נועם ארליך הוא דור שלישי של חלוצים גליליים. הוא נולד וגדל כל חייו בקיבוץ מנרה ששוכן על גבול הצפון, 200 מטרים מהגדר, ולפני כמעט שלושה חודשים נאלץ להתפנות, לראשונה בחייו, מביתו בקיבוץ, יחד עם אשתו וארבעה ילדים. עכשיו הם חולקים בצפיפות שני חדרי מלון קטנים במושבה מגדל הצופה לכנרת, ומתגעגעים הביתה. בבית הם השאירו את הכול - מלבד שני ארגזים קטנים שהצליחו לארוז במעט הזמן שהיה להם.
אבל ארליך הכי מתגעגע לבירה שלו: מאז ומתמיד הוא אהב בירה, הרבה בהשפעת סבא שלו, שאול ארליך, שעלה לארץ מנירנברג שבגרמניה, היה ממקימי הקיבוץ בשנת 1943 ועבד בתור נהג משאית. לפני שנה ארליך לקח את התחביב צעד אחד קדימה ופתח בקיבוץ שלו מבשלת בירה בשם "בירה בירליך", לאורו של סבא ז"ל. כשעומדים שם במרפסת, מצד אחד נפרש עמק החולה וממול הר כנען. בזווית דרום-מערבית למנרה רואים את דרום לבנון, את הג'יפים של חיזבאללה ואת הבתים של שכונה אחת בלבנון. אבל עכשיו הכול שומם, הקיבוץ נטוש מתושבים, לקוחות לא מגיעים, אף אחד לא עומד במרפסת ומסתכל על הנוף - והעסק של ארליך סגור מאז תחילת המלחמה.
המבשלה סגרה דלתותיה, וארליך ומשפחתו התחילו חודש של נדודים בין קיבוץ כנרת, מושב עידן ובאר אורה – כשבכל פעם התארחו אצל חבר או קרוב משפחה אחר. לפני חודשיים הם החליטו להתמקם, כאמור, במגדל, ומאז המחשבה על המבשלה שהשאיר מאחור לא עוזבת אותו. "הבנתי שאם אני רוצה לשמור על העסק – ויותר חשוב מזה על הנפש שלי – אני חייב להתחיל לעשות צעדים שיעזרו לי לחזור לבשל בירה. חיפשתי מבשלה שתארח אותי אצלה ותאפשר לי לייצר אצלה את הבירות שלי, וככה התחברתי לערן גרינוולד, מנהל מבשלת 'הגיבור' בכרמיאל, שפתח בפניי את הלב שלו ואת המבשלה שלו", מספר ארליך. "בתור איש שגם חי בעולם הבירה, ערן הצליח להבין את המקום של המבשלה בחיים שלי, וזו הייתה הדרך הטובה ביותר לעזור לי".
כדי להמשיך את ייצור "בירה בירליך", שתציין השבוע שנה להקמתה, בזמן המלחמה פתח ארליך הדסטארט למכירת מארזי בקבוקי בירה, כוסות בירה, פותחנים, חולצות של המבשלה ועוד, ובפנייתו לגולשים כתב: "לעולם נזכור כי הביאו עלינו מלחמה – ואנחנו מביאים בירה. קלישאתי כמה שזה יהיה, זו תמונת הניצחון שלנו". סכומי המימון משקפים, לדבריו, את רוח הקיבוץ והמבשלה.
איך אתה משנע את כל ההזמנות?
"המשלוחים חינם, ואת השינוע אני עושה בעצמי בעזרת בני משפחה. חשוב לי לפגוש את הלקוחות, חשוב לי להעביר את הסיפור שלי ולא רק למסור את התשורה. זה משהו שמספק אותי מאוד ועוזר לי להנגיש את הבירה לאנשים. בירליך היא לא רק בירה, היא משהו שמאפיין אותי. בירה כל אחד יכול לקנות בסופר, אבל בירליך זו לא בירה של סופר, אלא בירה עם ערכים של משפחה ושל הגליל".
