ילדים זה שמחה. וברכה. ומזל. וכסף. ופרופורציות. וכוח. המון כוח. זה לפחות מה שהבטיחו לעומר מילר אלו שבירכו אותו על הולדת תאומיו. "כל הזמן אמרו לי: מה שאתה עושה עכשיו זה כאין וכאפס לעומת הרגע שיהיו לך ילדים. כשהם יגיעו, בום, הכל יקרה בגדול. ואז הגיעה הקורונה, וכל התוכניות שלי קרסו. הייתה לי משנה סדורה לשלוש השנים הקרובות: תיכננתי לפתוח עוד סניפים של סוסו, להתרחב עם החופים, אולי לפתוח עוד מסעדה. היום אני לא רוצה לפתוח שום מסעדה".
מילר לא רוצה לפתוח שום מסעדה חדשה. הוא יסתפק באלה שעמדו ריקות כבר כמעט שלושה חודשים. בשבת שעברה פתח, בניגוד להוראות, את הסניף המרכזי של רשת ההמבורגרים שלו 'סוסו אנד סאנס' בתל-אביב. הכותרות זעקו "מרי קולינרי", הקהל הצביע ברגליים, הפקחים לא הגיעו לרשום דו"ח, והאפקט הושג: בשבוע הבא כל המסעדות ייפתחו שוב, בהתאם להגבלות התו הסגול.
כתבות נוספות למנויים:
"זה הניצחון המתוק שלי", מילר אומר. "אני מאושר שהמחאה נפלה על אוזניים קשובות. אני רחוק מלחשוב שזה היה הצעד שלי ששינה הכל. איגוד המסעדות והברים עמל חודשיים על מו"מ מצד אחד והפגנות מהצד השני. מה שאותי מעניין זה רק להתפרנס ולהחזיר מעט שפיות למדינה. לא קראתי למרד, אבל כן הבנתי שעובדים עלינו. במשך תקופה הצענו שלל מתווים. למדינה. לעירייה. למשרד הבריאות. וכלום. כל יום הם שינו את דעתם, בזמן שכולנו קורסים! מה אתם רוצים שעוד יקרה? שאנשים יקפצו מהגג ויתאבדו? שתתחיל אנרכיה? השארתם פה אנשים חודשים בלי עבודה, בלי שאף אחד ידבר איתם. אני מייצג כמות אדירה של אנשי אוכל. רובם כבר לא יקומו מהמשבר הזה. התייחסו אלינו כאל מצורעים. אנשים יכלו לקנות את האוכל, אבל בשביל לאכול אותו הם נדרשו ללכת לספסל ממול ולשבת עליו עם עוד עשרה אנשים. זה אבסורד".
4 צפייה בגלריה
מילר כשפתח את 'סוסו אנד סאנס' בניגוד להוראות. ''אני מאושר שהמחאה נפלה על אוזניים קשובות''
(צילום: גבריאל בהרליה)
בזמן שהבטחת לשמור על ההנחיות באחד הראיונות שלך, ראו מאחוריך זוג שנכנס לסוסו בלי מסכה. אולי אין באמת דרך להקפיד.
"ברגע שהחלטנו לפתוח, דאגנו שיהיה שומר שימדוד חום ויבדוק שהאנשים עם מסכות. עכשיו, אני שואל אותך: כשאתה הולך ברחוב, כולם עם מסכות? בכיכר דיזנגוף יושבים אלפי אנשים אחד על השני, חלקם בלי מסכות. אני לא אומר שזה בסדר, אבל הדברים האלה קורים. אצלנו בעסקים מקפידים כפליים מאשר ברחוב. תסמכו עלינו".
היית די בודד במערכה. שום שף בכיר לא הצטרף אליך ופתח את המסעדה שלו. למה, בעצם?
"אתה צריך לשאול אותם. קיבלתי הרבה ביקורת מפעילים באיגוד המסעדות, ודווקא יו"ר הוועד שי ברמן בא לתמוך ולחבק. גם חיים כהן הגיע. הוא לא הסכים עם המהלך שלי, ולמרות הכל הבין שסולידריות חשובה מהכל. בסוף אני פועל בשם עצמי. גם אם יוצא שאני מדבר בשם הרבה עצמאים ומסעדנים שקורסים".
