בחמישי האחרון התכנסו בני משפחתו ואוהביו של פאוקר, כדי ללוות את תהליך בִּקבוק היין, ובאופן סמלי ומצמרר, כדי להביא לקבורת עולמים ברגבי הקיבוץ את אבי היקב, שלאחר השבת השחורה נטמן באופן זמני בחצרים.
"את סבא שלי הייתי מגדיר כאיש אדמה ואדם - שני דברים שהוא מאוד אהב. החלום שלו היה על כרם משלו ויין משלו, והוא התחיל לפני הרבה שנים, כשהלך ללמוד איך לייצר יין עם החבורה שלו מניר עוז. ב-2007 היו בחבורה אנשים בגיל של סבא שלי אבל גם חבר'ה יותר צעירים מהקיבוץ, שנטעו את הכרם וחלמו לייצר יין מהענבים שלהם, שגדלים פה בבית. בתוך החבורה הזו יש אנשים שבחודשים האחרונים הפכו למפורסמים כי הם חטופים - חיים פרי, גדי מוזס, יורם מצגר, וגם סבא שלי, שב-7 באוקטובר מצא את מותו בעוד חבריו עדיין שם, נאבקים על החיים שלהם", אומר גל פאוקר, נכדו של גדעון, שלפני כמה חודשים נכנס למגפי הגומי הענקיות של סבא, ולקח לידיו את הכרם ואת היקב.
מבצע הצלה
מי שמסייע לו במלאכה, ובעצם הציל את חביות היין של פאוקר כבר בשבוע השני למלחמה הוא חיים גן, בעל מרכז היין "איש הענבים", ויועץ יין מוביל בישראל ובעולם, ומהחברים הקרובים של הרביעייה מניר עוז, שסייע לה להגשים את חלום היקב.
"את יודעת שהייתי צריך לישון אצל אורנה וגדעון בקיבוץ בלילה שבין שישי לשבת בשמחת תורה? אנחנו חברים טובים, גדעון הגיע אליי לפני הרבה שנים כדי ללמוד את תחום הערכת היין, והביא איתו לאט-לאט את שאר החבורה, כולם חקלאים בחסד", מתחיל חיים. "מדי פעם אני בא לישון אצלם עם שני הילדים שלי, אבל כיוון שבאותה שבת הייתי גם עם האחיינים שלי, היה לי לא נעים ליפול עליהם ככה, והבטחתי שנגיע לקטיף הבוטנים שתוכנן לשבת בבוקר".
ובשבת שום קטיף בוטנים לא התקיים. בבוקר, גדי מוזס נחטף לעזה ובת זוגו אפרת כץ נהרגה (כנראה מירי של מסוק של צה"ל לעבר רכב שבו שהתה ביחד עם מחבלים), חיים פרי הציל את אשתו אסנת, כשיצא אל המחבלים שחטפו אותו אל מעבר לגבול, יורם מצגר ואשתו תמי (שכבר שוחררה) נחטפו אף הם מהקיבוץ, וגדעון נורה בידיו כשהחזיק את דלת הממ"ד. הירי גרם למנגנון הדלת להינעל, והוא דימם למוות במשך יותר מארבע שעות עד שנפטר בידי בת הזוג שלו, אורנה. היקב והכרם נותרו מיותמים.
קוברים ונוטעים
שבוע לאחר מכן נסע חיים לבקר את חבריו מניר עוז שהשתכנו במלון באילת, וכיוון שהוא מכיר כל חבית, הוא ידע שיש חביות שנמצאות בשלב המחייב טיפול. "שאלתי בעדינות את אורנה אם זה בסדר שאציל את היין של גדעון, והיא הסכימה", הוא אומר ומספר כיצד יצא להרכיב כוח שיסייע לו להציל תחת אש את היקב בקיבוץ המדמם, שרבע מחבריו נחטפו או נרצחו. "ואת יודעת מי הראשונים שהגיעו איתי למבצע הצלת היין בקיבוץ בזמן מלחמה? וזה מספר את סיפורה של הארץ הזו. האחד הוא היינן מאירם הראל מיקב אמפורה הבלתי כשר, והיינן השני הוא ד"ר אלישיב דרורי, מיקב גבעות, שנשוי לבת של דניאלה וייס".
וכך, יצאו חיים איש הענבים מיפו, ד"ר אלישיב שמייצר יין כשר בשטחים, ומאירם שכשרות מעניינת אותו כמו התירוש דאשתקד - להציל את היין של השמאלנים מניר עוז. "עבדנו שם שעות על גבי שעות, ביחד עם גל, כדי שנגיע מוכנים למועד הבִּקבוק, שהוא גם המועד שבו מעבירים את עצמותיו של גדעון מחצרים, לקבורה בניר עוז", מתאר חיים בגרון חרוך מצער. "אנחנו קוברים, אבל גם נוטעים. נטענו כרם חדש על שם גדעון שייתן עוד ועוד ענבים שמהם נייצר את היינות שלו בהיקפים שהוא לא חלם עליהם, ואני גם מכשיר את גל שיהיה היינן שימשיך את החלום של סבא. בכל שנה נדאג שייצא יין שיכבד את הזיכרון ואת החלום, וזה החוסן של אנשי המקום הזה".
