יישובים נטושים, שדות חקלאיים שוממים ורק מלולי התרנגולות עוד נשמעים קולות - הרבה השתנה בגבול הצפון מאז השבת השחורה. לצד היישובים המפונים, גם היקבים, שנמצאים במרחק קילומטרים בודדים מלבנון, קיבלו הוראה להתפנות וכמה שיותר מהר, ועכשיו, אצלם חלקם, טנקים ונגמ"שים מחליפים את מכוניות האורחים במגרש החנייה. חלק גדול מתעשיית היין הישראלית מושת על יקבי הצפון ועל הכרמים בקו החזית, וכרגע כולם בבעיה.
מרכזי המבקרים של היקבים נטושים לחלוטין, אין תיירות בכלל, והיקבים עובדים במינימום תפוקה. גם מרבית העובדים המתגוררים בישובים הסמוכים מפונים, והם חוששים לחזור לעבודה או לבתים שלהם, כי הם יודעים שהמלחמה רחוקה מלהסתיים. המזל הגדול הוא שעונת הבציר הסתיימה, והכורמים לא צריכים לעבוד בכרם תוך שנוחת עליהם בלי הרף מטר טילי נ"ט ופצמ"רים.
שוחחנו עם מספר גדול של בעלי יקבים השוכנים בסביבת גבול הצפון, והפכו לשטח צבאי סגור. חלק, הסכימו לדבר ולשתף על המצב שאליו נכנסו, שבו הם לא יכולים לשוב לביתם ולעבודתם, ובעיקר לא יודעים מתי או איך המצב ישתפר.
"היקב סגור מאז אותה שבת ארורה, כשקיבלנו הוראה מהמועצה המקומית לסגור את היקב, כי מפנים את כל התושבים", מספרת בילי הרוני, מבעלי יקב דלתון שנמצא קילומטרים בודדים מגבול לבנון. "רוב עובדי היקב גרים ביישובים סמוכים כמו אביבים ומשגב עם, ורובם עדיין לא ביקרו בבית מאז, ובטח שלא ביקב. כבר כמעט חודשיים".
התפאורה כמעט סוריאליסטית: היקב - שבימים כתיקונים מלא אנשים שמחים שמערסלים יינות משובחים בכוסות - נטוש עכשיו. "מי שנשאר כאן לא יכול שלא לשמוע את הדי הפיצוצים, את התותחים ואת המסוקים. היינן שלנו, גיא אשל, סיפר שכל היקב רועד בכל פעם שיש הפגזה ארטילרית, הוא ממש חושש למיכלי היין", מסבירה הרוני.
יובל ג'וב הר-גיל, מזקקת יוליוס, קיבוץ חניתה: "הקיבוץ נמצא בקו החזית, והפך לשטח צבאי סגור – אי אפשר להתקרב לאזור. נובמבר ודצמבר זה הייצור הכי משמעותי שלנו, והשנה הוא נמחק מלוח השנה. בשיא העונה נאלצנו להפסיק את הייצור"
מאז 7 באוקטובר היקב נסגר למבקרים ולכניסת אזרחים. כל נושא האירוח ביקב של הרוני מהווה חלק נכבד מאוד מההכנסות. "היו מגיעים אלינו מדי יום אנשים לטעימות יין, קבוצות, ארוחות, רכישת בקבוקים, וכל זה עומד כרגע על אפס מוחלט, לאף אדם אסור להתקרב לאזור. יחד עם זאת, בגלל שאנחנו נחשבים כעסק חיוני, קיבלנו אישור להגיע עם כמות מצומצמת מאוד של עובדים, וכך מגיע רק צוות הייננים והתפעול הקטן, יחד עם אלכס, שהוא המנכ"ל בפועל", מספרת הרוני.
כאמור, ליקב דלתון, כמו לשאר היקבים באזור יש מזל גדול, כי עונת הבציר הסתיימה ממש ימים אחדים לפני תחילת המלחמה. כלומר כל הענבים כבר נבצרו מהכרמים, והספיקו הגיעו ליקב כדי להתחיל את תהליך יצירת היין. "היינן והצוות שלו מורשים להיכנס ולטפל רק לשעות בודדות כל יום בנושא תהליך התסיסה והייצור, ואכן היה לנו מזל גדול שזה לא קרה בעונת הבציר. בחודש יולי 2006 נפתחה מלחמת לבנון השנייה בעיצומו של הבציר, וצוות הכורמים, היינן והבוצרים היו עם שכפ"צים וקסדות. אז גם נפל טיל באחד הכרמים שלנו, שגרם לנזק רציני".
