ביקור של יומיים במזקקת Strathisla של Chivas Regal בצפון סקוטלנד, העתיקה ביותר במדינה שחסרות בה מזקקות בערך כמו שחסרות שם כבשים, נולד פחות או יותר כדי להפיק רגעים שלא בהכרח יהפכו לתמונה ממומנת באינסטגרם. יהיו גם כאלה – והרבה - אבל השילוב בין הירוק בעיניים והזהב שמחליק בגרון אמור להסיר כמה מהמחסומים שבוודאי מלווים אוסף של נשים וגברים מוכשרים, שטסו לזמן קצר רחוק מהבית ועוד יותר רחוק מהמלחמה וכל מה שנלווה אליה.
חודשים של הופעות ובישולים בנסיבות ובתנאים אחרים חריגים השאירו אצלם תחושת מחנק מובהקת, והיא חוזרת כל אימת שהסמארטפון דוחף עוד ידיעה מתסכלת. הפריבילגיה, אם כן, היא לא רק להטביע את הצער בכוסות וויסקי שמותיר טעם של רימון עשן בפה, אלא לעצור לרגע ולדבר בשקט על מה שהיה ומה שיהיה. יש רק תנאי אחד: לא לקלף קלמנטינה ליד איתי לוי.
3 צפייה בגלריה
נבחרת שיבאס: אקו, תום לוי, איתי לוי, ענבל ביבי, מארינה מקסימיליאן, פלפלד, תומר טל ושרה קורי
(צילום: מאיר כהן)
זה קרה בסוף היום הראשון, לאחר ארוחה סקוטית טיפוסית וכמובן כמה כוסות שיבאס, ולא מהסוג שמביאים מהדיוטי פרי בשביל איזה דוד שרוצה להרשים את החבר'ה בקידוש של שבת בבוקר. לוי, תמיד מסמר הערב וגם הפטיש, חשף כמה שירים ופרויקטים עתידיים, שמוכיחים שהתקופה המצוינת שלו משאירה לאחרים אבק של מכונית מרוץ. גם מארינה מקסימיליאן שנשכבה פרקדן ליד האח הבוערת (אמצע יולי בסקוטלנד זה לא אמצע יולי בתל-אביב) וענבל ביבי שישבה על הרצפה ונשענה על הספה, הרגישו בנוח להשמיע קטעים לא סופיים, וגם אצל שתיהן יש למה לחכות. ואז, בטוויסט של קומדיית אימה אכזרית, התפשט בחדר הריח שגרם ללוי לאבד את הצבע מהפנים ולשאול בפאניקה לא מוסתרת: "מישהו קילף קלמנטינה?"
תוך שניות הפרי הסורר והדמות שקילפה אותו – לא חשוב שמות – יצאו מהחדר, אבל הדרמה לא שככה. למעשה, הכאפה הארומטית הובילה לתפנית עוד יותר לא צפויה בעלילה, וכולם זכו לראות מה לוי קיעקע מתחת לחולצה. חשוב להבהיר: אם זה היה קטע משחק, לוי הוא לא רק אחד הזמרים הכי מצליחים במדינה אלא שחקן שלא רואה ממטר את חואקין פיניקס. וכששומעים את הסיפור מאחורי הדרמה מבינים הכול.
לוי, שאף פעם לא הסתיר את עברו המשפחתי המורכב ודאגתו האינסופית לאמו, סיפר כיצד אביו הנרקומן היה נוהג להרגיע את הקריז באמצעות מגבת ספוגה בקלמנטינה. הסוכר, אתם מבינים, היה מחולל את האפקט. זאת לא אבחנה רפואית, אבל נדמה שהזיכרונות מכל הפעמים שנשלח להביא את המגבת לאביו עשו את שלהם, והדברים הגיעו לכדי כך שסיור סלבס בעקבות סודות של מותג וויסקי מפורסם כמעט הפך לכותרת בלתי נשכחת. למרבה השמחה התקרית הסתיימה בשלום ואחרי עוד קצת שיבאס הערב חוזר למסלולו הטבעי. לוי משמיע את "תרימו ת'ידיים", שיצא כחודש לאחר מכן. "מוצא את עצמי מתגעגע לערוץ שתיים/לימים שההורים שלי היו שניים", הוא שר והשורה מהדהדת בחדר כמו ריח של קלמנטינה.
