עד שלמדנו להרוס אותם עם מגוון הכימיקלים, חומרי הריסוס וכל מיני חולירע שאמורים להאריך את חיי המדף שלהם, פירות וירקות היו המזון המושלם מכל בחינה שהיא. "אתה יודע שכל תפוח שאתה אוכל, הוא בן חודשיים, אפילו חצי שנה?" אומרת הלית לוי, במאית־עורכת דוקומנטרית, עם התמחות בעולם האוכל (''בואו לאכול איתי'', ''משחקי השף'').
כתבות נוספות של +ynet:
וזאביק גורודצקי, גם הוא במאי־עורך עם התמחות באוכל, מסביר: "התפוח שאתה מקבל מרשת השיווק, אין לך מושג כמה זמן הוא שהה שם, ואיזה חומרים נוספו לו. אנשים לא יודעים למשל שיש תקופה בשנה שבה הלימונים ירוקים. כדי שהם יהיו צהובים בסופר, הם עוברים תהליך הבחלה, טיפול בגז. אם אתה קונה לימונים מהחקלאי, הם יהיו פחות יפים, אבל אם אתה רוצה לימון צהוב, תקבל תוספת גז. השיטה שבה סוחרי ענק מחזיקים מלאי בקירור ומפזרים אותו לאורך השנה - מאפשרת להם לשלוט במחיר. שוק שמוכר תוצרת חקלאית טרייה לא יכול לשלוט במחיר כמותם. זה מהלך שייקר את המחירים של הפירות והירקות".
לגורודצקי יש את הג'וב השלישי הכי כיפי בעולם. ברור מי שני הראשונים - גידי ואהרוני - והוא מיד אחריהם, הבמאי הכמעט־קבוע של הסדרה. כרגע קצת קשה לזכור את זה, אבל פעם, מחוץ לחדר המבודד ולפאניקה, השתרע עולם רחב, עם מקומות מרהיבים ביופיים. ושם, הגישו מנות מופלאות, מעדנים שאת הטעם, הניחוח והמרקם האלוהי שלהם אפשר רק לנחש כשאנחנו מכרסמים על הספה בבית איזה חטיף דלוח, ואת הלב.
ובכל זאת. אחרי יותר מדי גיחות על פני הכדור, גורודצקי החל לעבוד על סדרת אוכל תחקירית מקומית נוקבת. 180 מעלות מההדוניזם חסר הבושה של תוכניות האוכל עתירות הכולסטרול והרייטינג שמציפות את המרקע. "הבנתי שמה שמשותף לכל האוכל הטוב בעולם הוא חיבור עמוק לגיאוגרפיה, למזג האוויר, ולייצור מקומי, טרי, עונתי. ואז אתה מגיע ארצה ומגלה שהעולם הוא אחר לגמרי ממה שקורה בישראל".
מכאן ואילך החל לצלול אל המעמקים היותר־עכורים של תעשיית המזון בישראל. לטובת העניין צירף את חברתו הטובה, הלית לוי ("תכתוב ששנינו זללנים שמנמנים חמודים, שמתים על אוכל, ולא זוג חמוצים שבאו להרוס לכולם", היא צוחקת).
יצאה מזה 'הפוליטיקה של האוכל': סדרה מרתקת (המשודרת ב־HOT8) שמתארת בארבעה פרקים - לחם, חלב, בשר וירקות ופירות - מה באמת נכנס לנו לפה, מה הנזקים שנגרמים לנו, ובעיקר, מי הגופים שמשכנעים אותנו לעשות לעצמנו את זה ומרוויחים בגדול, על חשבון הבריאות והכיס שלנו. את זה גורודצקי ולוי עושים בעזרת שפע נתונים, מומחים מכל צידי המתרס, וכמה משפחות שמציגות את המזווה שלהן, שלנו. כמה חטיפים אפשר לבלוס? יותר.
"תובנה ראשונה שהגענו אליה: אוכל טוב זה אוכל אמיתי", אומר גורודצקי. "'אוכל אמיתי' אומר, לא מתועש. החרדל שיש לי בבית, סבתא שלי לא הייתה מזהה אותו כאוכל. E300. E260. זה לא אוכל! החומרים האלה נמצאים שם בגלל סיבה: הם משרתים מישהו. מגדילים עבורו את הרווח. אנחנו יצאנו לחשוף את מערכת הקשרים והאינטרסים בין הרגולטור ומשרדי הממשלה, שאמורים להגן עלינו, לבין התאגידים הגדולים".
