הדרך הכי טובה להתמודד עם החיים היא הדחקה. ואהרוני הוא לא סתם כישרון טבעי, הוא טאלנט בהדחקה. בטראומה המקצועית הגדולה של חייו, כשהבין – בשיא מצוקת המסעדות של 99' – שאין ברירה וצריך לסגור את הבייבי שלו, מסעדת "תפוח זהב", אהרוני פרץ בבכי קטן ומיד דהר לשבועיים של חגיגות וארוחות.
"'תפוח זהב' הייתה שיא הפנטזיה והחלום", עיניו מתערפלות 21 שנה אחרי. "נסענו ללימוז' להביא צלחות מצוירות ולאיטליה להביא סכו"ם מכסף וכוסות והמטבח הכי משוכלל והכל וואו. אצלי אין גבולות לפנטזיות, ושם הגשמתי אותן".
ואז הכל התרסק.
"התקופה זה אחרי רצח רבין ופיגועים. מסעדות היו על הפנים. בשלב מסוים חשבנו לשנות קונספט למשהו יותר פשוט, אבל אי־אפשר לשנות די־אן־איי. זה היה קשה נורא. כישלון עסקי מהדהד. ואז השותף שלי מודי בן ש"ך אמר לי, 'אהרוני, אין ברירה, אנחנו סוגרים'. (לוקח נשימה עמוקה) וקודם כל פרצתי בבכי, בכי חזק קטן ומהיר. היה שם פורקן. ומיד התעשתתי. ומשם נכנסתי לסחרור של הדחקה. הכרזתי על שבועיים ארוחות פרידה שתוך יממה התמלאו עד אפס מקום. לקוחות צילצלו ואני הייתי כולי באקסטזה. זה היה מופע בת-יענה מרהיב שלי. למחרת הסגירה עשו לנו מסיבה במאנטה ריי ורקדתי שם והייתי אופורי לגמרי. ואז שמעתי שמישהו אמר עליי - ממש תוך כדי המסיבה - שזהו, זה סוף הקריירה שלו. שאני גמרתי".
משפט קשה.
"זה משפט שהכניס אותי להלם כי בכלל לא חשבתי על האופציה הזאת! כל כך הדהים אותי שמישהו חושב ככה. אמרתי, נו וויי! זו בכלל לא אופציה! זה ניער אותי. היה ברור לי שיש אופציות אבל עוד לא גמרתי להתאבל על מה שהיה. אמרתי הופה, תוציא את הראש מהחול, ועכשיו. תתחיל לעבוד. אגב, גם היום אומרים לי, 'וכשכל זה ייגמר, מה תעשה?'"
למה שזה ייגמר?
"כי דברים נגמרים. הנה, עכשיו אני לא בהדחקה (צוחק). אני חושב שגם כשזה ייגמר אני אוכל להסתכל אחורה ולהגיד, 'פשששש שיחקת אותה'. אני כבר בן 69. כל יום שזה עוד קורה לי זה בונוס. יש לי איזה מנגנון פנימי, מנגנוני ההדחקה שלי באמת נפלאים. ויסלחו לי הפסיכולוגים, הם קיימים כדי שנשתמש בהם".
זה מנגנון הישרדותי.
"הביטוי החיצוני הוא שאני פעלתני אפילו יותר מהרגיל וקצת אופורי. זה אחלה מנגנון. עובדה. הוא הציל אותי ברגעים הכי קשים".
כשהוא מסתכל על מה שעובר על המסעדות בגלל הקורונה, הוא מרגיש אותו חוסר אונים. "אני שומע את החרדה של המסעדנים ומרגיש אותה בעצמי. ממש כאבי פנטום. ובואי נגיד שגם ככה אתה לא תתעשר פה מלהיות שף. זה רק נהיה יותר ויותר קשה", הוא אומר, "אני שואל את עצמי כמה מהסגירה הזאת מוצדקת וכמה ממנה היא היסטריה, אבל כנראה שמוקדם מדי לדעת. מה שבטוח הוא שזה מאוד עצוב, ויש לזה השלכות שעוד נגלה בעתיד על מה זה מסעדה".
