היא הגיעה לתל אביב בסערה בסוף שנות ה-90, בדיוק כשהעיר הייתה בשלה להכיל אותה וצמאה למשהו חדש. היא הייתה האישה הראשונה שעשתה כאן משהו משמעותי בקולינריה, שיצרה שפה חדשה, סטייל חדש ודרך חדשה להסתכל על מסעדנות ואוכל. לא בכדי, "זובי לחם" הייתה הכותרת הראשונה שזכתה לה כשהחלו להתפרסם כתבות על מיקה - המסעדה והאישה.
אף אחד לא הצליח להבין אז למה מיקה שרון מגישה קרפצ'יו בלי לחם. באיזה סרט היא חיה ומה זה הפיוז'ן הזה שהיא מדברת עליו. אבל היא לא ראתה ממטר - לא את המקטרגים ולא את אלה שרק רצו לנגב. "הרבה דברים השתרשו בקולינריה הישראלית דרך מיקה, וגם מטבח השף – אני השף ואני אחליט אם בתפריט יהיה לחם או לא ואם יהיה פלפל ומלח על השולחן או לא", היא קובעת נחרצות גם היום.
"אני חושבת שהייתי הבנאדם הנכון במקום הנכון, תל אביב הייתה מוכנה, השותפים זיהו את הטרנד הנכון וזה פשוט עבד. אם הייתי באה שנה קודם, אף אחד לא היה יודע מה אני רוצה, וגם אם הייתי באה שנה אחת אחרי אז אולי מישהו אחר כבר היה עושה את זה לפניי. המומנטום היה טוב".
שרון (53), מהשמות המוכרים בהיסטוריה של המסעדנות הישראלית, לא חיה בארץ בשנים האחרונות. הכותרות על האישה הנכונה במקום הנכון עדיין מצהיבות אצלה בארגז קרטון ענקי, אבל נכון לעכשיו, היא לא מעוניינת לחזור אל המטבח הישראלי. או למטבח כלשהו. "ההתעסקות בזה מוציאה לי את כל החשק לבשל", היא אומרת בריאיון טלפוני מביתה שבניו יורק.
גם את צעדיה הראשונים שרון עשתה מעבר לים - היא למדה בשנות ה-80 באחד המוסדות הנחשבים בעולם – הפרנץ' קולינרי בניו יורק, ובעיר הזו, שלא עוצרת לרגע, נולדה בתה תאיר. היא עבדה במסעדות נחשבות כמו טרייבקה ונובו ואחר כך גם פתחה את מסעדת מיקה בסוהו. לתל אביב היא הביאה את מיקה בסוף שנת 97', והתמקמה ברחוב מונטיפיורי. היום החלל עומד שומם.
במקביל שרון הייתה שותפה גם במסעדת אודאון ברחוב הארבעה, יחד עם ערן וייזר. ב-2005 עזבה את מיקה ופתחה את בית הקפה והביסטרו ליברה ברחוב בן יהודה בתל אביב, שנסגר אחרי חמש שנים. לפני כארבע שנים ארזה את עצמה וחזרה לניו יורק. בתחילה תכננה להקים שוק איכרים במנהטן בשיתוף עם מיכל אנסקי ואיש העסקים אמיר ברמלי, אך ההסתבכות הכלכלית של ברמלי סתמה את הגולל על התוכנית הזו.
הסצנה הקולינרית הישראלית בניו-יורק רותחת.
"זה נכון. כל ישראלי שני בא לכאן, עושה ייעוץ ופותח מסעדה. אבל חשוב להבין שהשוק פה לא פשוט בכלל. ההבדל בין תל אביב וניו יורק מבחינת חיי מדף של מסעדה זה שכאן יש 60 מיליון תיירים בשנה, ובגלל זה היכולת של מסעדה ניו יורקית להחזיק מעמד היא יותר ארוכה. התיירות מחזיקה מאוד את כל המסעדה המפורסמות, יש פה קהל עצום שלא נגמר".
לא מדגדג לך לפתוח מסעדה?
"אני פרשתי ממסעדנות ביום שמכרתי את ליברה. היה כיף, נהניתי, אבל לחזור לסרוויסים? זה לא יקרה, אני לא בגיל. בגיל 50 החלטתי שלרוץ בלילות על הפלור, להתחנן לשוטפי כלים שיבואו לעבודה ולריב עם פקחים זה לא בשבילי, אין לי את הסבלנות לזה, ואני מקנאה בחברים שלי שכן מצליחים לעשות את זה".
אולי בניו יורק זה יהיה שונה.