ומה עם מכירות היין? מרגישים את המלחמה בהכנסות?
"מכירות היין ירדו בכל רחבי הארץ כבר מתחילת המלחמה. בניגוד לקורונה, שאז המכירות פרחו אצל כולם, פה היין מתחבר כמשהו משמח, כייפי, חיובי חגיגי. אבל לאור האסון אנשים לא שותים יין, לא חוגגים וגם אולי חוששים לאבד קשר עם המציאות. אנשים לא מסוגלים להתנתק מהחדשות. יחד עם זאת, בשבוע האחרון כשהייתה הפסקת אש, הרגשנו שיש איזו חזרה עדינה לרכישה של יין בסופי שבוע".
הקיבוץ שנמצא בקו החזית
יובל ג'וב הר-גיל הוא הבעלים של מזקקת יוליוס שנמצאת בקיבוץ חניתה, כ-150 מטרים בלבד מגדר המערכת. המזקקה של הר-גיל מעסיקה שישה אנשים, והיא מייצרת את כל המשקאות שלה בקיבוץ - הם מייצרים כהילים מהגפת (שאריות ענבים) שאותה קונים מהיקבים הגדולים.
"באופן רשמי, המלחמה התחילה גם אצלנו ב-7 באוקטובר", מספר הר-גיל, "תושבי הקיבוץ ידעו מראש מה עומד להתחולל, ולכן פינו את עצמם כבר למחרת השבת השחורה, שזו הייתה בהחלט החלטה נבונה נוכח מה שמתחולל שם. לממשלה לקח כמה ימים להודיע לכל הישובים סמוכי הגדר להתפנות, ובכללם גם קיבוץ חניתה, איפה שהמזקקה נמצאת".
כל פעילות הייצור הופסקה מאז אותו תאריך, והר-גיל סגר את המזקקה. "גם אם הייתי רוצה להמשיך לייצר, קיבוץ חניתה נמצא ממש בקו החזית, והפך לשטח צבאי סגור – אי אפשר אפילו להתקרב לאזור", הוא מספר. "בניגוד ליקבים – שהספיקו כבר לבצור ולייצר את היין מהבציר הנוכחי ועכשיו הוא שוכב ונח במיכלי נירוסטה או בחביות, אצלנו העבודה המשמעותית מתחילה רק באוקטובר, כשאנחנו מקבלים את הגפת מהיקבים, וממשיכה לתוך נובמבר ודצמבר – זה הייצור הכי משמעותי שלנו, והשנה הוא נמחק מלוח השנה. מה שקרה בפועל, שבשיא העונה נאלצנו להפסיק את הייצור, ועל כן סביר להניח שגראפה ושאר משקאות מבציר 2023 פשוט לא יהיו קיימים".
ממה בעצם אתם חיים עכשיו?
"ששת העובדים שלנו ומשפחותיהם התפזרו לכל רחבי הארץ. אנחנו חיים כרגע רק מהמלאים שקיימים מעונות קודמות. ברגע שזה ייגמר, זהו, הכל נגמר. אין לנו יותר שקל. בפועל, אנחנו מחמיצים עונה, כי כל מה שקשור לענבים – 80% מהייצור שלנו לא מתרחש, ואנחנו בהחלט עומדים להיכנס לברוך".
תחזרו למזקקה אחרי המלחמה?
"כל אחד מהעובדים והמבנה הנפשי שלו והדעות שלו. נראה לי שהעובדים הרווקים יותר גמישים, אבל בני משפחות הרבה יותר חוששים מהחזרה והמצב, ולכן יש אי-ודאות גדולה. אנחנו בקבוצת ווטסאפ גדולה עם חברי הקיבוץ, וכולם מנסים לעזור אחד לשני מבחינה עסקית, חברתית, מגורים ועוד. אבל אף אחד לא יודע מתי המדינה תתעשת ותודיע לנו מתי נוכל לחזור או איך מפצים אותנו. הנזק עבורנו הוא מהותי ואפילו קיומי. עם זאת, כהרגלי, אני תמיד אופטימי".