מסעדנים חוגגים את הפתיחה מחדש, אבל רובם עלולים להתעורר למציאות קשה. בלי מסעדות. בלי רווחים. בלי אנשים שיבואו לאכול.
"חד-משמעית. אני מאמין שאם לא יהיה גל שני יהיו לנו שנתיים קשות של מיתון. ההערכה שלי היא שלפחות 50 אחוז מהמסעדות לא ישרדו, וה-50 אחוז שכן ישרדו ישנו את אופי ההתנהלות שלהן. יש המון מובטלים. לא זול לחיות כאן. מסעדה היא לא רק לבוא לאכול. היא תרבות בילוי. לבוא עם מסכה לארוחה, זה כבר לא יהיה אותו דבר בזמן הקרוב".
אתה במצב קריסה?
"עדיין לא, אבל אם יהיה גל שני אני לא יודע מה יהיה. אני נורא חושש מזה. כרגע אנחנו בסדר, שמרנו קצת ליום שחור. אני גם מקווה שלאנשים יהיה כסף לבוא ולאכול. אני לא פוסל שינוי בסגנון של סוסו. אולי משהו יותר פשוט".
אז יש לך תוכנית מגירה?
"עולם המסעדנות כפי שהכרתי, לא קיים יותר. הוא גם לא יתאושש אם המדינה לא תזרים לו סכומי עתק. העולם הזה מדמם כבר ארבע שנים. אנחנו זועקים שנים על הגלם היקר, המסים, החוקים הדרקוניים. המדינה עושה כל מה שאפשר כדי לכבות אותנו. מסעדות שף? לא יתקיימו יותר. אנשים עם גב כלכלי חזק אולי יתאוששו מזה. אבל תחשוב על החברים שלך, הם יישבו במסעדה כמו כלום? יורידו 800 שקל לראש? הולך להיות פה מיתון עצום. המשק מושבת עדיין. זה פייק שאנשים חזרו לעבוד.
"אבל אני לא קופא על השמרים. החלטתי לעשות סדנאות בישול בבית. ברור שזה נובע מרצון להביא עוד כסף. אני לא רוצה להיות תלוי בעסק שהמדינה יכולה לסגור כל רגע. אני לא רואה בסדנאות האלה נחיתות ברמה. אני גאה בזה שאני עובד קשה בלהתפרנס. זה דבר ערכי. כל בן אדם צריך לקחת משהו מהקורונה שעברה עלינו ולהשתנות. ואני לקחתי על עצמי צניעות ועבודה קשה. אני עושה היום מטלות שלפני שנתיים לא הייתי נוגע בהן. ביומיים האחרונים נכנסתי לאחת המסעדות שלנו בחוף, והתחלתי לשטוף כלים, כי חוסכים. וזה משהו שלא עשיתי. היום אני מבין שכדי להחזיק את הבית אני צריך לעשות דברים שפעם לא עשיתי".
בית הוא מוטיב מרכזי במפגש עם עומר מילר ואשתו שירן כדר. הראיון איתם מתקיים בחצר הבית החדש שלהם במושב נווה ירק. הם עברו לכאן לפני פחות מחודש, בשיאה של הקורונה. המרפסת עדיין מבולגנת, הבית לא ממש מאורגן, ריח השיפוצניקים עדיין באוויר, אבל יש סלסילת פירות וירקות אקזוטיים על השולחן בחצר. תכף מילר ישלוף מצלמה ויתעד, ואז נדע שהכל קורה באמת וזה לא חלום או סיוט, תלוי באיזו שנה התעוררתם.
הרעיון שהמילרים – זוג שאולי מייצג יותר מחולדאי את התל-אביביות – השתקעו במושב, הוא כל כך מופרך, שאפילו שירן מודה שהייתה צריכה רגע לעכל. אם מישהו היה אומר לה לפני שנה שתמצא את עצמה, יחד עם עומר והתאומים ריי ומון בני חמשת החודשים, במקום שצריך לצעוד בו ברגל חצי שעה כדי להגיע לבית קפה, היא הייתה נוחרת בבוז. "חוץ מלעשות קעקוע שאומר שאין סיכוי שאעבור אי פעם למושב, נראה לי שהדעה שלי בנושא הייתה די ברורה", היא צוחקת. אבל החיים קרו. כלומר הקורונה, והמילרים החליטו לחשב מסלול מחדש. התוכנית לעזוב את העיר עמדה על הפרק כבר הרבה זמן, אבל הבידוד, ואז הסגר, ואז כל המסעדות והעסקים שמילר סגר בזה אחר זה, זירזו את ההחלטה. אם כבר לבד, אז שיהיה קצת אוויר.