"לא קל למסעדנים בארץ אבל גם לא קל בכל מקום אחר. אני רואה איך השפים הישראלים שפותחים מסעדות בניו יורק נאבקים. כשאתה שף ואתה פותח מסעדה, אתה חייב קבוצת תמיכה מאחוריך, כי כשיש לך גם אינסטגרם וגם תוכנית טלוויזיה וגם קמפיינים - יש מחיר שמשלמים על זה בסוף".
אמרת שאת לא בגיל, אבל תראי את אייל שני, הוא לא יותר צעיר ממך והנה בשבוע הבא הוא פותח סניף שני למזנון במנהטן.
"אייל הוא אחד האנשים שאני הכי מעריצה ומעריכה בקולינריה הישראלית. הוא הפנים של המטבח הישראלי החדש והוא יודע לתרגם את האוכל שלנו מעולה. אבל אל תשכחי שעד שהשותף שלו שחר סגל נכנס לתמונה, אייל לא יכול היה להחזיק מסעדה בעצמו. אז לאייל שני יש קבוצת תמיכה גדולה והוא יכול לפרוח".
ואיך שאר המסעדות של הישראלים בניו יורק?
"המזנון היא באמת סיפור הצלחה, היא ממוקמת במיקום היסטרי, ואייל הוא אחד השפים הבודדים שלא אבדו בתרגום. אבל אין הרבה כאלה. המטבח הישראלי שלנו מעולה בארץ, כי זה מקומי ועשוי מהחומרים שלנו ומהחקלאות שלנו. אז יש שפים שיודעים לעשות לזה אדפטציה טובה לניו יורק, ויש כאלה שפחות. אני אכלתי בכולן. אחת המסעדות הטובות והמוצלחות בניו יורק היא תימנע - מסעדה של השף הישראלי ניר מסיקה, שאצלו הטעמים הישראלים באים לידי ביטוי נכון. הוא קיבל את התואר המסעדה הכי טובה בניו יורק. אבל יש שפים שלא מצליחים לעשות את זה בצורה מדויקת ואז זה נהיה שעטנז חסר זהות ופחות מעניין".
ובכל זאת, האוכל הישראלי הים תיכוני הוא הדבר הכי חם היום בעולם.
"כששומעים שאני מישראל אומרים לי 'או מיי גוד, יו האב אמייזינג פוד' - בחמש השנים האחרונות נעשה שינוי מאוד רציני כאן בניו יורק. אני שואלת את עצמי מי התחיל את השינוי הזה ואני חושבת שעינת אדמוני, שנחשבת למלכת הפלאפל של ניו יורק, היא מהחלוצות, וגם כאמור שפים כמו ניר מסיקה וגם לחמים של אורי שפט - כל הסניפים שלו מפוצצים. גם אפי נהון הוא אחד הראשונים כאן עם מסעדת טאבון. ארז קומרובסקי עשה כאן ייעוץ לאחרונה, ויש גם את אלנבי ואת נור של מאיר אדוני, שזה סוג אחר של אוכל ולא הייתי מכנה את זה מסעדה ישראלית. נור זה פחות המטבח הישראלי, זה יותר המטבח של מאיר".
חלק מהעסקים הללו סובלים כעת מסערות - סניף לחמים בניו יורק עומד במוקד סכסוך משפטי בין השף לבין השותף הישראלי, גדי פלג. "הוא טיפוס מיוחד מאוד. לא כולם מסתדרים איתו", אומרת שרון, "הוא יחצ"ן לתפארת ומסעדן לתפארת אבל לא תמיד מסתדר כל העניין של שותפות".
גם לך במסעדת מיקה לא הסתדר עם שותפים.
"נכון. אחרי מיקה לעולם לא נכנסתי יותר לשותפויות. אין מה לעשות, זה לא תמיד עובד. למען האמת - לעיתים רחוקות זה עובד".
ואיך שאר האוכל בניו יורק?
"אני מאוכזבת מהאוכל כאן. כשאני הולכת למסעדות שיש סביבן הייפ, אני לרוב יוצאת משם ואומרת על מה כל המהומה. המסעדות כאן זה לא מה שהיה – השירות מזעזע והאוכל גם. הדור המייסד נשאר השפיץ של התעשייה, והחדשים, הצעירים והטרנדים באים והולכים. אין להם את אורך הרוח ואת היכולות לעשות יום יום את אותו הדבר. רובם מונעים מריגושים. העולם של ריאליטי ואינסטגרם פגע לדעתי באמינות של המסעדות כי כולם רוצים להיות מפורסמים ורק אחר כך שפים. זה בעוכרי החבר'ה הצעירים בתעשייה כי יש כאלה שהתהילה הזאת הפכה אותם לשטחיים".