גם יקב הבוטיק דישון, הנמצא ביישוב דישון מרחק ארבעה קילומטרים מהגבול, היה בין ראשוני היישובים שהתפנו. "אין מבקרים. "אני מגיע פעם בכמה ימים רק כדי לשלוח יין ללקוחות, אבל חוץ מזה אין מכירה. אני מגיע ממשפחה של לוחמים וגם שירתי ביחידה נבחרת, אז אני לא חושש לחזור, אבל יש סביבי הרבה שפוחדים. יש לנו ציוד במיליונים, אנו מתפרנסים טוב מהיקב ואין לנו משהו אחר, אנחנו חייבים לחזור לשם", סיפר עידן בן גל, בעל היקב.
יאיר היימן, הבעלים של יקב היימן שנמצא ביישוב מתת (שפונה וכרגע סגור לכניסה או ליציאה), מתגנב מדי פעם ליקב ומוציא משם קצת ענבים ובקבוקים. גם את מאיר ביטון, הבעלים של יקב הר מתת הנמצא מרחק של מטרים ספורים מהגבול, פינו לפני חודשיים, והוא כרגע מפונה אצל משפחה בטבריה, והילדים עזבו לפורטוגל. גם ביטון, כמו היימן, מגיע פעמיים-שלוש בשבוע ליקב, בודק שלא נגרם נזק. "במזל כל האירוע נפל על התקופה שאחרי הבציר, למרות שהמכירה ביקב נפלה לגמרי, ולמעשה מתה", מסביר ביטון. "אם המצב יימשך זה ייפגע לנו בכרם, כי לא נותנים להגיע לחלקות הגפנים. המצב לא נעים, יש בטונדות ענקיות בכניסה ליישוב וכל הזמן שומעים בומים חזקים. כל היום יש מנגינה של תותחים ברקע, והרבה מאוד מסוקים. הרבה משפחות, בייחוד כאלה עם ילדים קטנים, אומרים שהם צריכים לחשב מסלול מחדש ושוקלים אם בכלל לחזור ליישוב. אם חוזרים לאותו מצב שהם על הגדר ואנחנו בבית, אז מגיע הפחד והתמונות של מה שקרה בדרום, וזה רודף אותנו – כולם מדמיינם את זה. יש לי בית מקרטון, ואין לי אפילו מפתח לדלת. לי לא איכפת, אבל אשתי בלחץ".
טילים בכרמים
אבל לא רק יקבי הבוטיק סובלים מהמצב: יקב הרי גליל הוא אחד היקבים הגדולים בארץ, וכנראה גם אחד היקבים הקרובים לגבול הלבנון - רק 800 מטרים מפרידים בינו לבין הגדר. "מדי יום, היינן שלנו, מייקל אייברי, מקבל אישור מגורמי הביטחון כדי להיכנס ליקב. מדי בוקר בשעה 6:30 הוא יודע אם בכלל יוכל להגיע לעבודה או לא, בכפוף לאישור שמנפיקים לו. היינן וצוות מצומצם של שישה אנשים עובדים ימים קצרים ועושים רק עבודות חיוניות. אם יש אירוע אז בהתאם להוראות הביטחון צריך להתפנות. לפיכך גם מרכז המבקרים סגור והמשרדים מושבתים", מספר שאולי בן ערב, מנכ"ל היקב.
בן ערב מסביר כי הייצור מתעכב גם על רקע מחסור בכוח אדם: "כרגע הרבה מהצוות נלחם, יש לנו חבר'ה מגויסים, וכאלה שמסיבות אישיות לא יכולים להגיע. יש הרבה עובדים שפונו, ואמרו לנו שיש להם חשש גדול לחזור. גם אני מיישוב מפונה, מעין ברוך, שנמצא 400 מטר הגבול. אני לא פוחד לחזור, אבל על אשתי והילדים – אין בכלל מה לדבר".
היה לכם נזק פיזי מהמלחמה?
"הכרמים נפגעו. יש נזקים פיזים כמו פצמ"רים שנפלו בשטח, טנקים שעלו על גפנים, גדרות שנרמסו לחלוטין. אבל ליקב היה מזל גדול, על אף שנפלו טילים ממש לא רחוק".