גל: "אחרי 7 באוקטובר, כאן בניר עוז לא עניין אותנו שום דבר. ככל שהזמן עבר ובתוך הכאוס התחיל לעלות נושא היין וחיים הסביר לנו שצריך לטפל בחביות שסבא השאיר. נכון שתמיד עזרתי לסבא שלי בבציר, ונכון שאני אוהב לשתות יין, אבל בחיים לא ייצרתי יין וגם אבא שלי ודוד שלי לא. אבל כשחיים אמר שחייבים לפעול כדי להציל את הענבים - נרתמנו וגם הבנתי שזו המשימה שלי - להמשיך את הדרך של סבא".
חיים: "ב-7 באוקטובר היינות ביקב היו במכלי תסיסה, כאילו גדעון והחברים השאירו על הגז סיר עם תבשיל, ואנחנו לא ניתן לתבשיל הזה להישרף".
גל: "חיים אירגן כוח הצלה מדהים ביחד עם הייננים שהתנדבו ובאו לשטח, לתוך מלחמה בוערת כדי לעזור לנו להציל יין במקלט בניר עוז, ואני מעריך אותם על זה בלי סוף. הרווחתי גם אוזן קשבת ומדריכים צמודים לעבודה ומאז בכל פעם שאני צריך משהו שקשור בהכנת היין, אני פונה אליהם. אני ביקב כמה פעמים בשבוע מנסה לדבר עם החביות...", גל צוחק.
חיים: "אל תקשיבי לו. הוא מצטנע. הוא עושה המון. וזו עבודה קשה. אל תמעיט בערכך, ילד", הוא פונה לנער הענבים. "גל הוא קודם כל עובד ניקיון, המקום מבריק ומצוחצח, הוא עורך את כל הבדיקות שצריך לחביות ולמכלי התסיסה, משלים חוסרים, מוציא דגימות לטעימה ולבדיקות ועושה הכול כדי להכין את היין הכי טוב מהמורשת של סבא".
גל: "והוא באמת היין הכי טוב, והוא גשר לסבא שלי שכבר לא נמצא איתנו ולשלושת חבריו שבשבי וחייבים לחזור אלינו כבר היום. כי אין יותר זמן להשאיר אותם שם".
החטופים רוכזו בכרם
כבר בשלב העלייה על הקרקע ידעו אנשי הקיבוצים בעוטף שיגיע היום והם ישובו לייצר יין בחבל הארץ שבעת הקדומה, ובעיקר בתקופת הנבטים, היה אזור יין מובהק. את הכרם המניב שלהם נטעו פאוקר וחבריו בשטח החקלאי שבין גדר הקיבוץ לבין עזה, ויצרו בין 1,500 ל-2,000 בקבוקים מדי שנה לעצמם ולחלוקה לחברים. חיים מעיד שחבריו הם חקלאים מוכשרים, אגרונומים מובילים, שיודעים להניב את האיכות המשובחת ביותר מהאדמה, וכזה גם היה היין שלהם. הם סיימו את התסיסה של בציר 2023, כשבציר 2022 התיישן ביקב, וכעת היין המבוקבק יחכה להם.
כשבמהלך שיחה מציין גל שחלק מהחטופים שנלקחו מהקיבוץ רוכזו בכרם של סבא וחבריו, חיים קופץ כנשוך נחש: "מה אתה אומר, גל, לא ידעתי את זה. איך לא סיפרת לי?"
גל: "כשבאנו לשקם את מערכת ההשקיה בכרם שמנו לב שהיו כמה שורות הרוסות, וכשחיפשנו את הסיבה, גילינו בתיעוד שבמצלמות האבטחה שריכזו בכרם הרבה מאוד חטופים מניר עוז. גם חטופים שחזרו סיפרו לנו על זה. אבל הנה, עכשיו השורות האלה שהיו הרוסות - הן עכשיו מלבלבות ובאמת שאין לי מה להוסיף".
חיים: "אבל לי יש מה להוסיף ואני לא מאמין שיצא לי המשפט הזה, אני הרי לא אדם מאמין שקורא בספר הספרים", הוא אומר ומצטט בקול נרעד: "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ". והפסוק הזה מהתנ"ך כל כך נכון במקרה הזה. את הבקבוקים האלה ישתו אנשי ניר עוז כשיחזרו מהשבי. הבקבוקים מיועדים להם, למשפחות שלהם, למי שאוהבים אותם, למי שיודע איך הם ליוו את היין הזה, בקבוק-בקבוק, ועכשיו גל הנכד ימשיך את העשייה".