4 צפייה בגלריה
התאומים ריי ומון. "הצלחתי לשמור אותם עוד שבועיים בבטן בזכות התמיכה שקיבלתי"
(צילום: אינסטגרם)
"ברגע שהתחילו כל הדיבורים על האפוקליפסה", אומר עומר, "החלטנו לעזוב. חששתי מאנרכיה. בהתחלה עברנו ליחידת דיור אצל ההורים שלי בלהבים. כשראינו כמה אנחנו נהנים במרחבים, לא היה ספק שמשם אנחנו כבר לא חוזרים לעיר".
היה בהחלטה הזאת גם שיקול כלכלי?
"לא, דירה פה עולה כמעט כמו בתל-אביב, קצת פחות. ועכשיו אני מחזיק רכב ונוסע הלוך ושוב".
שירן: "מאז שהפכתי לאמא אני לא צריכה גירויים מבחוץ. לא משנה איפה נגור".
וכך הפכתם לקלישאה על הזוג התל-אביבי שעזב למושב "בגלל הילדים" ו"בשביל הירוק".
"יש מצב. אנחנו קלישאה", שירן מחייכת. "ברור שלעבור למושב זה בשביל הילדים, אבל המעבר הזה הוא גם בשבילי. תל-אביב הגיעה לי עד לפה! הקצב המטורף. להתעסק סביב עבודה. סביב כסף. לעצור כל שנייה בבית קפה. לקנות. לפגוש מלא אנשים. אני רק מספרת את זה ואני מתעייפת".
עומר: "לרוב קלישאות הן המציאות שלנו, אנחנו פשוט מפחדים להודות בזה כי אנחנו נורא מגניבים".
שירן: "אבל אנחנו מגניבים למרות הקלישאות".
עומר: "אני נהייתי פחות מגניב. הזמן עשה את שלו".
שירן: "אני מסתובבת במושב עם כל הכובעים והנעליים שלי, וחושבים שנפלתי מהירח".
כאן גרים בכיף, אין ספק, רצוי בפילטר שחור-לבן דרמטי. קלישאות או לא, המילרים תמיד ידעו להמציא את עצמם מחדש. קשובים לרוח התקופה, לדרישות העם ולמנת היום. מעדכנים באינסטגרם ובפייסבוק בכל שינוי, מחשבה, הגיג דביק. כל רגע אינטימי מפולטר מיד לתמונה. בשנה האחרונה, חוץ מתמונות של אוכל מגרה, חתולים חמודים ובגדים ממש יפים, הם תיעדו את המסע שלהם להפוך להורים. שיתפו בטיפולי הפוריות המתישים, ואז בהיריון הפוטוגני. כשהתאומים נולדו, בשבוע ה-31, הנציחו כל רגע עדין ושברירי שלהם בפגייה. יש להם יחד רבע מיליון עוקבים ואג'נדה די ברורה ביחס להתנהלות שלהם ברשתות: לא לשמור שום דבר לעצמם.
לא מפתיע, אם כך, שגם סיפור ההתאהבות שלהם נרקם בין לייק ללייק. "אני הייתי בניו-יורק, שירן בארץ. לא הכרנו אז בכלל", מספר עומר. "העליתי לאינסטגרם מנה פלצנית שאכלתי שם, נראה לי ביצה ממולאת בצלופח. אחת התגובות הייתה שלה: 'תכין לי'. מפה לשם התחלנו להתכתב, ואז נפגשנו. עד היום לא הכנתי לה את המנה ההיא".