סלפי עם קטיושה
סבא ארליך נפטר בגיל 96 בשיבה טובה. נועם ואחותו הם הנכדים היחידים של שאול ארליך שנשארו לחיות בקיבוץ. על כל בקבוק בירה של בירליך מאוירת דמותו של סבא, ובקבוק אחד גם נסע עם בני המשפחה לטיול שורשים בגרמניה, במקום שבו הוא נולד וגדל. "זה היה טיול עוצמתי, להבין מאיפה סבא הגיע לפני שעלה ארצה וייסד את קיבוץ מנרה. אם הוא היה יודע מה קורה עכשיו במדינה, בדרום ובצפון, הוא היה מאוכזב מאוד מהאופן שבו אנחנו מתנהלים כמדינה. המיזם של הבירה אמנם עבר לפן העסקי לפני שנה, אבל הרעיון התגלגל לי בראש כבר לפני המון זמן. בהתחלה ייצרתי בירה באופן עצמאי רק לקרובים, חברים ומשפחה, אבל אז נדלקתי על הפלטפורמה של הבירה, שיוצרת חיבורים וממשק לשיחה טובה ולעשייה".
תמיד היה קשה לגור כאן? מה עם הקטיושות שהיו יורים לפה?
"מהסיפורים שאני זוכר של סבא וסבתא, עד מלחמת יום כיפור היחסים עם הלבנונים היו טובים. סבא שאול אפילו היה יוצא לטיולים של יומיים-שלושה בכפר עדיסה (כפר בדרום לבנון) רכוב על סוס. במהלך הילדות שלי אני זוכר לא מעט פעמים שספגנו קטיושות שירו לעבר הקיבוץ. בתור ילד שגר על הגבול, ממש גדלנו לתוך זה. לא הרגשתי פחד לגור שם. הייתה לי ילדות מאושרת והיה לי כיף לגדול בקיבוץ. פעם אחת נפלה קטיושה שלא התפוצצה במשרד של מרכז המשק, ואני זוכר שכולם הצטלמו עם זה. זה לא היה משהו חריג, אחת לכמה ימים היו נופלים טילים בקריית שמונה ומשגב. היום כשאני מבוגר אני מבין את הפוטנציאל להסלמה שיש שם. כמשפחה הוריי החליטו שזה משהו שאנחנו יכולים לחיות בצילו, ולא רצינו לעזוב בגלל זה את הקיבוץ. ארגון הטרור חיזבאללה התעצם מולנו לאט-לאט, היו פעמים שהרגשתי מאוים, ובכל זאת בחרתי להישאר פה".
אבל הפעם הכול שונה, ולנועם לא הייתה ברירה אלא להתפנות: שבוע וחצי אחרי תחילת המלחמה פגע טיל בביתו בקיבוץ, שהוכרז באופן מיידי כשטח צבאי סגור. "זו הפעם הראשונה שאני, יחד עם חברי הקיבוץ המבוגרים ממני, עדים לצפון הריק. הכול שומם ונטוש, אין מכוניות על הכבישים, העסקים, הבנקים, החנויות – הכול סגור. במקום תושבים האזור התמלא כוחות צבא. הכבישים חסומים, ובכל מקום יש שילוט המורה על כבישים עוינים ואיסור מעברים. מפחיד להיות כאן, לא ברור מה יכול להתפתח, הכול יכול לקרות בשבריר שנייה. בחודשיים הראשונים הייתי בהלם מוחלט, לא ידעתי לאן אני הולך ומה אני עושה, יצאנו עם שני ארגזים מהבית וזהו, כי לא ידענו מה יהיה. הם נגמרו מהר מאוד".
לפני המלחמה ארליך ייצר כאמור את הבירות בביתו בקיבוץ, והגיש אותן בגן הבירה שהקים בחצר. עכשיו הוא רק מחכה שהכול יחזור לקדמותו. חוץ משולחנות וכיסאות יש שם גם, בזמנים כתיקונם, נשנושים ואוכל והמון משחקים עבור הילדים שהוא אהב לשחק בהם בתור ילד, כמו לגו, פליימוביל וגולות. הייצור של הבירה מגיע, מבחינתו, קודם כל מאהבה גדולה ובתשומת לב שהוא מקדיש לכל בקבוק ובקבוק. "זו לא בירה תעשייתית, אני מכין כל בקבוק מכל הלב. אני מייצר את הטעמים לפי מה שאני מזהה שאנשים אוהבים. מהפופולריות ביותר יש את הבלונד – היא פירותית, מזכירה בצבע שלה בירה חיטה, אבל לא מרירה אלא קלילה וטעימה מאוד. הבירה האהובה עליי באופן אישי היא הפורטר, בירה בטעמי קפה אספרסו, שמזכירה גינס בכבדות שלה", הוא מסביר.
ומהן התוכניות להמשך?
"למרות שאין לי צפי חזרה לבית או למבשלה שניזוקו במלחמה, אני ממשיך לייצר את הבירה שלי במקום אחר, אבל מאמין שאחזור לייצר, ביום מן הימים, בירות מופלאות במקום שאני כל כך אוהב".