רגע לפני שהוא פוסע לעשור השמיני של חייו, אהרוני הוא עדיין השף המשפיע ביותר על התרבות הישראלית. איש שרלוונטי לשיח המקומי על אוכל יותר מכל בן 30 עם אטיטיוד תוסס וקעקוע של מטרפה. הוא הראשון שלנו. הראשון שהפך את דמותו שלו, לא פחות מאשר את המזון שהכין, למותג. השף הראשון שכיכב בפרסומות, ואחד הראשונים שהפכו את הכתיבה על אוכל לחלק מלייפסטייל. כבר שנים שהמותג אהרוני זוכה לאהבת הקהל במנותק גם בלי מסעדת שף. ובאמת מעבר לרומן האחרון שלו עם הראמן, שהניב שני סניפים שמהם פרש כבר לפני שנה, אהרוני של 15 השנה האחרונות מושקע כולו באוכל ברמה התקשורתית.
"תפוח זהב" היא קו פרשת מים: יש את אהרוני עד לסגירה ויש את אהרוני שלאחריה. הראשון הוא שף עצום ממדים - "כלב ים" כמו שאהרוני מכנה בחיבה את ממדיו הישנים - סמל לאנינות צרפתית ולאו דווקא דמות נגישה תרבותית.
הפואה גרא, אוכף הטלה והרטבים המוקצפים נותרו מאחור. את הידענות כיוון אהרוני למחוזות אחרים. יותר אוכל עדתי. יותר חשיבה עדכנית. בהמשך גם נהיה די־ג'יי. סמל אופנתי, כולל השתתפות בתפקיד רס"ר מטבח בדרמה היומית "השיר שלנו" וצעידה על המסלול בתצוגות אופנה. החיבה שלו לאופנה היא אובססיה פעילה גם בגיל 69. "כשהייתי נוסע לפריז הייתה במארה חנות מדהימה של איסי מיאקי. הייתי נכנס ומסתכל כי לא היה לי כסף לבגדים האלו. יום אחד נכנסתי והייתה מכירת חיסול היסטרית: חולצת קפלים מהממת שחורה במחיר הפעוט של 300 משהו. בשבילי זה היה סכום שהוא מדע בדיוני אבל אמרתי, 'אהרוני, אתה ילד גדול, אתה מרוויח, יאללה, פנק את עצמך'. קניתי. שלושה ימים אחרי שאני חוזר אני הולך לחפש את החולצה. לא רואה אותה. פתאום אני רואה חולצה בלתי מוכרת עצומת ממדים. אני לא מכיר את החולצה הזאת. מסתכל על התווית ואני קולט - וואלה ניצה, מה עשית? - הייתה לנו עוזרת עם קול בס - ניצה גיהצת לי את החולצה? אמרה, 'שתהיה לי בריא אני קיללתי אותך שעות! הרטבתי וגיהצתי. שעתיים עבדתי עליה ואמרתי, אלוהים ישמור מי מקמט ככה חולצה?' אז החולצה מתה וניצה נשארה".
כשאתה מסתכל כיום על הסגירה של "תפוח זהב" אתה מבין משהו שלא הבנת אז?
"חוץ מהמצב הכלכלי שהשתנה, יש עוד סיבה. הרי כל המהפכה הקולינרית בארץ התחילה מיבוא מטבחים רחוקים. רק אחר כך נהיה מטבח ישראלי וכל הגישה לאוכל נהייתה משוחררת. פתאום היה ברור שמסעדות כמו 'תפוח זהב' לא משתלבות במרחב התרבותי, הן נטע זר. הקהל צריך מסעדות שמדברות בשפה שלנו. אנחנו לא באמת צלחות מלימוז' ועניבות וסכו"ם כסף. אנחנו חיים במזרח התיכון וההוויה שלנו היא כזאת. ארז קומרובסקי היה הסמן הראשון של השינוי הזה. הוא הוריד לאוכל את הפפיון וחירב לו את השביל בצד. לא אייל שני התחיל את ההגשה הרחבה והפרועה על הצלחת, ארז הוא האבא של הכל. במקביל אליו גם לחיים כהן יש זכות בעניין הזה. מצד שני, היום כל אחד מתהדר בסבתא מיתולוגית כאקססורי נחשק. יש היום 15 טבחים שטוענים שהמציאו את החציל בטחינה".
זה מאוס בעיניך?
