסלאמית ובהמשך העות'מאנית, תעשיית הבירה – כמו שאר התעשיות והגידולים החקלאיים לצרכי אלכוהול – נכחדה לחלוטין. רנסנס קל הגיע רק בתקופת המנדט, כאשר הבריטים הביאו עימם הרגלי צריכה מוגברת של בירה לארץ, וכך החלו להקים מבשלות. התחום לא שרד עם עזיבתם את השטח, אולם שנים בודדות לאחר מכן הוקמו בישראל שתי מבשלות עצומות: טמפו בנתניה וקרלסברג באשקלון, המייצרות ברישיון מותגי ענק אירופאיים: קרלסברג, היינקן, פאולנר, גינס, ווינשטפן ועוד, לצד בירות מקומיות כמו מכבי וגולדסטאר.
לפני כ-15 שנים פרץ בארץ הגל הראשון של מבשלות קראפט ישראליות – מה שמכונה בטעות "מבשלות בוטיק". מאור הלפמן, בעלים ומייסד של בירה הרצל ומנהל תחום בירות ישראליות בחברת הכרם, מסביר כי "יש יין המיוצר ביקבי בוטיק, אבל בירה בייצור אישי ויצירתי, תוך שימוש בחומרי הגלם הטובים ביותר, היא 'בירת קראפט' ולא 'בירה בוטיק'. צריך לכנות את זה נכון".
הלפמן מסביר כי "יצרני בירות הקראפט בישראל צצו תחילה כתופעה מחתרתית מוזרה, ובאמת פנו לקהל של מביני עניין. עם זאת, בשנים האחרונות החגיגה הגיעה ללב המיינסטרים הצרכני. כיום בכל בר, מסעדה או חנות משקאות ניתן למצוא בירה קראפט מייצור מקומי".
מה היתרון של בירה קראפט מקומית על פני המיובאות?
"הבירות המקומיות טובות עד מעולות. עיקר יתרונן הוא אלמנט הטריות. כידוע, רצוי ללגום בירה כשהיא טרייה ככל הניתן, ולא בשיטות פסטור או שימור בצורה אחרת. תוסיפו לזה את הראש היצירתי הישראלי, גישה מקדמת טכנולוגיה ומדע – וקיבלנו מוצר מעולה, טרי, יצירתי והכי חשוב, משלנו".
מה פלח השוק של בירות קראפט בארץ?
"אם נשווה את עצמנו לשוק האמריקני, ששם יש חגיגה גדולה בכל הקשור לקראפט המקומי, אזי אצל הדוד סם כ-16 אחוז מנתח שוק הבירה המקומי מוחזק על ידי מבשלות קראפט. למעשה, בכל שבוע נפתחת בארצות הברית מבשלה חדשה. ואילו כאן, ההערכות מצביעות על כשניים-שלושה אחוזים מנתח שוק הבירה המקומי, שגם כך קטן יותר בפער. בשורה התחתונה, יש הרבה לאן לשאוף, אבל הכיוון חיובי".
גם ליאור בלמס, מנכ"ל בירה אלכסנדר, מצטרף לחגיגה ואומר כי "הציבור הישראלי כבר לא מחפש רק את הריגוש שבחידוש, אלא מעוניין בבירות איכותיות ומורכבות יותר – ולכן אנו רואים את המשך הצמיחה של שוק בירות הקראפט. היתרון שלנו כבירה ישראלית מקומית הוא שהבירה טרייה, לא מסוננת ולא מפוסטרת, והיא לא עוברת מסע ארוך בים ובמחסנים עד שהיא מגיעה ללקוח".
דניאל אלון, מנכ"ל מבשלת הקראפט Jem's, מוסיף ואומר כי "בהחלט ניכר כי הצרכנים הישראלים מפתחים טעם משובח יותר ויותר, וגם מבחינה כלכלית ניתן לראות את הביקוש הגובר לבירה פרימיום מקומית. אנו רואים התפוצצות של יצירתיות, עם מבשלות בירה קטנות רבות שצצות ברחבי הארץ ומציעות מגוון רחב של סגנונות וטעמים".
השאלה הנצחית: פחית או בקבוק?
מי שגדל בישראל בשנות ה-70, ה-80 או ה-90, בוודאי זוכר את חוויית הלגימה הראשונה מפחית בירה של יצרן מסחרי גדול, שהביאה איתה טעם מתכתי ומוזר שמאפיל על טעם המשקה. היום הפחיות מכילות שכבת בידוד פלסטית פנימית, המונעת מהנוזל לקבל טעמים מדפנות פחית האלומיניום – כך שטעם הבירה עצמה נשמר.
הלפמן מדגיש כי פחית עדיפה על בקבוק: "האויב הגדול ביותר של בירה טרייה הוא אור השמש, ולא חסר לנו מזה בישראל. קרני השמש גורמות לבירה בבקבוק להתחמצן ולאבד את טעמיה הייחודיים. הבירה בפחית אטומה לפגעי השמש, וכך נשמרת טריותה. מעבר לזאת, היא קומפקטית, קל יותר להוביל ולאחסן אותה, וגם בארצות הברית – 60 אחוז מבירות הקראפט נצרכות בפחיות".
המבשלות אכן החלו להפיץ יותר ויותר בירה בפחית. הראשונים לעשות זאת היו אנשי בירה מלכה בגליל. לאחר מכן הצטרפה גם מבשלת נגב הוותיקה. הגדילה לעשות מבשלת הרצל הירושלמית, שהודיעה (ממש לפני שבועיים) בקול תרועה: "הפסקנו עם הבקבוקים – עברנו לפחיות בלבד".
גם המסעדנים החלו לשנות גישה. תחילה השפים הגדולים בישראל הביעו חשש מלהגיש פחית במסעדת יוקרה - אבל אחרי שהבינו את הבדלי האיכות וראו מה קורה אצל הקולגות מעבר לים, השתכנעו והיום אפשר למצוא פחיות בירה במיטב המסעדות של ישראל.
ומה לגבי הטעם?
הטעם הישראלי בבירה התקדם מאוד בשנים האחרונות. הטרנד הנוכחי הוא חיפוש אחר הטעם הכשותי. כלומר, בירות המכילות יותר כשות (צמח עשבוני שמעניק לבירה מרירות ובושמתיות). בצורה זו, נשמרת הבשומת בצורה המיטבית ואפשר ליהנות מסגנונות של ייצור בירה כמו IPA, פייל אייל ועוד, אשר עונים גם לטעם החך הישראלי – המחפש אחר המתובל או המריר, בעיקר בעונת הקיץ.
בקיצור, גם ביום הבירה הבינלאומי כדאי לזכור שיש פה תוצרת מקומית מעולה וטרייה, תעשייה להתפאר בה המביאה יצירתיות וחדשנות, ומיישרת קו עם המותגים בעולם. לנו כצרכנים נותר רק לתמוך, לפרגן, ואולי לשתות קצת יותר בירה – ולו רק כדי שיום אחד נוכל לעמוד בכבוד גם מול הצ'כים.
