פרופ' אדוארד סלינגרלנד, חוקר דתות, פרופסור לפילוסופיה ומחבר הספר "Drunk", טען בספרו כי הציביליזציה האנושית כולה הושתתה על המצאת המשקאות האלכוהוליים בתקופה הפרה-היסטורית. בהחלט יכול להיות שמדובר בהגזמה מסוימת, אבל ככל שהדבר נוגע למזרח אירופה - הטענה כי הציוויליזציה שלה מבוססת על הוודקה - נכונה בהחלט.
ולא, לא מדובר רק על כך שבין פולין ורוסיה ניטשת מלחמת עולם מגוחכת בדבר השאלה מי המציא את הוודקה, כבסיס לשאלת הזהות הלאומית העמוקה ביותר. אף לא בטענתו של הסופר הרוסי המפורסם וונדיקט ירופייב, בפואמה שלו "מוסקבה-פיטושקי", כי כל השתלשלותה של ההיסטוריה הרוסית המודרנית מקורה בהרגלי שתיית הוודקה בקרב פשוטי העם והאליטות בחברה הרוסית.
את הוודקה לא המציאו הפולנים, הרוסים וגם לא האוקראינים, אלא ככל הנראה עשו זאת הגרמנים. מדוע אם כן היא התפשטה במזרח אירופה וקיבלה שם סלבי, הגזור מהמילה הסלבית למים?
הדימוי הרווח על אנשי מזרח אירופה, ורוסיה בפרט, כעל שתיינים כרוניים, המזיח את כל העיסוק בשאלה הזאת לתחום הקומי והשולי, מושך אמנם את הסטודנטים לקורס "וודקה, שתיינים ופונדקים במזרח אירופה" באוניברסיטה העברית כמו זבובים לדבש, אבל שם מצפה להם הפתעה: מדובר במחקר רציני, ואף משעמם בחלקו, של תהליכים כלכליים וחברתיים שחלו במזרח אירופה בעת החדשה ואשר הוודקה שיחקה בהם תפקיד מרכזי.
האמת היא כי את הוודקה לא המציאו הפולנים, הרוסים וגם לא האוקראינים, אלא ככל הנראה עשו זאת הגרמנים. מדוע אם כן היא התפשטה במזרח אירופה וקיבלה שם סלאבי, הגזור מהמילה הסלבית למים?
עד המאה ה-16 הוודקה לא הייתה המשקה המסורתי במזרח אירופה, והמשקאות האלכוהוליים המסורתיים בה היו תסיסת דבש ובירה. אל הבירה הסקנדינבי, ברגי, נושא שם סלאבי ולא גרמאני; ואצל הפינים, שקדמו לשבטים הסלאביים ברוסיה האירופאית של היום, מופיע מיתוס, הכלול באפוס הלאומי שלהם (שירה אפית, "קאלוואלה") על הולדת הבירה כתוצאה מהאהבה העזה בין השעורה לבין הכשות.
פיוטר הגדול הביא למקסום רווחי המדינה משיווק אלכוהול, והיה בעצמו שתיין לא קטן שנהג להשקות לשוכרה את כל סביבתו הקרובה, כולל נשים ודיפלומטים זרים
זיקוק האלכוהול, המצוי בבסיס ייצור הוודקה, הומצא עוד בימי הביניים דווקא על ידי הערבים, ומכאן שמו הערבי. הוא הומצא תוך עיסוק מדעי בכימיה ולא לצרכי שתייה. עצם הרעיון שאפשר לשתות את הרעל הזה היה וודאי מעורר בערבים זעזוע נפשי עמוק.
תהליך זיקוק האלכוהול הגיע לאירופה במאה ה-13, אך גם שם הוא היה מוגבל במשך תקופה ארוכה למעבדותיהם של אלכימאים. הוודקה המסחרית הומצאה סביב שנת 1500, והתפשטה במהירות שיא ברחבי מזרח אירופה, ובעיקר בממלכת פולין-ליטא וברוסיה המוסקבאית.