גל: "זה נכון. כל השנים הייתי מעורב בצורה כזו או אחרת בחלום היין של סבא".
גן: "גל, תראה לה את הצילומים שלך מגיל חמש או שש בחגיגת הבציר עם אשכולות ענבים בידיים. לגדעון היה חשוב שהנכדים ימשיכו את היקב".
גל: "אני מתייחס לכל ביקור ביקב בחרדת קודש, כי זו גם אופציה לגעת במה שסבא שלי עשה לפני שהוא נרצח, להמשיך את הדרך שלו. למשל כשאני יורד במדרגות המקלט ליקב, בכל מדרגה מריחים יותר את הריח של היין, וזה גם מתחת לאדמה, בלי קליטה של הטלפון, ואז אני בעולם משלי, עם סבא והיין", הוא שותק ומתכנס במחשבותיו. "וזה משהו מדהים בעיניי בכל התקופה המטורפת הזו - זו מתנה".
היין מחכה לשובם
בהמשך גל מספר גם על התקופה הקשה שעוברת המשפחה מאז 7 באוקטובר, על אחיו הצעיר, סיון, שנפצע באורח קשה מאוד בשבת השחורה, כשהיה אצל חברתו בשכונת הצעירים בכפר עזה, אחז בידיו בדלת הממ"ד למשך שעות, ונורה. "7 באוקטובר נגע בנו כמשפחה מכל כך הרבה כיוונים, אבל בחרנו, למרות הכול, להמשיך בכל הכוח מתוך ידיעה שאם נעצור נשקע בזה", הוא אומר.
והם לגמרי בעניין של להצמיח עוד ועוד גפנים ולבצור עוד ועוד אשכולות ענבים ולהפוך את החלום של סבא ליקב גדול שיהדהד לאורך שנים ויחזיר אהבה לאדמה שהוא בחר לעבד.
חיים: "וגל לא מפסיק לעבוד. הוא יעשה איתי את הבציר הבא, שגם הוא כבר במכלים שסבא שלו הספיק להכין, ונעבוד ביחד גם על בציר 2024, וגל צריך לטפל בכרם, הוא בעל כרם עכשיו", אומר חיים כאב הפונה לבנו. "והוא ממש עכשיו עשה גיזום, ושלח לי תמונות ואני רואה את הילד מאחורי הגדר של הקיבוץ, בשטח החקלאי, ורואה את הכרם הקטן שסבא שלו נטע ובקצה הנוף רואה את עזה...", וקולו של חיים נשבר. שוב.
אבל בשביל זה יש שותפים לחזון ולהלמות הלב, כי גל ממשיך אותו: "סבא שלי הוא מוותיקי ניר עוז וראה את עצמו כחייל על הגבול. הוא תמיד אמר שהוא וחבריו קובעים את הגבול. כי כשאתה נוטע גפן אתה מוריד שורשים לעומק של כמה מטרים טובים לאדמה ואי-אפשר להרוס אותה, וכשאתה יוצר יין אתה מתעסק במשהו שהוא הרבה מעבר, אתה יוצר את העתיד שלך ושם אנחנו - קיבוץ שהוציא מתוכו הרבה חקלאים וידע חקלאי שמסתובב בכל העולם", הוא אומר.
חיים: "סבא שלך היה מזכיר הקיבוץ והיה כלכלן וגם איש אדמה למופת, וגם גדי מוזס היה מהחקלאים הגדולים של ישראל שגם אחרי שיצא לפנסיה לימד במדינות נחשלות איך לגדל תפוחי אדמה, ועכשיו אנחנו נטשנו בשבי את האנשים האלה שטיפחו כל השנים את אסם התבואה של המדינה. אבל עכשיו אנחנו לא יכולים לחכות", הוא מזדעק. "אנחנו צריכים להשיב בנות ובנים לגבולם היום, ואחרי זה נטפל בכל מה שצריך. זה האתוס הישראלי היחידי שנשאר", אומר חיים.
גל: "אני מחכה לסבא ולחברים שלו ומחכה לירדן ביבס, השכן של ההורים שלי ולמשפחה שלו. את ירדן אני מכיר מאז שנולדתי, ההורים שלו שכנים של ההורים שלי. אנחנו מחכים לכל אנשי ניר עוז ואנשי העוטף ולכל החטופים שיחזרו".
וכשהם יחזרו, הם יוכלו לטעום את היין שלהם, שצריך עוד לנוח כמה חודשים בבקבוקים ואז יחליטו חיים וגל ובני המשפחות איך לציין את הבציר הזה. בכל מצב, הם מקווים שבשבי קוראים מדי פעם עיתונים ושהכתבה הזו תגיע אליהם. "ואם הם יקראו את זה, שיידעו שהיין מחכה להם - זו המשאלה שלי שיחזרו ויטעמו מהיין שהתחילו לייצר. רק שיחזרו עכשיו", חותם גל.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.05.24