"עוד חציל ביוגורט וטחינה אני צורח. אני מצפה לטרנד חדש".
אייל שני המציא את הפיתה.
"אייל טוען כיום בתוקף שהוא המציא את הקרפצ'יו דג. יש לו ביטחון להגיד הכל: הוא ממציא דברים ואומר אותם כעובדות. למה הלב של החציל זה החלק הכי טוב? כי בזמן הקלייה השמנים האתריים של החציל חגים סביב הלב?"
אתה ממציא את זה עכשיו.
"לא, הוא המציא את זה. כמו שהוא אומר כשאתם בוחשים רוטב תעשו את זה עם כיוון התנועה של כדור הארץ, כי אז המולקולות של משהו מתחברות. אבל מההתחלה היה בו משהו פיוטי".
טינופים, מריבות וחוסר פרגון בין שפים זה גם מאפיין תקופתי?
"אולי. כשאנחנו התחלנו הייתה תחרות אבל במובן של קנאת סופרים תרבה חכמה. היו עקיצות. פעם עשינו ארוחת שפים לעיתון - אני ואייל היינו אז שמנים - ואמרנו, 'אייל אתה תעשה מנה ראשונה, לך תעשה אודישנים לעגבנייה', אבל הכל היה ברוח טובה לגמרי. לא היה טנף. בעצם, סביר להניח שמאחורי הגב היה (צוחק) אבל זה לא היה כמו היום.
"לפני כמה שנים התראיינו, חיים כהן ואני, לתוכנית אקטואליה בטלוויזיה. המראיין היה דן מרגלית, והיה ברור שאין לו שום עניין באייטם, או בנו. אחרי כמה שאלות משעממות הוא שאל, 'אז מי שף יותר טוב, אתה או אתה?' ככה, בשידור חי ובלי להתבלבל. אני עניתי, 'ומי עיתונאי יותר טוב, אתה או רפי רשף?' כשכבו המצלמות הוא רשף עליי בזעם. 'זו הייתה תגובה חצופה ולא הולמת', הוא אמר. 'אתה צודק לגמרי', עניתי לו, 'אבל היי, אתה התחלת'.
"דן לא היחיד ששואל את השאלות האלה. זה נחשב דיון לגיטימי בין שפים וכמעט ולא מקובל בשום ענף אחר. ונשאלת השאלה למה. אנחנו התחלנו ואנחנו די אשמים בעניין, כי אנחנו תורמים לא מעט ליצירתו. הפרשנות המקומית לתחרות התעוותה עם השנים וכאילו מחייבת שלילת האחר כדרך לנצח. לא סתם יצא למילייה שלנו שם רע של סכסכנים, והרבה תככים עמוסים במשחקי אגו מיותרים".
מאחוריו 25 ספרי בישול ומדור קבוע במוסף "7 ימים". במקביל הוא המייצג המובהק של תרבות האוכל בטלוויזיה המקומית: מהקלאסיקה "דרך האוכל" עם גברי בנאי ומגוון תוכניות אולפן, ועד לסדרת הדוקו־אוכל המרהיבה "המסע המופלא של אהרוני וגידי" (שעונתה השביעית משודרת ב"רשת"). התוספת האחרונה היא מחבצת הרייטינג "מאסטר שף", שבה הוא משמש שופט ששומר על נונשלנטיות גם מול חריימה פושר ומופעי פורנו רגשי אופייניים לז'אנר.
עכשיו הוא מנסה משהו חדש לגמרי. "אהרוני: תחנות אוכל בחיי" (הוצאת אחוזת בית), הוא אוטוביוגרפיה קולינרית שממצבת אותו פעם נוספת כאב המייסד של הקולינריה הישראלית. הכל שם: מהשממה של שנות ה־80 ופריחת המטבח הסיני ו'ין יאנג' המיתולוגית, דרך החברות המקצועית והאישית עם שאול אברון ז"ל, הקמת "תפוח זהב" ועד לזוגיות מחממת הקרביים שלו עם גידי גוב. קצת מפתיע, אבל כאיש שמדברר את הקולינריה הישראלית כבר עשורים, זו הפעם הראשונה שאהרוני (חבר טוב כבר כמה שנים) אשכרה מרשה לעצמו להתבונן פנימה. בעידודו של תומר קמרלינג שיזם וערך את הספר, אהרוני – אדם לא נוסטלגי – חוזר לילדות, לנעורים ולתחילת הקריירה שבישלו אותו ככה.