לוי: "הסדרה באה לספר את הסיפור שהגופים החזקים לא רוצים שתדעו".
יכול להיות שהיא גם נולדה מהרצון שלכם לטהר קצת את המצפון, בתור מי שעומדים מאחורי כמה מתוכניות האוכל הנהנתניות שיש פה?
גורוצדקי: "לאו דווקא, אלה תוכניות טובות מאוד, ובוודאי שיש להן מקום. אבל צנחה עליי ההבנה שהז'אנר הוא קצת פורנו: במקום לעשות את הדבר בעצמך, אתה רואה אחרים עושים את זה - אבל אוכל קפוא מהסופר. אוכל משפיע יותר מהכול על איכות החיים שלנו".
לפני שנצלול פנימה, תנו לי את ההמלצות הכי בוערות.
לוי: "לא לקנות ברשתות הגדולות. פירות וירקות - מהירקן. בשר - מהקצב. לחם - לאפות לבד, או מבית מאפה ליד הבית. לא לפחד לשאול, 'מאיפה זה מגיע?' היום אני מגיעה לשוק הכרמל, באה לדוכן ושואלת, יש סחורה ישראלית? ממתי? ממי? הם נקרעים ממני".
למי יש זמן לעבור בין כל החנויות הקטנות? הולכים לסופר וסוגרים עניין.
"ברור לי שהדיפולט זה ללכת לרשת השיווק, אבל בכל עיר יש שוק. ואתה לא חייב ללכת למקום מפונפן. ממש לא".
גורודצקי: "הגענו למקומות כמו מושב נחושה, שם סוחרים מביאים למחסן את הסחורה, התושבים לוקחים ומשאירים כסף, קונים מחקלאות ישירה. ובסוף, מתברר שגם יוצא יותר זול".
אז למה רוב המשפחות הישראליות ממלאות את הבית במוצרים מתועשים מהסופר? נשמע לא הגיוני.
לוי: "ונראה לך הגיוני שיותר זול לקנות כאן שוקולד פרה מאשר בננה? קונים, כי הסופרים מורידים מחירים ביום שיש שוק, ואתה אומר, 'אוקיי, אכנס לסופר, אשלם 400 שקל ואצא עם הכול, במקום 500 שקל בשוק'. זה יותר זול כרגע, אבל אתה תשלם יותר בעתיד. או שאנשים יסבלו ממחלות או שהסופרים יחסלו את המוכרים הקטנים וייקרו את המחיר כפי רצונם.
"ובכלל, כמה אנשים פה מתעסקים במשקל שלהם?" היא מוסיפה. "כולם בערך. אבל כמה מתעסקים לא בערך הקלורי, אלא במה שהם אוכלים? כמעט כלום. לדוגמה, משרד הבריאות אומר, צריך לצרוך קמח מלא. אבל כשהוא ומשרדי החינוך והרווחה מוציאים חוזים להזנה בבתי הספר, בגנים, בצבא, האם הם מחייבים את המוסד לקנות לחם מקמח מלא? לא! אלא את הלחם הכי זול והכי גרוע לבריאות. לחם לבן הוא אסון, המון סוכר בזול להשביע את העניים, אבל שר האוצר לא רוצה להיות חתום על הכותרת, 'מחיר הלחם הלבן עלה'".
הלחם הלבן לא בריא משתי סיבות עיקריות. הראשונה, בתהליך הייצור שלו נפטרים מחומרים שמפחיתים את הסיכוי לחלות במחלות. השנייה: קמח לבן הוא למעשה סוכר, ומצריכתו הדרך לסוכרת - קצרה. למרבה האבסורד, דווקא הלחם הגרוע מבחינה תזונתית, הוא הלחם המוזל. אבסורד נוסף: מוצרי הקמח המלא יקרים באופן משמעותי. אגב, אחת המסקנות שאימצו יוצרי הסדרה: לאפות לבד. "20 דקות עבודה, לא באמת סיפור", אומר גורודצקי.
אבל אנחנו מכורים לקמח לבן. לחם, פיתות, באגטים, פסטה, בורקס, עוגות.
"נכון, נדרש כאן מהפך תודעתי גדול. לכאורה זה נורא יקר, אבל לחם מלא הרבה יותר משביע מלחם אחיד. אלא מה, יש הרבה חסמים שמוצבים בפני האופים הקטנים".