חוק ההתיישנות
לא צריך להיתמם: שיבאס בישראל השקיעה הרבה מאוד כסף – כעשרה מיליון שקלים - כדי להרים גרסה מקומית לקמפיין הבינלאומי I Rise, We Rise, שבו יוצרים ויוצרות מקדמים את המוצר ומתייגים כמו שצריך בחשבונות הסושיאל עתירי העוקבים והעוקבות שלהם. המטרה היא ליצור זיהוי של שיבאס עם מצוינות יצירתית, התפתחות אישית ובעיקר עם הרעיון של "בלנדינג": כשם שהסוד הגלוי של שיבאס הוא שילוב של מאלטים שמתגבשים לכדי וויסקי יוקרתי אך נגיש, כך גם אמנות ותרבות שמתערבבת מייצרת טעמים חדשים לחיים. בהינתן ששוק הוויסקי בישראל נמצא בתנופה (גידול של 4 אחוזים בין השנים 2023-2018), אפשר להבין את הפוטנציאל.
לזכותו של הקמפיין ייאמר שהוא לא מזלזל באינטליגנציה והעדות לכך היא עבודת ליהוק חכמה. הקונספט פשוט: בשיבאס, שמיובא לישראל על ידי תאגיד "טמפו", בחרו אמן/ית בתחומים שונים, שמוגדרים כמי שבנו את עצמם בכישרון ובעבודה קשה וכבר סיימו את שלב ההבשלה. כל אחד מהם בחר אמן/ית שנמצאים בתהליך הפריצה הגדולה שלהם. לוי בחר את ביבי, מארינה מקסימיליאן בחרה את הראפרית והמפיקה המצוינת אקו, השף תומר טל ממסעדת "ג'ון וג'ורג'" המגה-מוערכת בחר את תום לוי שזכה ב"משחקי השף" ומפעיל קייטרינג והאמן והמעצב ניר פלד, שמוכר יותר בשם "פילפלד", בחר באמנית הקעקועים שרה קורי. לכולם מתוכננים שיתופי פעולה, כשאחד מהם כבר יצא לפועל: פודקאסט מעניין של מקסימיליאן ואקו.
הגיבושון במזקקה העתיקה, שלא נחשבת לאחת הגדולות של שיבאס (רק 2 מיליון ליטר בשנה) אבל היא פיסת היסטוריה קסומה ומשכרת (תרתי משמע), הוא הזדמנות מבחינת המשתתפים והמשתתפות (מינוס אקו שנבצר ממנה להגיע) ללמוד דווקא דרך הוויסקי על הקשר הגורדי בין אמנות לאוּמנות. או במילים אחרות: למה נוזל צריך להמתין לפעמים 40 שנה בחבית מעץ ספציפי למדי כדי להימכר אחר כך בסכומים דמיוניים.
את משימת הלימוד מעביר בחור מקומי מקסים בשם אואן, שיהיה זה אסון אם היקף השתייה שלו תואם את רמת הידע העצום שהוא מפגין, תוך מאמץ אדיר לעמעם את המבטא הסקוטי עבור הקליינטים מהמזרח התיכון. הסיור בין משאבות אימתניות, חביות שאפשר להעלים בהן בני אדם ובמיוחד מאורת הבלנדים הנדירים, מעלה לא מעט מחשבות על הדמיון בין תהליך הזיקוק המוקפד לבין העולם ממנו הם באים. אצל שפים הדמיון הזה מן הסתם יותר בהיר ומיידי, והם פחות מופתעים לשמוע שהמאסטר-בלנדר של שיבאס, רמטכ"ל הטעם של החברה, שומר על החיך שלו כמו שמקפידים על אתרוג. אלא שגם אנשים שמלאכתם היא כתיבה, עיצוב וגם קיעקוע נדרשים להרהר: מה מהדברים שהם יוצרים ויוצרות היום צריך שנים כדי להבשיל? האם יש להם את המרחב והזמן לעשות את זה, כשהקהל רק הופך להיות עוד יותר חסר סבלנות? האם מי שיקשיב לשירים עוד 25 שנה, למשל, ירגיש כאילו הוא שותה וויסקי שהמתין אותו פרק זמן כדי לצאת לאור?