הם יחד כמעט עשור, שבע שנים כזוג נשוי. פאוור-קאפל מהימים שעוד היה לנו פאוור. מילר, בן 40 השבוע, בנה את עצמו כילד הרע של עולם הקולינריה. התחיל כשף גורמה שמתכתש עם מבקרי מסעדות, השתעמם מהקולינריה העילית, והלך לעשות כסף ברשת המבורגרים מפונפנים ומגשי פירות על חופי הים. בין לבין סיפק לא מעט קליק-בייטים. פעם הואשם שהעתיק מנה, בפעם אחרת נתפס מעלה תמונות לאינסטגרם של מנות שלא הוא בישל. בשיא תהילתו הכיר את כדר, 34, אז סטייליסטית ומעצבת. בשנה האחרונה, לצד עבודתה כארט-דירקטור לחברת פיקס ושגרירת תחתוני המחזור Thinx, היא מבקשת למתג את עצמה כגורו להעצמת נשים. מייעצת מניסיונה האישי למי שעוברות טיפולי הפריה ולומדת קואוצ'ינג כדי שתוכל לאמן זוגות במצבים דומים.
עושה רושם שהפאזה הנוכחית שלהם, כהורים לקטנטנים, השמידה סופית ראיות לחייהם הקודמים. "אני מרגישה בן אדם אחר. בכל המובנים", אומרת שירן.
מה, "האימהות פייסה אותי"?
"אולי קצת, אבל מרגישה משהו הרבה יותר עוצמתי. החוויה הזאת שינתה אותי לגמרי".
עומר: "אני פחות דרמטי. זה לא עשה אותי בן אדם אחר, אבל זה שינה את האופן שאני מתמודד עם משברים כמו זה שעכשיו. פעם דבר כזה היה יכול להכניס אותי לחרדות ולחצים, בזכותם אני איכשהו יותר רגוע. באופן קסום זה הופך אותי להרבה יותר אופטימי. אני יודע שאין סיכוי שאני אכשל כשהם כאן. בלעדיהם אולי הייתי מוותר".
הצהרתם טרום-הלידה שאתם לא מתכוונים לשנות את החיים שלכם בגלל הילדים.
שירן: "בגדול, אנחנו בגישה של הורות אופטימית. ברגע שאני קמה חמש פעמים בלילה להאכיל – נכון, זה קשה, בא לך להתאבד, בא לך לרצוח מישהו, אבל את מחליטה שאת עושה את זה בחיוך".
עומר: "והגישה הזאת משליכה גם על כל החרא שקורה בחוץ. היה לי רגע אחד קשוח כשהתחילה הקורונה ואמרתי לעצמי: אלוהים אדירים, מה קורה עכשיו. אבל הם ילדים מדהימים. כבר ישנים לילה שלם".
שירן: "יש קשיים, זה לא פשוט כשאחד בוכה ואת השני בדיוק צריך להאכיל. זה מערכת שצריך לתפעל כל הזמן, אבל חיכיתי להם כל כך הרבה זמן ולכן בכל פעם כשאני נתקלת באיזה קושי, אני מסתכלת עליהם ואומרת: 'לזה חיכיתי, זה מה שרציתי'".
מה עשו הילדים לזוגיות?
"הם משנים אותה. אבל זה לא שינוי של שיבוש. זה שינוי משדרג. ברגע שהתחלנו את טיפולי הפוריות, עומר ואני עלינו שלב ביחסים. זה עשה אותנו לאחד. אחד הדברים שהכי פחדתי מהם זה שאחרי הלידה הזוגיות שלנו תיראה כמו אצל זוגות אחרים. אנחנו אמנם הורים רק חמישה חודשים, אבל אנחנו ממש טובים יחד".
אולי זה עוד מוקדם, אבל הרבה הורים מתגעגעים לעצמם לפני הילדים.
עומר: "לא עשיתי ילד בגיל 25 שאני מרגיש חסך. הגעתי לגיל שגם לולא הילדים הייתי מוריד רגל מהגז. לא בא לי להתפרע כמו פעם".
היה לכם מוניטין של זוג פרוע.
שירן: "גם לפני הילדים, הייתי הולכת לישון מקסימום בעשר. אני לא מעשנת, לא שותה אלכוהול. אולי מדי פעם יין לבן באיזו ארוחה".
סמים?
"בחיים לא".
את מאמינה לי שאני לא מאמין.
"אני רגילה לזה. אולי בגלל שאני מקועקעת ונשואה לשף, זה הווייב לגביי. אני לא בקטע, אולי יום אחד. גם בברנינג מן שתיתי מים".
מים בטעמים?
"בכלל לא".