גם עם הסצנה הישראלית היא לא איבדה קשר, ומודעת לקשיים שעוברים חבריה למקצוע בישראל. "אני בקשר עם החברים שלי בארץ ואני נורא שמחה לשמוע שישראל הפכה למעצמה קולינרית, ושבאים לפה תיירים מכל העולם בשביל לאכול. אני מתרגשת שקורים דברים בתעשייה שלנו ואני עוקבת ורואה את המלחמות של השפים ואיך חיים כהן הולך לכנסת ומתחנן, והלב שלי שם כי אני יודעת על מה הם מדברים ואני מזדהה עם זה. זאת אחת הסיבות שעזבתי את התחום, כי לא מרוויחים מספיק כסף במסעדנות בשביל שכל זה ישתלם".
זה מחזיר אותך לימים שלך כמסעדנית?
"לא יכולתי לסבול את זה שאני בתור מסעדנית צריכה להתעסק בבירוקרטיה במקום לארח ולדאוג לקריירה שלי כשפית יצירתית שעושה אוכל יצירתי וטעים. זה שובר אותך. אבל בעיקר איבדתי את הסבלנות כי הרגשתי שיחד עם ההצלחה שלי כשפית יש לי גם אחריות, ובגלל שאני פרפקציוניסטית לקחתי הכול קשה. יום אחד התעוררתי ואמרתי לעצמי, מה אני צריכה את זה. אז הקרבות שמנהלים עכשיו המסעדנים קורעים לי את הלב כי אני יודעת כמה להיות שף ומסעדן זו עבודה קשה וסיזיפית, וכשצריכים להתעסק בכל השאר מסביב אז זה לא שווה את זה".
יש מחשבות על חזרה לארץ?
"ביוני אגיע לחודש, אבל לחזור לארץ ממש? אני אדם ספונטני, אני לא מתכננת כל כך רחוק. אני מתה על אמריקה, הבת שלי עברה לגור בברוקלין ואני קרובה אליה. יש לה חברות מדהימות והיא כבר ילדה גדולה אז החברות שלה הן גם חברות שלי וזה נורא כיף. גם חצי מהמשפחה שלי כאן. אז נכון שאני מתגעגעת לחצי השני שבישראל, אבל אני כאן בינתיים".
היא אומנם לא פותחת מסעדה חדשה, אבל שרון לא עזבה את התחום לחלוטין. בימים אלה היא עובדת בפיתוח קולינרי של מוצרי CBD - חומר המצוי בצמח הקנאביס ואינו ממסטל, שנחשב לבעל סגולות בריאותיות. "זה תחום חזק היום בעולם", היא מסבירה, "אני עפה לשמיים שם, יש לנו ליין של אוכל בריאות ויש ליין של אוכל דקדנטי וזה עולם חדש ומופלא שכולו פאואר פוד.
"יש פה תעשייה שלמה שמתעסקת בייצור מוצרים שהם אלטרנטיבות לכל מה שהגוף צריך. אני לא עושה סמים ואלכוהול אבל אני מעשנת גראס ובגראס יש הרבה CBD – זה הדבר היחידי שאני צורכת. הרבה נשים בגילי מתמודדות עם מנאפוזה והורמונים ומתח נפשי, ו-CBD זה אחד הדברים הכי מאזנים, בריאים, מחזקים שנותנים פתרונות להרבה דברים. כשפית גיליתי שאם אוכלים את זה במנות מסוימות, זה שומר על הגוף והנפש. זה כמו קסם. זה במקום תרופות נגד דיכאון וכדורים נגד כאבים. זה עושה הרמוניה של גוף ונפש. בגלל שהיום כולם רוצים להיות יותר חזקים ויותר טבעוניים אז יש ביקוש לדבר הזה. כבר שנתיים אני עובדת עם מהנדסת מזון, עושה ניסויים ומייצרת פרודוקטים מדליקים. אני מבחינתי מאושרת".
את מחשיבה עצמך כפורצת דרך בקולינריה הישראלית?
"כשאני הגעתי לארץ היה כאן את תפוח זהב של אהרוני ואת וקרן של חיים כהן. אלה היו שתי מסעדות השף היחידות. בדיוק אז גם עלי גרוסמן פתח את טאקאמרו אז היה אוכל אסייתי כאן, אבל בכל מה שקשור לפיוז'ן, לשירות, לעיצוב ולאוכל – אני יודעת שעשיתי את זה לפני כולם. אני יודעת שהשפעתי על דור שלם של מסעדנים ואני מסתכלת היום על תפריטים ועל שמות של מנות ומזהה שם דברים שהייתי עושה. כשאני עשיתי אודון בשנת 97', אף אחד לא ידע מה זה. אבל השנים עוברות, ואם את לא בכותרות ואם את לא מתחזקת עמוד אינסטגרם אז את לא שם. אני יודעת שעשיתי שינוי ושהייתי אחת הראשונות, ובטח השפית הראשונה שהביאה את הקולינריה הבינלאומית לישראל".
