"אנחנו מרגישים כאן כמו חיילים שצריכים להחזיק את המשלט ולא מוכנים לעזוב, אבל לא נכנס לכאן אפילו זבוב", אומר בכאב אורי טירולר, חבר קיבוץ שניר ואחד מאושיות היין של חבל טוסקנה הישראלי בארץ הגליל, שנטוש כבר 11 חודשים.
טירולר מכהן כמנכ"ל יקב כמיסה שבפארק תעשיות דלתון, אחד מ-14 יקבים שפועלים במרחב המרוחק כחמישה קילומטרים וחצי מגבול לבנון. "אנחנו מחזיקים את המסעדה שלנו פתוחה, משלמים משכורות ומחכים שאנשים ייכנסו", הוא מספר ומסביר כי "אבא של יהודה כמיסה, בעלי היקב, עלה מטריפולי ונלחם במלחמת העצמאות, אבא שלי הגיע ממחנה הריכוז ברגן בלזן ואנחנו לא מסוגלים לחשוב על זה שנוותר. נטענו 400 דונם כרמים השנה בגולן ואנחנו הולכים לטעת עוד 600".
בנייתו של יקב כמיסה, כמו של יקבים אחרים בפארק דלתון, הושלמה רק בחודשים שקדמו למלחמה. הוא הוקם בהשקעה של כ-30 מיליון שקל, ומתחת למרכז המבקרים ולמסעדה המיוחדת שפועלים בו נבנה מרתף אטומי בשטח של 1,150 מ"ר שבו נשמרים היינות. טירולר מסביר שתנופת ייצור היינות נמצאת בצמיחה משמעותית ושמחזור המכירות גדל, אך העובדה שמרכז המבקרים לא פעיל מורגשת היטב בכיס.
היקבים בפארק התעשייה המשגשג, הסמוך למושב דלתון שבמועצה האזורית מרום הגליל, משווקים את תוצרתם בארץ ומייצאים לחו"ל בשגרה יותר מ-4 מיליון בקבוקים בשנה. עכשיו, כשמרבית העובדים פונו מבתיהם ביישובים הסמוכים, רק מעטים ממשיכים להגיע לעבודה ולתפעל את היקבים. "פתחנו את היקב למבקרים כחצי שנה לפני המלחמה, וביום אחד הכול נגמר", מספר בכאב יהורם כמיסה, תושב ספסופא, כורם, יינן ונצר למשפחת חקלאים כורמים וותיקה, "אחרי תקופה שהמסעדה הייתה סגורה החלטנו לפתוח אותה כדי למשוך לפה לפחות את המקומיים. האורחים היו מזמינים מקומות שבועות מראש, ועכשיו בקושי מגיעים. כל יירוט פה מעלינו משתיק את האזור לשבוע".
300 מטר מפיצוי
בסוף אוקטובר שעבר היו אמורים בני משפחת סיידא לחנוך את יקב לוריא החדש שבנו, בהשקעה של כ-15 מיליון שקל. למרות שמפעל חייהם לא מכניס כמעט שקל, כמו מרבית יקבי האזור, המדינה לא מכירה במצבם הכלכלי. "בחוץ הכול עובד כרגיל, אבל אצלנו כל הפלח של התיירות, היקב, גן האירועים שהתחלנו להקים כאן – כל ההכנסה הזאת נמחקה", מסביר היינן גידי סיידא, מנהל היקב. "המדינה לא יצרה חלופה ומענה פיצוי למרכזי הרווח הצדדיים שלנו מלבד מכירת היין. אבל מבחינתי, לסגור זה היה לתת לחיזבאללה לנצח ביג טיים. אנחנו פותחים פה בשביל המקומיים, לתת להם לנשום אוויר, לטעום יין, לאכול גבינות טובות ולשמוע מוזיקה נעימה".
סלומון (ללו) וילנסקי, מנכ"ל פארק תעשיות דלתון וחבר בקיבוץ פרוד שבגליל העליון, עלה מאורוגוואי לפני כ-50 שנה וביקש להקים מתחם תעשיות משולב תיירות ב"אזור הכי יפה בארץ, עם עמק החולה והחרמון, מהצד השני הר מירון ומצד שלישי הרי צפת", הוא מספר. "אני כל כך מתוסכל שהכול נהרס לנגד עיניי. יותר מחצי מהעובדים פה מפונים או במילואים. הממשלה החליטה לתת פיצויים למפעלים שנמצאים עד חמישה קילומטר מהגבול, ואנחנו חמישה קילומטר וחצי. אנחנו מחכים כבר כמעט שנה למיגוניות. כל מי שבא לעבוד באזור התעשייה של קיבוץ סאסא למשל מקבל 3,000 שקל, אבל כאן מפרידים בינינו לבין הפיצויים 300 מטרים. אנחנו יושבים פה, בין היב"א לבין פיקוד צפון, וחוטפים כל הזמן. כל היירוטים מעלינו. אנחנו צריכים להתחנן שיכניסו אותנו לרשימה. נתנו לנו מענקים לחודשיים ואחר כך הכול נגמר".