הוא גדל בעיר התחתית בחיפה, להורים ממוצא בוכרי. אביו בכור היה סוחר בדים. אמו, נקדם (בבוכרית: בת מזל), עקרת בית. ישראל היה הבן השלישי שקדמו לו אחים שזכו לשמות מחייבים כמו הרצל וויצמן. איכשהו הגורל דילג עליו, אחרי שחמק בקושי מהשם הקליל בן־גוריון.
"גרנו ארבעה בנים, אמא ואבא בדירת שני חדרים. אמא שלי ילדה ילד ראשון בגיל 17. אישה בורה. לא משכילה. לא הייתה לה שום אפשרות להיות משכילה. ואבא שלי לא ידע לכתוב בעברית. ידע רוסית וכתב רש"י. הייתה לי אחלה ילדות אם את שואלת אותי. אבל מה הם הבינו בפסיכולוגיה של ילדים? כלום.
"אמא שלי הייתה קוראת לנו כשהייתה מנקה דגים, עוקרת לידנו בידיים מדממות את לב הדג וזורקת אותו על השולחן שיקפוץ ואומרת לנו, 'תסתכלו איך הוא רוקד'. (צוחק) ממש בידור לילדים! כהמשך הבידור היא הייתה נותנת לנו את השלפוחית של הדג והיינו דורכים עליה ועושים פאץ! אני זוכר כשהילדים שלי היו קטנים היינו בנפאל במקדש בטקס, ועמד שם ילד בן שנתיים שהשתלשל לו מהיד ראש ערוף של תרנגול שנטף דם. הילדים שלי הסתכלו עליו אחוזי פלצות ואני חשבתי שזו לגמרי סיטואציה שהייתה יכולה לקרות לי בילדות. שחטו לי כבש במטבח, לעזאזל!"
קלאסיקה של בית ישראלי.
"אבא הגיע ואמר לי שיש מתנה בבית. הפתעה. זו הפעם הראשונה אי פעם שהוא בא לקחת אותי מהגן. הראשונה והאחרונה. זה היה כל כך מרגש שאני זוכר אפילו מה לבשתי. ילד בן ארבע. בדיעבד אני מבין שהוא בא כי קבעו טקס התרת נדר בטענה שהייתי ילד חולני".
והכבש היה בבית?
"כבשה! היא הייתה באמבטיה, ההפתעה שלי. ואני נבהלתי! היא הייתה גבוהה ממני ועשתה לי 'מההה' והיה לה גם ריח. איזה מתנה זו? באותו ערב כשאכלו את הכבש אני לא רציתי ואמא שלי אמרה, 'אתה לא מבין כמה זה טוב'. אני לא זוכר את זה כמאורע טראומטי".
5 צפייה בגלריה
עם הפרטנר גידי גוב. ''הוא אמר לי פעם שאני בסופו של דבר פרח מחיפה. צודק''
(צילום: איציק בירן)
לילדים אחרים, משונים ורגישים יותר, היה פחות מזל. "בשכונה שלנו אם לא הבינו מה הסיפור שלך, ליתר ביטחון הרביצו לך", הוא צוחק. "והיה ילד מכוער. אברם. ילד כאפות ברמות. היינו ילדים. היום אני יודע שהיה בו משהו נשי מאוד מוקצן, וכשאתה ילד קטן זה אפילו לא נשי, זה פשוט מוזר. ואז הוא נעלם. שנים אחר כך הלכתי ברחוב ופתאום גילה גולדשטיין התנפלה עליי בנשיקות וחיבוקים. פאקינג גילה גולדשטיין. אישה טרנסית מדהימה, אמרה, 'בנות, תכירו, זה ישראל והוא היחידי בבית ספר שלא הרביץ לי'".