המשקה החדש התאים ככפפה ליד למזרח אירופה הודות לצירופם של שני גורמים עיקריים: עלייה תלולה בביקוש לתבואה במערב אירופה, כתוצאה מהעיור והמעבר המתגבר לעיר ומתהליכים טרום-קפיטליסטיים אחרים, וסגירת הים השחור לייצוא תבואה.
מצד אחד, מזרח אירופה הופכת בעת החדשה ל"אסם התבואה" של מערב אירופה, מה שהוביל לשינויים מרחיקי לכת במבנה החברתי, הפוליטי, התרבותי וכמובן הכלכלי של האזור כולו. אבל מאידך, ייצוא התבואה מאזורים מסויימים במזרח אירופה, דווקא מאלה הפוריים יותר מבחינת גידול התבואה (כמו אוקראינה שכל נהרותיה המרכזיים זורמים לים השחור ולא לים הבלטי, או רוסיה המוסקבאית שהייתה מנותקת אז כמעט מכל מוצא לים, חוץ מארכנגלסק) נעשה קשה יותר.
בנקודה זאת בדיוק נכנסת הוודקה לתמונה. מהר מאוד התברר למחזיקי הזכות לייצר ולשווק משקאות חריפים - שהיו אז בעלי האחוזות בממלכת פולין, ושליטי המדינה ברוסיה - שהרבה יותר כדאי וקל לשווק עודפי תבואה בצורת וודקה. כך נוסד הפונדק המזרח אירופי, לא כמקום בילוי לשולי החברה, כמו במערב, אלא כמוסד חברתי, תרבותי וכלכלי מרכזי (אחרי המדינה והכנסייה).
לא זו בלבד שאין חיים במזרח אירופה ללא וודקה, אלא מסתבר גם שאין היסטוריה יהודית ללא וודקה, לפחות בעת החדשה: בממלכת פולין-ליטא נמצא באותה התקופה היישוב היהודי הגדול והחשוב ביותר בעולם, והעיסוק הכלכלי הטיפוסי והמרכזי של היהודים האלה היה בדיוק חכירת הזכויות לייצור ולמכירת משקאות אלכוהוליים, ובראש ובראשונה הוודקה.
בניגוד לרפובליקת האצילים הביזורית של ממלכת פולין, בה היה המונופול על ייצור האלכוהול שייך לבעלי האדמות, ברוסיה היה זה, כאמור, מונופול של המדינה. איוון האיום, הצאר של כל רוסיה, הוא שהקים את מערכת פונדקי הצאר במאה ה-16, ופיוטר הגדול, שליט רוסיה, הביא למקסום רווחי המדינה משיווק אלכוהול, והיה בעצמו שתיין לא קטן, שנהג להשקות לשוכרה את כל סביבתו הקרובה, כולל נשים ודיפלומטים זרים.
כך למשל, השקה פיוטר הגדול את דוכס קורלנד, בחתונתו (עם אחייניתו של פיוטר), עד כדי כך שמת כעבור ימים ספורים לאחר החתונה. פיוטר הגדול הנהיג בצבא שלו גם מנה יומית של וודקה לכל חייל, שנקראה "כוסית הצאר", ושהייתה נהוגה עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה - ואז בוטלה.
אבל לא לדאוג - לאחר תבוסות הצבא האדום בראשית הפלישה הגרמנית לרוסיה בקיץ 1941, הרגישה ההנהגה שהצבא הרוסי לא יצעד בלי חזרתה של מכסת הוודקה היומית, והיא הוחזרה תחת שם חדש – "כוסית קומיסר העם".
כל התהליכים המוזכרים ורבים אחרים, הביאו להתפשטות תרבות שתיית הוודקה במזרח אירופה בקרב כל המעמדות, הרבדים והקבוצות הלאומיות, כולל שתייה מסיבית בקרב נשים ואנשי כנסייה.
ד"ר יהודית קליק מלמדת בחוג ללימודים רוסיים וסלאביים ובחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, וחוקרת במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב
