בירוחם קמה ממש לאחרונה שכונה חדשה. השכונה הזאת זכתה לנוף שכל חובב יין היה רוצה להתעורר מולו כל בוקר: 100 דונם כרמים. וכן, במדבר. שורות הגפנים האלה שייכות ליקב פינטו, יקב משפחתי קטן ומיוחד - אבל הן לא לבד - לא פחות מ-42 יקבים וכרמים נמצאים באזור.
לתעשיית היין הצעירה כאן עדיין אין הרבה ציוני דרך משמעותיים, אבל אחד מהם התרחש באוגוסט 2020, אז לראשונה הוכרז בישראל "אזור יין" - יהודה. האזור הזה מוכר ומוכרז כאפלסיון היין הרשמי הראשון, והיחידי, בינתיים, בישראל.
80 מ"מ גשם בממוצע בשנה בנגב - התנאים הקיצוניים משפיעים על הגפן וזו בתורה - על היין. רק לשם ההשוואה - באזור ירושלים יורדים על הכרמים ממטרים של 800-1000 בממוצע בשנה
אבל זה לא יישאר ככה לאורך זמן - ממש בימים עלה עומלים במקבלים גופים שונים בשביל לאפשר להכריז על אזור הנגב כאזור יין רשמי, כמו בצרפת ובעוד אזורי גפן פוריים אחרים. כך נולדו השמפנייה והפרמזן - אזורים שבהם מתקיימת חקלאות ספציפית והם בעלי טעמים ייחודיים לאזור. במילים אחרות: חזון בן גוריון להפרחת הנגב, הוא עכשיו בידיים של תעשיית היין.
ואם כבר בן גוריון, אז האגדה כאן בנגב מספרת שכאשר המומחים אמרו לו שאי אפשר לטעת יער בנגב - הוא החליף את המומחים. אז נכון שזה אזור מאתגר מבחינות רבות, אבל עם זאת, אדמת הלס הפוריה וגורמים נוספים, הופכים אותה גם לאזור מוצלח מאוד לגידול יין. קחו למשל את הגיר - הגיר באדמת הנגב ממש לא אידיאלי לגפן וגורם לאדמה להתקשות, אבל בסופו של דבר - ליין מגפנים שגדלו על אדמת גיר, יהיה טעם ייחודי. מאפיין נוסף לאזור הוא הטרואר (הרכב האדמה האקלים) של הנגב והמדבר ויחד עם הטרואר של הרי יהודה.
כשאומרים מאתגר בהקשר הזה, מתכוונים לאקלים צחיח בגובה 600 מטר מעל פני הים, עם 325 ימי שמש בממוצע בשנה, 80 מ"מ גשם בממוצע בשנה - התנאים הקיצוניים האלה משפיעים על הגפן וזו בתורה - על היין. רק לשם ההשוואה - באזור ירושלים יורדים על הכרמים ממטרים של 800-100, בממוצע בשנה. בנגב, לעומת זאת, הכורם משפיע מאוד על הגפן ועל הצימוח כי הוא שולט בכמות המים שהצמח יקבל. השליטה על הכרם מאפשרת בסופו של דבר לכורם לעשות איזה יין שירצה. באזור הספציפי של מצפה רמון גילו מאובנים מים טתיס מהיבשת הקדומה, והים הזה השאיר כאן אדמה מליחה שמחלחלת לגפן.
אחד מחלוצי היקבים בדרום הוא יקב יתיר, שכרמיו הראשונים ניטעו כבר ב-1980. היקב הוקם כמיזם משותף של כורמי האזור ואגודת הכורמים, שגילו את הפוטנציאל יוצא הדופן הטמון בחבל יתיר, אזור בעל היסטוריה עשירה של ייצור יין אשר החלה עוד בממלכת יהודה הראשונה.
על אף שאזורים צפוניים נתפשים כקלים ונוחים יותר לגידול ענבים, דווקא אזור הנגב בעל תנאי האקלים והתנאים הפיזיים המאתגרים, דרשו ממומחי היקב להרחיב את גבולות הטרואר ולהטמיע שיטות גידול יצירתיות כמו בחירת חלקות גבוהות או שילוב של מספר זני ענבים.
מישלן בנגב?
לפני 11 שנים הסופר והעיתונאי, צור שיזף, שתל במצפה רמון 20 דונם ראשונים של הכרם שלו. בגיל 52 באמצע החיים הנוחים בל אביב, הוא החליט להיות חקלאי ולפתח את עולם היין בנגב. היום הוא מגדל גפנים בשיטה טבעית ומפיק יין טבעי.
השכן שלו, יקב ננה, נטע את הכרם הראשון באזור - לפני 13 שנה - החלקה הראשונה של הכרם בת 30 דונם. ננה, היה החקלאי הראשון מזה 2,000 שנה, שהחליט שהוא נוטע גפנים באזור. הדרך שהוא עבר הייתה מרתקת ופתלתלה, לא היו לו צינורות מים, הגמלים אכלו את הגפנים, וגם הקירבה לגבול עם מצריים הייתה בעייתית מאוד מסיבות ביטחוניות.
ננה הפשיל שרוולים מול המערכת הבירוקרטית בשביל להפוך את מצפה רמון ואת אזור הנגב לאזור יין. אחריו הגיעו משפחות נוספות שנטעו שם כרמים. כיום יקב ננה מייצר 85,000 בקבוקים בשנה. נכון להיום המציאות לגמרי השתנתה: יש פה חקלאות יין. הכורמים כבר יודעים איזה זנים טובים כאן ואיזה זנים יתנו תוצאות טובות פחות. את הענבים בוצרים בידיים ולא במכונות - 130 טון ענבים.
ובחזרה לירוחם: בימים אלה בונים מרכז מבקרים ביקב פינטו כשגולת הכותרת שם תהיה יין מדברי. בינתיים גם מפנטזים שם על מסעדת מישלן אמיתית, כזאת שבאמת תצטרכו לנהוג באוטו ולשחוק את הצמיגים בדרך, כמו שהתכוונו לזה בהתחלה כשהמציאו את מדריך המסעדות של מישלן.
לפני כחודש יוצרות "השזרה" - עסק חברתי שפועל לקידום התרבות הקולינרית והגדלת הנוכחות הנשית בתחום היין, ויצר קהילת נשים סביב יין - יזמו מסע שהוביל את נשות הקהילה שלהן דווקא אל האזור הזה - אל הכרמים והגפנים בנגב. "הטיול למדבר מביא סיפור מרתק, שטרם סופר: לידתו וצמיחתו של אזור יין חדש בישראל", סיפרה טל טאובר, מבעלות השזרה. טיולי היין שלהן מבקשים לרוב לספר סיפור, וכאן הסיפור הוא המדבר. "נמצאים כאן יזמיות ויזמים שעושים את הבלתי אפשרי בנגב וממש עכשיו משנים את פניו. לראשונה התוודענו להיסטוריה של ימי ראשית היין בישראל, וזה מרתק".
גורם נוסף שמקדם מול הרשויות את הפיכת הנגב לאזור יין הוא קרן פילנטרופית - קרן מיראז' ישראל, שעורכת בימים אלה דו"ח מפורט המדבר על סוגי הקרקע, המשקעים, הבדלי הטמפרטורות, הזנים שטובים לקרקע הזאת וכולל חוות דעת של כורמים ויינן - כל נתון שיוכל לתרום לדו"ח, כולל היסטוריה תבותית-חברתית, נכנס פנימה. במובן מסויים מטה יהודה סללו את הדרך, וכרגע הניסיונות להכיר בנגב כאזור יין, מסתמכים על הדו"ח של אזור יהודה.
העניין של הקרן כרמים וביקבים בנגב הוא כאן כחלק מתוכנית להפיכת הנגב ליעד בינלאומי מוביל לתיירות חקלאית ויין. המטרה היא פיתוח תיירות חקלאית בנגב בדגש על קולינריה ויין. הקרן חותרת להפחתת בירוקרטיה וחסמים וליצור קהילת יקבים וכרמים, שתקדם את מיצוב הנגב כאיזור תיירות יין.
גיא הרן, מייסד הפודקאסט "יין – מוצר צריכה בסיסי", היוצר של ספר היקבים: יומן יין – הרפתקה ישראלית, מסביר: "תיירות יין היא למעשה העוגן הראשון והמרכזי לתיירות חקלאית וקטר מרכזי בפיתוח התיירותי בנגב. לנגב אופי ייחודי, השונה מכל אזור יין אחר בעולם, נופים של מדבר ויינות מובחנים, בעלי זהות ברורה. יש כאן פוטנציאל לייצר אבן שואבת לתיירות איכותית מכל העולם ולהעניק חוויה אותנטית שלא דומה לאף מקום אחר. אנחנו מאמינים שאתר האינטרנט החדש הוא כלי וצעד משמעותי, כזה שיאפשר לתיירים מכל העולם להגיע בקלות ובנוחות לטייל באזור ולגלות את היין מהמדבר של הנגב".
ומתי כל זה קורה? אז אם במקרה של מטה יהודה התהליך ארך שלוש שנים, בנגב מקווים שתוך שנתיים כבר תהיה חותמת רשמית (ראשית מדינת ישראל צריכה להכיר בזה כאיזור יין ואחר כך מקבלים את ההכרה הבינלאומית).
ולמה לי פוליטיקה עכשיו?
התשובה פשוטה אבל גם מסובכת: כרגע גבולות הנגב אינם ברורים ומובחנים עד הסוף במפה הגיאוגרפית והפוליטית הכל כך מורכבת שלנו. איפה הנגב מתחיל, איפה הוא נגמר, ומה עם הנגב המערבי? בסוף יצטרכו להגדיר את גבולות האזור, אבל כרגע זה עדיין דיון מתמשך. כך או כך, יהיו הסכמות בנוגע לגבולות הגזרה.
כרגע מוגדרים באזור הגבולות לפי חוק הרשות לפיתוח הנגב, הנקרא גם קו 115 - קו שחוצה את הנגב באזור קרית גת, וכל מה שמתחתיו זה נגב -כך עד אילת. הקו הזה גם חתך רשויות באמצע.