לוי: "הכול היה פה פעם - ונעלם. היו מלא ארטיזנים, מכולות, ירקנים, מאפיות קטנות. אבל שיני הקפיטליזם אכלו את כולם. ובינתיים, הכסף שמושלך פה על לחם לבן זול, הוא לזרוק כסף טוב על דבר רע. להשביע אנשים בזול על חשבון בריאותם".
גם הפירות והירקות, פעם אוכל שכולם יכלו להרשות לעצמם, הפכו למזון לעשירים. 70 ומשהו שנה אחרי שסוף־סוף התכנסנו יחד בארץ שבעת המינים - החקלאי הישראלי גוסס. עגבניות ובצל, לדוגמה, מיובאים לכאן מחו"ל וכמעט שאינם מגודלים בארץ, וגם דור ההמשך של החקלאים כבר לא גדל כאן. רשתות השיווק הגדולות שינו טוטאלית את שוק הפירות והירקות, משחקות במחירים ובהיצע, ומרוויחות בגדול: מחלקת הפירות והירקות היא המחלקה הרווחית ביותר בסופרמרקט.
מתחילת המילניום, נרשמת ירידה של 18 אחוז בצריכת פירות וירקות לנפש. על פי משרד הבריאות, רוב תושבי ישראל אינם צורכים את הכמות היומית המומלצת, מה שפוגע לטווח ארוך בבריאותם. "והנפגעים הראשיים כתוצאה מהיעדר ירקות ופירות הם העניים, שמסתפקים בג'אנק", הוא אומר. "זו הטרגדיה הגדולה".
אולי זה המחיר הבלתי נמנע של לחיות ב־2020. למה צריך לשים הגנות והגבלות?
"כי ירקות ופירות הם לא עוד מוצר צריכה. כרגע החקלאי הקטן מופקר לגמרי מול הרשתות הגדולות. בשוק חופשי הגדולים אוכלים את הקטנים, ואז אחד את השני, ובסוף נשאר מונופול או דואופול. בגדול, בכל מקרה של שוק עם עליית מחירים קבועה, הסיבה היא ריכוזיות. הסופרים נכנסו לשוק הסיטונאי וחיסלו אותו. הם עשו מבצעי לוס לידר (מכירה במחירי הפסד על מנת שבהמשך תרכוש מוצרים אחרים שלהם - י"נ) כדי להתחרות בירקנים ובשווקים. אז איזו ברירה נותרה לחקלאי? להיכנע לבוסים הגדולים.
"סוחרי הירקות והפירות הגדולים הם לא רק סיטונאים וקמעונאים, הם גם היבואנים והיצרנים, וכך הם מכתיבים את המחיר. הנבואה האפוקליפטית היא שבטווח הרחוק, תהיה לך אפשרות לקנות עגבניות אך ורק בסופר. כי הוא ייוותר לבד בתחרות ויוכל לקבוע כל מחיר שירצה".
לוי: "תסתכל על צרפת. שם ננקטות פעולות רגולטוריות כדי לשמר את מגוון החקלאות. החקלאים בארץ מופקרים לגורלם".
בסוף החקלאי הישראלי ייעלם לגמרי. מה שיישאר בזיכרון זו התמונה האייקונית של קוטף העגבניות החייכן עם כובע הטמבל, יום טוב נורדיה המנוח, מהפרסומת ל''טל וטרי''.
גורודצקי: "מה שישאיר את החקלאות הקטנה על הרגליים הוא מודעות צרכנית והתעקשות לצרוך אוכל מקומי עונתי. בסינגפור, לדוגמה, מעודדים יצרני מזון קטנים. מעודדים הקמת גינות עירוניות. מפלסי חניה הופכים לחוות גידול. אני אופטימי, כי אני רואה דברים דומים גם כאן. חקלאות של אלה ש'עדיין לא התקלקלו'".
לוי: "החקלאים מבינים שיש שתי אפשרויות לשרוד: או שהספָּק היחיד שלך זה רשת השיווק, או שאתה בתוך קבוצה שעושה שיווק ישיר. אלה ישרדו".
ומה אפשר לעשות בינתיים?
גורודצקי: "לקנות ישירות מהחקלאי, בשוק. יש גם אפליקציות שמראות מה מגדלים, באיזה משק, ואתה יכול להזמין".