הוא היה בן 15 כשאביו נפטר בפתאומיות. "אחד הילדים אמר שיש אוטו מגן דוד ליד הבית. לפי המבטים של השכנים הבנתי שזה קשור אלינו. עליתי הביתה. אמא שלי צרחה. היה ברור שאבא שלי מת ומיד הוציאו אותי מהדירה. רצתי ברחוב לדודה שלי לספר לה. כשחזרתי בדיוק הוציאו אותו על אלונקה. מכוסה. לא ראיתי אותו יותר. זו הייתה השבעה הראשונה שלי. ישבנו על הרצפה. והביאו מקוננות שתפקידן להבכות את הקהל. הן שרות ומספרות בשבחי המת בלי שהכירו אותו בכלל".
ואתה הכרת את ההורים שלך לעומק?
"בתור ילד היה לי ברור שאני לא במסלול שהמשפחה מתווה לי. כזה אני. ככה נולדתי. למשל, זה שלא הייתי דתי. ואבא שלי ניסה בכל הדרכים. להכריח. מכות. מכות זו הייתה הדוקטרינה בשכונה. בסוף אבא שלי בחושיו הבין שכדאי לתת לי ללכת בדרכי. אמא שלי הייתה אומרת, 'אלוהים יעניש אותך'".
אבא שלך לא זכה לראות אותך מצליח. אמא אכלה אצלך מתישהו במסעדות?
"לא, כי היא שמרה כשרות. וגם אם הייתה אוכלת זה היה לה מוזר. אכלה אצלי בבית. היא הבינה שאני מפורסם אבל לא הבינה למה".
ומתי הבנת שאתה אחר?
"בגלל הנטייה שלי לאמנות ולציור. אמא שלי אמרה, 'זה מלכלך! תיקח את זה מפה!' אבא שלי היה אומר, 'זה לא מקצוע. תלמד שיעורים'. ואני כמובן התעקשתי. וציירתי. אבל בכיתה ט' המורה למתמטיקה אמר לי שקיבל כרטיסים לתערוכה של פיקאסו בתל־אביב והוא לא יכול לנסוע. זו הייתה חוויה מכוננת. לא הייתי בחיים במוזיאון! הייתי המום מזה שאפשר להתייחס לציור ולדבר עליו ולפרש אותו. לא רק להגיד יפה או לא. וכבר בתיכון החלטתי שאני אלמד אמנות. עולמי היה צר במובן הכי פשוט של המילה. יצאנו מהשכונה בתיכון וכולם היו בתנועת נוער - אנחנו היינו בחברה הסלונית. הייתי פְרח איום. עם פדלפון וחולצה פתוחה. גידי אמר לי באחד הפרקים, 'אהרוני אתה בסופו של דבר פרח מחיפה'. צודק".
לא באמת.
"פעם הלכתי לבית קפה ואח של בן כיתה שלי מהיסודי, עבריין ידוע, ישב שם בשולחן ליד. פתאום המשטרה פורצת פנימה, מסתערת ולוקחת אותו. ברגע הזה הוא העביר את התיק שלו לידי. הם לקחו את כולם והתיק נשאר אצלי. הייתי בן 16. הצצתי בתיק והיו שם סוליות חשיש. וגם כמה אצבעות".
עישנת?
"לא, לא. אבל ידעתי מה זה. והלב שלי נורא דפק. הייתה לנו ספה מתקפלת בבית ששם הייתי מחביא את חוברות הקולנוע שאבא לא הרשה לי לקרוא, אז שמתי שם את התיק. אחר כך אח שלו בא וביקש את התיק של אח שלו. מאותו רגע הייתי בן טיפוחיו".
כתבת שהבנת את היתמות רק אחרי תום השבעה של אבא שלך.
"הדאגה האמיתית הייתה מה יהיה איתנו. אמא שלי הייתה אומללה ובכתה והייתה לבד. יש ארבעה בנים. מה יהיה? ואבא שלי מת ואני בלי אבא ויתום ומה יהיה? אבל מרגע שאמא שלי לקחה את החנות לידיים היה לא ייאמן איך החנות פרחה. היום אני חושב על אבא שלי והמזל לא האיר לו פנים בכלל. עלה לבד בגיל 15 עם שני אחים קטנים מסמרקנד להכין את הקרקע לבואה של המשפחה שתבוא אחריו. הו דה פאק שולח ילד בן 15 לארץ אחרת? ואם זה לא מספיק, המשפחה שלו מעולם לא הגיעה כי ירד מסך הברזל. אז הוא נשאר וגידל מגיל 15 את שני אחיו הקטנים. גם כשהוא התחתן הם גרו איתו ועם אמא שלי. ואז שני זוגות ואח נוסף באותה דירה".