וילנסקי מסביר כי גם מפעלים שעובדים בחצי מהתפוקה ומרכזי מבקרים שנעולים תחת סורג ובריח מחויבים עדיין בארנונה מלאה. מתחילת המלחמה, לדבריו, היחיד מכל שרי הממשלה שביקר בפארק התעשייה הוא שר הכלכלה ניר ברקת. "הוא הגיע לשאול אם אנחנו צריכים משהו, וזהו. אני מתאמץ להמשיך לבנות את האזור ולהשאיר אותו שורד, אבל אין לנו פה מדינה. אין אבא ואמא. בניתי את המקום הזה במשך יותר מ-25 שנה ואני לא מסוגל לראות אותו קורס ככה, ואין לנו אופק. יצרנו כאן משהו חדש ושונה, פרויקט שתמיד הייתי גאה בו, אבל עכשיו אני מרגיש שהוא מתפורר בין ידיי. היחידים מהמדינה הרשמית שפונים אלינו הם הצבא, שמבקשים שנארח חיילים וניתן תרומות מהמפעלים שלנו. אנחנו עוזרים בכל מה שאנחנו יכולים, אבל גם זקוקים למישהו שיושיט לעברנו יד".
המדינה עושה צחוק
טירולר מספר שכ-60 אחוז מהכנסות היין ביקבי פארק דלתון מגיעות מהמבקרים, שרוכשים שם יין בלי עמלות התיווך של המשווקים ובעלי החנויות. למרות המצב, הוא מספר, הקהל הישראלי מגלה נאמנות גבוהה ליין מהגליל ומהגולן, והמכירות לא נפגעו, אבל בעלי היקבים מצפים ליותר גילויי סולידריות. "ישבה פה משלחת עם 20 פקידים, שבאו עם מיניבוס מירושלים וסיפרו על תוכניות למענק של 50 אחוז לקנות ציוד כדי להרחיב ייצור", הוא אומר, "אבל מסתבר שרק מפעלים עד שלושה קילומטרים מהגבול זכאים לה. אזור התעשייה דלתון מחוץ לתוכנית. איזה מפעלים יש על קו הגבול? הם סגורים! המדינה עושה צחוק. עזוב את הכסף, אנחנו נשרוד. מביש אותי לראות את העסק הזה מתנהל ככה". כמיסה מוסיף ש"ההטבה היחידה שקיבלנו מהמדינה היא פריסה של מס ההכנסה לשמונה תשלומים, במקום שישה".
"פנינו לחברות מהגדולות במשק והצענו להם להתאים חבילות שי מתוצרת הגליל והגולן בכל תקציב שרק ירצו", מספר אורי נעים, מרכז פורום היין של יקבי הגליל והגולן מחברת "נעים בגליל", חבר קיבוץ יפתח ומפונה לגינוסר. "החברות הישראליות שקונות מטורקיה ומסין חייבות להתעורר. זה מעליב שחברות ישראליות קונות תוצרת חוץ ולא כחול-לבן, במיוחד בתקופה הזאת. רק חברות בודדות חיזקו את הכלכלה בגליל. ציפינו למשל שהבנקים, שיודעים לתת הלוואות, יידעו גם להשיב ברכישת כחול-לבן".
לפני פרידה, גידי סיידא מיקב לוריא מבקש כי בהזדמנות הראשונה, בתקווה שעוד בחגים הקרובים, ישיבו חובבי היין אהבה ויגיעו לטייל ולבקר ביקבי האזור. "אנחנו לא צריכים שיקנו את היין שלנו כדי לחזק אותנו, הוא מוכר את עצמו וראוי לאהדה שהוא זוכה לה. אנחנו צריכים אתכם, ממרכז הארץ ודרומה שחוששים להגיע לכאן. אנשים תופסים את האזור כשטח מלחמה מסוכן שאפשר להיהרג בו. אני מגדל פה את הילדים שלי ואנחנו לא חיים פה עם צבעי פנים ובתוך שוחות. אני מבין שאנשים מפחדים אבל אנחנו חיים פה, יש פה מיגון ויש פה את ההגנה שמאפשרת את החיים האלו".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.09.24