זה הרבה יותר יקר, לא?
לוי: "בפירוש לא. ואל תשכח את המחיר הבריאותי שאתה משלם".
גורודצקי: "החקלאות הופכת להיות מאוד תעשייתית תוך שימוש רב בכימיקלים כשהיא חד־גידולית. חקלאות מקומית, רב־גידולית, אוטומטית מפחיתה שימוש בחומרי הדברה. הדוגמה הכי טובה היא אירלנד, שם גידלו תפוחי אדמה מזן אחד בלבד, על שטחים גדולים. כשהתפרצה מחלת הכימשון, הזן חוסל ומיליונים מתו ברעב. כשמגדלים זן אחד חייבים להשקיע בריסון מחלות ומזיקים, אבל בחקלאות רב־גידולית, גם אם הלכה הערוגה של הסוג האחד, יש את הערוגה של השני. הבעיה שהמודעות של הציבור לנושא קטנה מאוד, ועדיין לא קמה פה זעקה גדולה. כי במקום פירות וירקות טבעיים ובריאים, מסממים את מי שידו אינה משגת בסוכר ובבשר".
ואוהו, כמה שאנחנו אוהבים בשר. הישראלי, מהעל־האש הלאומי ועד להמבורגריות בכל פינה, הפך לקרניבור זללן בקנה מידה בינלאומי. ישראל ניצבת בעשירייה הראשונה בעולם עם קרוב ל־100 קילו בשר בשנה לאדם, ממש בצמוד למעצמת האוביס ארה"ב. כשמדובר בבשר עוף, ישראל מככבת במקום הראשון, עם 67 קילו לאדם בשנה.
"ברמה הפוליטית יש אינטרס שיהיה לנו שפע של בשר", מסביר גורודצקי. "העשירון התחתון יוותר על פירות וירקות, אבל לא על בשר. זו אשליית השפע". "אלא שרוב הצריכה בישראל היא של בשר באיכות נמוכה מאוד", מוסיפה לוי.
גורודצקי: "האזור שלנו חי עד קום המדינה בערך, על עיזים וכבשים. הפרות הראשונות הגיעו הנה עבור חלב. הנהירה של פרות, רובן מחו"ל, לפני או אחרי שחיטה, כרוכה בפשרות כואבות. פשרות על בריאות ואיכות. זה עוד לפני שאנחנו מדברים על הטעם".
לוי: "החסם העיקרי לספקי בשר הוא הכשרות, כלי פוליטי ציני, במסווה של ערכים, עם מנגנון שלם שמתפרנס מזה. יש פה דואופול, 'תנובה' ו'דבאח'. אפשר לשחוט רק אצלם. מלבד זאת, רק כ־12־14 אחוז מהבשר שנמכר פה מקורו בישראל. כל היתר הגיע במשלוחים חיים, או קפוא מחו"ל".
הפרק על הבשר מתלווה בין היתר ל"משלוחים חיים", לעגלים רכים המיובאים ארצה לצורכי שחיטה, על ספינה בתנאים מזעזעים. "הכי קל היה לייצר פרק מעמדה טבעונית או צמחונית", אומרת לוי, "אבל החלטנו לא לבוא מהעמדה שתטיף לך 'כי החיות סובלות', אלא שתפחית כי תבין מה נכנס לך לפה, מאיפה הבשר הגיע ומה הוא אכל. כי אתה אוכל את מה שהפרה אכלה".
גורודצקי: "תזונת הבקר מועשרת באנטיביוטיקה, זרזי גדילה, חלבונים וכדומה. היית אוכל עגל שניזון מאנטיביוטיקה? אני לא. בשר בארץ ניזון, בין היתר, גם מזבל עופות".
סליחה?
"גם אנחנו נדהמנו. אפילו שאלנו את הגורמים המוסמכים, האם אפשר לפרסם את זה, בלי תביעה משפטית? 'בהחלט'. וזה לא הכול. מאכילים את הבקר לשחיטה בפגי תוקף של תעשיית הממתקים. למשל, בוופלים שפג תוקפם. דברים נחמדים כאלה. ואתה צורך את זה!"