אמרת שלא רצית להיות שם. ידעת איפה אתה כן רוצה להיות?
"לא. ידעתי רק מה אני לא רוצה".
אחרי שירות צבאי כחובש בגולני המריא ללימודי אמנות באמסטרדם. בסבנטיז. חוויה שהוא מתמצת כ"סקס סמים ורוקנרול אבל במובן הכי משעמם של המילה. היינו סתם היפים כאלה". מפגש עם אמה של חברתו אז חשף אותו לראשונה למטבח הסיני. זה היה מהרגעים המקריים שבדיעבד מעצבים חיים: "היו לה רק שני חזות עוף לשלושה אנשים, אז היא החליטה לחתוך אותם קטן ולבשל סיני. התחלתי לעזור לה כי הייתי מנומס, וזאת הייתה המנה הראשונה בחיי שבישלתי מההתחלה ועד הסוף".
החוויה ההיא שלחה אותו ללמוד בישול בטייוואן הרבה לפני שבישול או טייוואן היו טרנד. מה שלמד שם יהפוך אותו כמה שנים אחר כך למעצמה סינית בישראל, כשפתח את מסעדת יין יאנג. דבר נוסף שהוא למד אז: כמה הוא מתעב מלפפון ים. "הטעם, המרקם", הוא מחוויר. "זה דבר נורא. למזלי הצלחתי לבלוע ולא להקיא".
זו החוויה הכי מחרידה שלך עם חומר גלם אקזוטי?
"לא. פעם הייתי עם הצלם נלי שפר בסין ושיחזרו לנו ארוחה של 72 מנות מתיש. זו ארוחה מלכותית נורא ידועה של כל חלקי התיש, כולל זין וביצים בארוחה. ואז מגיעה מנה של צלוחית קטנה של שתי עיניים. וכמובן שנותנים את זה לאורחים המכובדים, הלוא הם נלי ואני. עכשיו אנחנו 30 שנה אחורה. אני אומר, אין מצב שאני אוכל עין. אין מצב. אני אומר לנלי, 'תיקח אתה'. הוא אומר, 'אני לא יכול'. ואז הפתרון שלנו היה שכיבדנו חזרה את המארחים והם כמובן התנפלו על זה בשמחה".
מה עוד אכלת מוזר במהלך השנים? עטלפים?
"לא".
ג'וקים?
"לא".
כלבים?
"בשום אופן. לא אוכל חיות מחמד. ופרה זה מספיק טעים, לא מוכרחים עכשיו כלב. עם גידי היינו באיסאן בצפון תאילנד עם שף מדהים שלקח אותנו למסעדה בכוך שעושים שם רק ברווז. מגיעים ראשי ברווז מטוגנים חצויים לאורכם והוא אמר, 'זה קריספי מאוד, תנסו, זה ממש מוצלח', ובלי שום מבוכה הוא אומר, 'והעין היא הכי טובה, זה ממש שפריץ של אומאמי. תנסו. אתם תמותו על זה'. ואין לו מושג שאנחנו מבועתים".
אנד יו דיד?
"איי דיד! אבל כל כך הייתי מבוהל שנגסתי ובלעתי את זה מהר שייגמר מהר. וישר הצבעתי על גידי ואמרתי, 'הי וונטס טו'!"
ב־1981 בחר להקים מסעדה סינית בתל־אביב, באזור אנכרוניסטי ואנטי־אופנתי בשם שדרות רוטשילד. יין יאנג, על קירותיה האדומים וכלי האוכל המצויצים יצאה לדרך. "וכבר הערב הראשון היה מזעזע", אהרוני נזכר בשמחה. "את לא מתארת לעצמך איזה קטסטרופה!"
מה קרה?