עומר, אתה היית יותר פרוע. עולמות האלכוהול והסמים לא זרים לך.
עומר: "מה זה פרוע? אני עובד במקצוע מטורף. בניתי מקומות בילוי, וכל מה שאני עושה זה לעבור ביניהם ולעבוד. בניגוד לכל אלפי האנשים שמגיעים לבלות, אנחנו עובדים. כשאני מגיע ב-12 בלילה הביתה, אין כוח אפילו לשתות כוס מים, אני ישר מתעלף. זאת הייתה תקופה של כמה שנים. דווקא ברמה הזאת השינוי ממש קיצוני. לא חסר לי שום טירוף. אתה יוצא מנקודת הנחה שהיינו מטורפים לפני הילדים, אבל לא היינו".
אני לא צריך לספר לך מה אומרים על חיי השפים. סמים, קוק במטבח, בלגנים.
"אומרים הכל".
וזה לא נכון?
"אצלנו לא. אני שותה הרבה. אני מעשן כל ערב, גראס רפואי – בכל זאת, חולה קרוהן, תן לי לנוח. החיים לא היו כאלה פרועים, הם היו משוגעים. חיינו על הקצה. עבדנו כמו מטורפים. השיגעון היה בהשקעות שעשינו, בסיכונים שלקחנו".
אז למה הדיבור הזה דבק בך ובשפים אחרים לאורך השנים?
"כי לא חסרים שפים שעושים שטויות. תראה איך אני נראה (מצביע על הקעקועים שלו). אני נכנס ככה לפגישה בבנק, ישר מוציאים אותי. זאת תפיסה פוריטנית ומיושנת שאם אתה עם קעקועים ואתה שף ואתה מופיע בטלוויזיה, אז כנראה יש עוד קשקושים. אני חי עם זה בשלום. לא מזיז לי מה אומרים".
אתה לא קל לעיכול גם במיליה שלך.
"אני אטום לגמרי לדיבור עליי. אני מכיר את כל מה שאומרים. שף אינסטגרם, רוצה לעשות כסף. אני גם לא מתכחש לכלום. אני עושה המון אינסטגרם ואני משתדל לעשות כמה שיותר כסף כדי לפרנס את המשפחה שלי".
גם מהמבקרים חטפת. והיית מהחלוצים שהקפידו לענות להם.
"כתבו עליי ב-20 השנה האחרונות הרבה דברים. טובים ורעים. המון מהדברים הרעים לא היו נכונים או קשורים למציאות שלי, אבל היה מאוד נוח לכתוב אותם. וברגע שמישהו שוחט אותך וקוטל אותך אישית, כאילו הוא פסיכולוג, הרשיתי לעצמי לענות. אני מכיר את האנשים שכתבו עליי. על רובם אני מרחם. זה לא שאני שונא מבקרים, יש כאלה שאני מאוד מחבב. גם כאלה שכתבו עליי דברים פחות טובים. אבל היום לא הייתי עונה למבקר. בעיקר בגלל הנפש שלי. לא מתעסק יותר בחרא".
לפני המון שנים ראיתי אותך מסתובב בעיר עם ירון שלו. מאז אתה לא מתערבב מדי בקליקת השפים.
"ירון ואני דיברנו בפעם האחרונה לפני חמש שנים. אני עדיין חושב שהוא אחד הגאונים, אבל אנחנו לא חברים יותר. אם אתקל בו, נתחבק והוא יזמין אותי לטורטליני. אבל שם זה נגמר. זה הדדי, וזה חלק מהחיים. דברים משתנים".
אז מה, הוצאת את עצמך מהקליקה?