לא רק הבשר, גם החלב הופך את ישראל למעצמה בינלאומית. מקררי החלב ומוצריו תופחים כאן בקצב מסחרר. אלא שעל החגיגה הלבנה הזאת וסיסמאות על חשיבות הסידן לגופנו, ניטש ויכוח מר. בקצה שלו נשמעת הקריאה: חלב פרה נועד לעגלים בלבד, כמויות החלבון שבו אינן נדרשות למי שאין לו ארבע קיבות. בשנים האחרונות מתפתחת מגמה הקוראת לצמצום צריכת חלב גם מטעמים מוסריים.
אני שייך לדור שעבורו כילד הפינוק של ארוחת הערב היה טוסט חמאה ודבש, וכוס חלב.
לוי: "לנו מכרו תמיד שחלב זה טבעי, בריא וטרי. מכרו לנו משהו שיודעים שהוא לא נכון! רוב האוכלוסייה יודעת להגיד שצריך לצרוך שלושה מוצרי חלב ביום, אבל ההמלצה הזאת היא המלצה של גוף שיווקי!"
זאת אומרת שפעם אולי ישימו על קרטוני חלב תווית, כמו על מוצרי טבק?
גורודצקי: "אם בכלל, ייקח הרבה זמן. המהפך התודעתי שנדרש פה קשה במיוחד. האמירה שחלב הוא לא בריא, מאוד שנויה במחלוקת. אפילו כתבי בריאות שבויים בקונספט הזה ולא יודעים שהם מצטטים מחקרים שמימנו גורמים אינטרסנטיים. העניין הוא שרוב בני־האדם סובלים מאי־סבילות ללקטוז, ברמה זו או אחרת, ומתישהו זה עלול להתבטא בבעיה. אז עדיף להימנע מחלב פרה. אם אתה חייב, עדיף חלב צאן. אם כבר לצרוך מוצרי חלב, אז חמאה, גבינות קשות, או חלב מותסס, כלומר יוגורט. וגם זה, במתינות".
גורודצקי, 44, גדל במושב כפר גדעון בעמק יזרעאל. בגיל ארבע איבד את אמו. בילה שעות ארוכות במזווה הקסמים של סבתא שלו, שהייתה לו לבית, בין צנצנות ריבת תותי עץ לאבטיחים מוחמצים.
לוי, 42, גדלה בשכונת בת גלים בחיפה. נוסף על עבודתה כיוצרת ובמאית, היא גם הרכזת הראשית של בתי השאנטי בתל־אביב, עובדת עם נוער בסיכון למעלה מעשור. גם היא התייתמה בגיל צעיר, כשאיבדה את אביה בגיל שבע.
ועוד פרט משותף בביוגרפיה שלהם: שניהם גייז. גורודצקי בזוגיות ארוכת שנים. לוי חולקת את חייה עם חן אריאלי, סגנית ראש עיריית תל־אביב, "שאני מקווה שתהיה פעם גם ראשת הממשלה", היא מוסיפה.
זה צירוף מקרים, או שהרצון להיאבק בכוחות גדולים ובמוסכמות חברתיות מגיע כמעט בילד־אין בעקבות הזהות?
לוי: "אני חושבת שזה לא מקרי. קהילת הלהט"ב היא קהילת מפתח כשער לשינוי של החברה כולה בנושאים שונים".
אנחנו ב־2020, עולם של אמזון. רמי לוי מנצח.
גורודצקי: "רמי לוי עושה מעולה את עבודתו: להביא לצרכן כל מוצר שהוא רוצה לקנות במחיר הכי תחרותי. הוא לא אמור לדאוג לביטחון התזונתי של ישראל. ואגב, כבר בשבוע הבא ייתכן שלא יהיו אצלו, או ברשתות אחרות, ביצים. כי גם הביצים מיובאות".
לוי: "זה לא אחריותו. האשמה היא במי שלא דאג לנו מראש ולא הסדיר רגולציה שתיתן לנו אלטרנטיבה".
גורודצקי: "הסיאוב מגיע ממי שאמור לשמור עלינו, הרגולטור. הרגולטור חובש שני כובעים: אגף התזונה, שעוסק במה בריא לנו לטווח הארוך, ושירות המזון הארצי, שדואג למה יגרום לנו להרעלה מיידית. אנשי שירות המזון נכללים במועצת החלב, ואנשי אגף התזונה לא. אותו דבר במכון התקנים. אבל הם צריכים להיות מעורבים בהחלטות שקשורות לתעשיית המזון!