ייתכן שהתשובה נמצאת בטעימה נדירה של הסינגל מאלט Strathisla משנת 1990. מעבר לטעם, לארומה ולתחושה שמישהו חולק איתך סוד שמור היטב, הסיפור הוא הסינגל מאלט עצמו, שמכונה "הלב של שיבאס" ונמצא בכל אחד ואחד מהבלנדים של החברה. יש סיבה שהוא עדיין אהוב ומוערך למרות שהוא זוקק לראשונה באזור כבר בסוף המאה ה-18 ושורד בגאון תהפוכות וטרנדים. ההבנה שהמאלט מסוגל לעמוד מצוין בפני עצמו – ויעידו קריאות ההתפעלות מסביב – ובכל זאת הזינוק שלו מתבצע באמצעות סינרגיה עם מאלטים אחרים, היא במידה רבה הדנ"א של אמנות מוצלחת ופופולרית: חתימה אישית ותקשורת בין-אישית, מחויבות לקול פנימי ופתיחות לקולות אחרים. או כמו שלוי היה קורא לזה ב"כוכב הבא": וויסקי מחאג'נה.
קריוקי, חץ וקשת
הלילה יורד אחרי הקורס המזורז בעקבות יותר מ-100 שנות שיבאס ריגל, והחבורה נקראת לחמארה קטנה בשטח האחוזה הסמוכה למזקקה. חוץ מבר קטן – אלא מה - היו שם גם אמצעי קריוקי צנועים, מה שהספיק כדי שלוי יפציץ עם "עץ ירוק מפלסטיק" של מרגול ו"הימים שלנו" של היהודים. מקסימיליאן הפתיעה עם Weird Fishes הנפלא של רדיוהד והתמודדה היטב עם Skyfall של אדל. וביבי, שנדרשה להגיע באותו לילה לשדה התעופה כדי להספיק להצגה בהשתתפותה, הפגינה ווקאליות מרשימה עם Stone Cold של דמי לובאטו. בשלב זה ספק אם מישהו מהם זוכר אם הוויסקי בכוס הוא בן 25 או 30 שנה, או שמחר בבוקר צריך להתייצב בשעת רבע להנגאובר כדי להזדכות על החוויה. השירים, הסנוקר והאלכוהול ניצחו את שיקול הדעת.
בדרך הביתה עוד צריך ללמוד איך לירות בחץ וקשת – בכל זאת, סקוטלנד – אבל את הסיבה לשמה התכנסנו משאירים מאחור, בתוך הבקבוקים והחביות שימתינו לאורחים הבאים, מן הסתם לא כאלה שמילאו את היכל מנורה או קיסריה. לסלבס הישראלים לא יחסר שיבאס גם בארץ – הקמפיין יימשך לאורך שורה של פעילויות, מקולקציה משותפת של פילפלד וקורי ועד ארוחות משותפות של טל ולוי – אבל גם המקום עצמו שהיה כל כך יפה שמתחשק לבכות, גם הקבוצה שהפתיעה בכימיה האישית וגם ההפוגה מהמלחמה יצרו תמהיל שיהיה קשה לשחזר. ייתכן שגם זה חלק מהמסר: במקום להתאבל על מה שהיה, פשוט צריך לייצר בלנד חדש.
הכתב היה אורח חברת Chivas Regal
פורסם לראשונה: 00:00, 19.09.24