"לפני חמש שנים בערך, אחרי הברנינג מן, היה לי איזה לילה שחזרתי הביתה מבולבל. אמרתי לשירן: לא מעניין אותי יותר 'שולחן', לא מעניין אותי 'חדר אוכל'. אני חייב לעזוב! הרגשתי שאני נמצא בעסק הלא-נכון. שאני לא אוהב את האנשים סביבי, את הלחצים, את כמות ההשקעה לעומת כמות הקבלה חזרה. הרגשתי מתוסכל והחלטתי להתעסק רק עם מה שעושה לי טוב. אז פתחתי את סוסו ואת המסעדות בחופים. בחלק הצלחתי יותר, בחלק פחות. אבל הייתי שלם עם כל צעד שעשיתי. חלק מהדברים שהחלטתי שעושים לי פחות טוב זה להיות בקליקת השפים. אני מחבב את רובם. אבל זה שאנחנו באותו מקצוע לא הופך אותנו לחברים. תמיד הרגשתי אאוטסטיידר. גם כשהייתי 'בפנים', לא הרגשתי באמת שייך. אולי כי לא גדלתי באותה תרבות. אולי כי לא הייתה לי סבתא מרוקאית שמבשלת ולא גדלתי בתוך הסירים. גדלתי בבאר-שבע, באשל הנשיא, במקום בלי מסעדות. עד גיל 20. עד שלא טסתי לניו-יורק לא ידעתי שהאופציה של מסעדה אפשרית. אף פעם לא הרגשתי בסצנה. השף שהוא החבר הכי טוב שלי הוא ישראל אהרוני. אני בוחר את האנשים שעושים לי נעים".
עוררת אנטגוניזם גם בגלל השערוריות שדבקו בך. תמונות של מנות שהעלית לאינסטגרם אף על פי שלא אתה בישלת. הסנדוויץ' שהעתקת מ'איציק ורותי'.
"50 אחוז מהנזק זה מה שאני מעורר. חד-משמעית. בעניין הסנדוויץ': ביקשתי רשות מדודי ושולי, הבעלים של 'איציק ורותי', שהם חברים טובים מאוד שלי. הם נתנו לי אישור. הכל היה מתועד בסמסים. אחרי זה מישהו אמר להם שיש אצלנו כריך כמו שלהם, והם התקשרו אליי ואמרו: נתנו את הסכמתנו, אבל התחרטנו. לא ידענו שזה יהיה בדיוק אותו הדבר. חשבנו שזה יהיה הומאז'. כתבתי 'אין בעיה', והורדתי את הכריך מהתפריט. השם שלי מביא רייטינג, ובגלל שזה אני, גם נוח להגיד שגנבתי תמונות מהאינטרנט. זה היה בתחילת האינסטגרם, לא היו אז חוקים כמו היום. ראיתי תמונה יפה, העליתי מנה וכתבתי איזה יופי. לא אמרתי שזה שלי. זה היה בשיא התמימות".
שפים אחרים שסופגים פחות אש פשוט משחקים טוב יותר את המשחק?
"בהחלט, והם גם לא מגיבים לתקשורת. והם מארחים חינם. ועושים שיתופי פעולה. אני לא משחק את המשחק. אני לא מארח חינם ואם מישהו כותב עליי לא יפה, הוא צריך לדעת שגם אני כותב עליו לא יפה. אני לא מרגיש שאני צריך להיות קורבן".
הזעם המוכר של מילר מתחלף למחית פירות גרבר ברגע שחוזרים לדבר על התאומים. עמודי האינסטגרם של המילרים מתפקעים מתמונות ואנקדוטות על הילדים, עד שנדמה שמישהו צירף אותנו לקבוצת הווטסאפ המשפחתית שלו. שירן מספרת שהצורך לשתף הגיע לשיא כשהמים ירדו מוקדם מהצפוי והעמידו את התאומים בסכנת חיים. "רק אז הבנתי כמה אני זקוקה לתמיכה. ביום שאושפזתי, בשבוע ה-29, כתבתי: 'בבקשה, ספרו לי רק סיפורים טובים על המצב שלי'. אני משוכנעת שהצלחתי לשמור אותם עוד שבועיים בבטן בזכות כל התמיכה שקיבלתי. מאז אני עונה לכל הנשים שפונות אליי. יש נשים שמספרות לי שהן בהיריון לפני סיפרו לבעלים שלהן. עכשיו אני לומדת להיות מאמנת לנשים בטיפולי פוריות".
עומר: "שירן הפכה לאימפריה של העצמה נשית. כשאת מעלה תמונה שלך בחזה חשוף עם שני תינוקות יונקים, לך זה נראה סופר-טבעי. לרוב הציבור זאת המטורללת עם הקעקועים".
שירן: "בעיניהם אני סוטה".
עומר: "לא רק בעיני גברים. גם נשים".
שירן: "בעיקר נשים".