"חיסרון של מזון יהרוג אותך מרעב. מזון לא טוב גם יהרוג אותך - פשוט יותר לאט. היום, אחד מכל שלושה ילדים יהיה חולה בסוכרת לפני גיל 50, נתון שד"ר אורי מאיר־צ'יזיק מביא בסדרה. יש הוכחות שמזון מתועש מזיק ואי־אפשר להגיד לאנשים, יש שוק חופשי על מה שנכנס לכם לפה - ותמותו".
לוי: "הרגולטור הפקיר את הציבור לטובת התעשייה".
גורודצקי: "הרגולטור משרת את הבלוף. לוחם למענו. משרד הבריאות פוגע בנו פעמיים: אחת, התזונה שלנו. שתיים, בטיחות המזון, שהאוכל יהיה נקי ומחוטא מחיידקים. המשרד הפך את זה לחזות הכול. זאת אומרת, לא משנה איזה חרא מוכרים לך בסופר - כל עוד הוא נקי מחיידקים ועובשים, הוא בסדר! וזה שורש כל רע".
אפרופו אוכל נקי ומחוטא בימי הקורונה האלה – לפי ההתרשמות שלכם, האם יכולה להיות הדבקה בפסי הייצור בארץ?
"אנחנו לא יודעים על זה מספיק, אבל אם יש משהו שאנחנו בישראל חזקים בו, הוא דווקא בטיחות המזון. אז שם אני יותר רגוע".
לוי: "כשבמשרד הבריאות מסרבים לתת המלצה לציבור בגלל חשש מהתעשייה, הם מועלים בתפקידם. כדי להוזיל את הלחם מקמח מלא, למשל, צריך לבצע פעולות שיתנגשו בתעשייה. זה תפקידכם! רק שהם לא מתקוטטים, כי מי מתקוטט עם חזקים?"
החזק אף פעם לא ירצה להתפרק מכוחו. חייבים לאלץ אותו לעשות את זה. הפגנות, מחאות, לחץ על נבחרי ציבור.
גורודצקי: "נכון. החזק האמיתי הוא הכוח המצטבר של הציבור. כרגע כוחו דל מאוד, אבל היי - בשביל זה אנחנו עושים את הסדרה הזאת. אולי אפתיע אותך: אני מאמין ביכולת של התעשייה להגיד, 'טעינו, בואו נשתנה, בהתאם לדרישות הציבור' - יותר מאשר היכולת של משרדי הממשלה לעשות שינוי. בתוויות של הלחם גיליתי שאחד החומרים המתחלבים משמש בתעשיית הזכוכית ותפקידו להפוך זכוכית לצלולה. למה שהחומר הזה יהיה בלחם שלי? אפילו אם הוא לא מזיק - לא רוצה לאכול את זה! אם אנשים יתחילו לדרוש לחם נקי, התעשייה תתיישר. הרבה לפני שמישהו במשרד הבריאות יגיד שזה מה שצריך לעשות" (כל מושאי הביקורת הגיבו לטענות בסדרה, י"נ).
לוי: "הנה, תנובה רכשה את העולם האלטרנטיבי של חלב הסויה והשקדים. היית מאמין אם היו אומרים לך לפני חמש שנים שיש פרסומת בפריים־טיים לחלב שקדים?"
אולי אנחנו גם צריכים להסתכל לעבר שכנינו? המשק והתוצר הפלסטיני מושתתים על חומרים מקומיים טריים.
לוי: "מצבם של השוק הסיטונאי בחברון ובשכם למשל, טוב הרבה יותר מהאין־שוק־סיטונאי בישראל. העוול הגדול בעיניי הוא חיסול השוק הסיטונאי שלנו, שלא עסקנו בו מספיק בסדרה מטעמים משפטיים. אולי בהמשך".
התפריט האישי שלכם השתנה בעקבות הסדרה?
"כמעט הכול. הרבה יותר ירקות ופירות, רק צריכה ישירה. לחם מקמח מלא בלבד. אין סוכר. בשר הופחת כמעט לגמרי. אבל לא לדאוג, גם אנחנו נתקשה להתאפק מול מגש שוקולדים שיעבור ליד, כן?"
ומה הכי קשה בחיים החדשים?
לוי: "לבדוק כל הזמן, 'איזה לחם יש?' 'מאיפה הענבים?' וכו'. זה מתיש, אבל חייבים לעשות את זה".
גורודצקי: "ולוותר על בורקס".
פורסם לראשונה: 10:22, 27.03.20