"אני הייתי אופורי לגמרי כדרכי. המסעדה נראתה נהדר. והתפריט. והצוות. אבל אנחנו מדברים על 81'. אין ממי ללמוד בארץ. אתה צריך להמציא את הדבר תוך כדי תנועה. לא עמדנו בקצב. לא היה שום סנכרון בין המלצרים לטבחים. ובמהלך הערב זה פשוט לאט־לאט קרס מול עיניי. אני זוכר שהלכתי הביתה מרחק שבע דקות הליכה מהמסעדה וכל חיי חלפו מול עיניי. בלב כבד ובצעדים כבדים ועם מאה קילו על הגב. והייתי בעיקר מבוהל. אמרתי, אוקיי זיינת את השכל ודיברת־ודיברת ונפנפת בנוצות הטווס שלך והנה הכל קורס. באמת שנדהמתי מרמת הכאוס".
זה עשה באזז אדיר. כולם באו לאכול מרק וון טון וספריבס במקדש הסיני של השף החדש. בשלב ההוא המראה החיצוני של אהרוני מיישר קו עם השאפתנות הקולינרית והוא גולש למראה החכם הסיני העתיק. "הכל התחיל מלמצוא פתרון לשיער. שיער ארוך היה זוועה: קשרים, ולסרק. ניג'וס אחד איום. עשיתי קוקו ועדיין היו קשרים. אז עשיתי צמה. בהתחלה היא הייתה עבותה. והצמה נשארה ומתישהו הגיע העניין הסיני וזה השתלב. הגבות צמחו. מה אני אעשה".
מה עם הצמה? זה לנצח?
"לפני שנה אמרתי שאוריד בגיל 70 וככל שהתאריך מתקרב כאילו אין לי אומץ. אני לא מצליח להביא את עצמי לזה. אמרתי לעצמי, 'קח מספריים ותחתוך, כאילו מהר!"
נו נו.
"לא מסוגל. גיגי אומרת, והיא צודקת, שאף אחד לא ישים לב. זה מטריף אותי שהצמה שולטת בי. היא כבר סיימה את תפקידה, אבל היא עדיין מכשכשת בכלב".
גיגי היא חגית אהרוני, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, והאישה שאיתו כבר 40 שנה. מה שהתחיל כידידות שכנים התפתח מהר למערכת יחסים. "ופתאום יש לי שכנה נחמדה שהתנדבה להוריד את יונתן, הכלב שלי, ששקל 80 קילו. הוא היה מטייל אותה".
במה אתה טוב בזוגיות? במה פחות?
"הדבר הזה שנקרא נישואים הוא מורכב. גיגי היא האדם המשמעותי ביותר בחיי ששינה אותי הכי הרבה. היא נגעה במקומות העמוקים ביותר שלי ומכירה אותי יותר טוב מכל אחד אחר, למרות שאני לא ממש מסתורי, וחבל. נדמה לי שקוראים לזה אהבה".
דמות משמעותית אחרת בחייו היה שאול אברון ז"ל, עיתונאי שהפך למסעדן מיתולוגי, הבעלים של 'הקיוסק' ו'יועזר בר יין', ודמות נערצת בענייני לגימה ולעיסה. כשאהרוני הכיר אותו, אברון כבר הצהיר שהמאכל האהוב עליו הוא כולסטרול. האהבה ביניהם המשיכה לשיתוף בדמות שני ספרי בישול מכוננים, 'בשר' ו'הבישול האיטלקי'. תחילת דרכו של אהרוני בעיתונות הייתה בטור האוכל של אברון בעיתון 'חדשות', בפינה בשם 'ביקורת ממתקים', תחת שם העט מרדכי פטיפור. ירח הדבש שלהם כלל סיבוב מסעדות מכוכבות בצרפת.
"הלכנו לאכול בלאסאר. הפעם הראשונה שלי במסעדת שלושה כוכבים בפריז. התרגשות גדולה. אני לא מכיר כאלה דברים. יומיים לפני זה קניתי אצל מעצב יפני שכבר לא קיים סוודר עם אפליקציה של טווס, וכשמרימים את השרוולים, הטווס נראה משהו. ושאול מתלבש כמו שאול. שלוך. מתייצבים בפתח".
הקבצן והטווס באו לאכול.