עומר: "אבל המסר של התמונה היה חזק. 'זאת אני, זה הגוף שלי, תתמודדו'".
היו שטענו שלצד המסר החזק התמונה מלוטשת מדי, כמו הפקת אופנה סקסית.
שירן: "התמונה הזאת צולמה ביום שעומר הגיע מאוחר לפגייה. האחות הראשית הציעה שאיניק אותם. אמרתי לה, אבל הם עדיין קטנים. היא הציעה שנעשה ניסיון, שמה אותם עליי וביקשה לצלם את זה. אמרתי, מה לצלם? היא אמרה לי: זה פלא. האמת היא שבכלל לא חשבתי להעלות את התמונה הזאת, אבל הסתכלתי על זה ואמרתי לעצמי: 'הינקתי את הילדים שלי בפעם הראשונה בו-זמנית, ואין מצב שאני לא משתפת את זה'. אין שום ליטוש בתמונה. לא הייתי מתביישת להגיד אם זה היה הפוך. יש אצלי גם תמונות מאוד עשויות, כי כן, חשוב לי להיראות טוב. זה שהפכתי לאמא לא אומר שאני צריכה להיראות כמו סמרטוט".
יש קו אדום מבחינתכם לשיתוף?
"אין, אבל לי היה מאוד קשה עם תמונות מהימים הראשונים בפגייה".
ועדיין העליתם אותן.
"העלינו בעדינות. בינתיים הכל קביל. יכול להיות שנחליט שאנחנו לא רוצים לחשוף את הילדים".
לא מאוחר מדי בשביל זה?
"אני מתכוונת להמשיך לשתף במה שקורה איתם, אבל אין החלטה כזאת מראש".
אתם לא מרגישים שהחשיפה ברשתות הופכת את הילדים לאקססוריז, מסחטת לייקים?
עומר: "האידיאולגיה של שירן ושלי היא להראות הכל. על גבול הפרברטי לפעמים. יותר כי זה נורא מרגש אותנו, ופחות בגלל הלייקים. אם היו חשובים לי רק הלייקים, הייתי מעצב כל תמונה לפני. אני מעלה גם תמונות נורא מכוערות. מי שלא טוב לו, שיעשה אנפולו".
ההצלחה הזוגית שלהם עוברת, לטענתם, דרך מערכת העיכול: לא לשמור כלום בבטן. "זה נשמע כמו עצה של יועץ זוגיות בשקל, אבל לנו זה עובד", אומרת שירן. "הייתה לנו תקופה שהיינו פחות מדברים, ואז הייתי מתפוצצת על עומר ב-9,000 קמ"ש".
עומר: "אנחנו מדברים על הכל. בין אם אני עושה משהו קטן שמעצבן אותה, ובין אם אנחנו שוכבים או לא שוכבים. אחרי עשר שנים יחד זה בדרך כלל הופך להיות טאבו: 'לא לדבר על סקס'. זה לא המקרה שלנו".
שירן: "פתאום שמנו לב ששלושה שבועות, בגלל המעבר והלחץ, לא עשינו סקס. אז עצרנו הכל. זאת לא משימה, אבל אנחנו שמים לב אם יש רגרסיה, ומטפלים בבעיה".
עומר, אתה כבר התגרשת פעם. הניסיון הכין אותך טוב יותר לסיבוב הזה?
עומר: "התבגרתי בעשור. הסיבוב הקודם הוא אפילו לא נקודה בהיסטוריה שלי. היינו ילדים קטנים מאוהבים והתחתנו מהתלהבות. לא כל כך הבנו מה אנחנו עושים, וזה קרס".
שירן: "מזל שזה קרס. מזל שלי".
עומר: "גם שלי".
במחנות המונוגמיה והפוליאמוריה, איפה אתם ממוקמים?
"מונוגמיה. אנחנו אולד-סקול".
שירן: "כרגע זה מה שטוב לנו. לך תדע מה יהיה טוב לנו כשנהיה בני 60".
עומר: "למי יהיה כוח למשהו אז?"
שירן: "אם נרגיש שמשהו חסר לנו נדבר על זה, ונראה איך פותרים את זה".
נבר סיי נבר?
שירן: "זה המוטו. אני אמרתי שבחיים לא אעבור למושב. והנה, אני כאן".
פורסם לראשונה: 07:48, 22.05.20