"בדיוק. והדורמן אומר לנו שצריך ז'קט ועניבה. אני מרים ידיים ופורש את נוצות הטווס ואומר לו, 'תראה, זה נראה לך הולך עם עניבה?!' אבל אין מה לעשות. חוק זה חוק. עליי שמו פפיון מעל הסוודר, וז'קט. לשאול שמו עניבה עקומה והוא רטן נורא. הוא היה שיכור אבל לא יותר מהרגיל. התאקל הראשון היה עם מלצר היינות. שאול רצה דברים מסוימים והמלצר התעקש על דברים אחרים ושאול נכנע. הוא רטן. שתה ורטן. אני מכיר את שאול, והיה לי ברור שהוא מבעבע ושזה ייגמר בפיצוץ. ואני בהתרגשות שפעם ראשונה ועל הזין שלי הפפיון ועל הזין שלי היין! תביא ליהנות! ולמרות שאני מנסה לעשות אווירה עליצה יותר, הוא נהיה עצבני יותר. ואז לפני הקינוחים מגיע רב־המלצרים ושואל אם הכל בסדר. ואז שאול השיכור פתח עליו פה אבל במשנה סדורה ובעצבים. רציתי להיכנס מתחת לשולחן אבל הבנתי שכאשר אבדנו, אבדנו. וכל המסעדה הפסיקה לאכול וכל הלבושים והלבושות הסתכלו מה זה זוג עלובי החיים שעושה שערורייה במסעדה היקרה בפריז. ורב-המלצרים היה המום כי הוא לא ציפה שזוג החורנים האלה יפתחו עליו פה, ועוד מנומק. ואז שולחים לנו שמפניה על חשבון הבית. ושאול שותה מהשמפניה, ואז הגיעה הצרחה "והשמפניה לא קרה!" יצאנו כשכולם מתבוננים בנו בהשתאות והלכנו לאכול שווארמה. ובשנה לאחר מכן לאסאר איבדה כוכב. הקבצן צדק".
מלכתחילה היה ברור שמדובר בהפכים. אברון הנהנתן והגרגרן, איש שמצב הצבירה החביב עליו הוא שתוי פלוס־פלוס. מהצד השני אהרוני, אדם שלא נוגע באלכוהול, חובב סדר ואסתטיקה. בשלב מסוים, כשאברון נאלץ לסגור את מסעדת הקיוסק שלו ונותר בלי כסף, הוא עבר לגור עם אהרוני. "שאול גר אצלי כמעט שנה כשלא הייתה לו אגורה לשכור דירה. ואז צילצל חניך לשעבר, שלום, מקיבוץ שהתנדבתי בו, להגיד שהוציאו אותו מהדירה ואם הוא יכול לגור אצלי בינתיים. איזה חודש גרנו שלושתנו יחד. מהנסיעה ההיא לצרפת הבאנו גם פרושוטו יקר וגם קופסת קוויאר. יום אחד שלום צועק לשאול מהמטבח, 'שאול, רוצה שקשוקה? אני עושה'. שאול עונה, 'לא תודה'. שלום צועק לו, 'כדאי לך, כי הנקניק ההוא שהבאתם? חתכתי ממנו קוביות גדולות וטיגנתי טוב־טוב, שרפתי אותו'. אני שומע את זה ובטוח ששאול יחנוק אותו. אבל שאול מרוב הלם במקום להתעצבן אמר לו, 'יש גם במקרר קופסה קטנה עם עיגולים שחורים קטנים, תוסיף אותה. זה בכלל יהיה טעים'".
הופתעת כששמעת על מותו?
"מעבר לשרמנטיות והמקסימוּת שלו, הוא היה אגוצנטרי בצורה שלא תיאמן. הרבה יותר ממני. גם במובן של הרס עצמי. שנים כל החברים אמרו, זה לא ייגמר טוב, והנה בסוף זה קרה. ובסוף הוא מת כמו שהוא רוצה, בחטף. הייתי מאוד עצוב אבל לא הופתעתי. אם נהיה כנים הופתענו שזה לקח זמן. הלוויה שלו הייתה אחד הטקסים מבזי המת שראיתי בחיי. אחרי זה החלטתי שאני רוצה שאת גופתי ישרפו. זה היה קבורה בקומות. לא הצליחו לדחוף אותו לחור בקיר. הגופה התחילה להתגלגל. זה היה נורא".
אתה חושב על המוות?
"עדיין לא. אני לא שם. בינתיים הפסקתי לרכב על אופניים. זה המעט שאני יכול לעשות".
פורסם לראשונה: 07:00, 20.03.20
