הקורונה, שעצרה בברקס קשוח את העולם, תפסה את השף הישראלי מושיק רוט בעיצומו של המרוץ לכוכב המישלן השלישי שלו. הכוכבים כבר היו מסודרים עבורו על משטח העבודה הבוהק במסעדת "אנד מושיק" באמסטרדם, שהייתה אגב המסעדה המכוכבת היחידה בעיר בבעלות פרטית, אבל אז בחודש מרץ האחרון סגרו את עולם הקולינריה. לרוט ולשותפו לקח חודש בדיוק כדי להבין שלבור הזה הם לא נופלים, שצריך לסגור את העסק ולא לסחוב התחייבויות וחובות. אז הם סגרו את המסעדה, וכבר חצי שנה שרוט ומשפחתו חיים בישראל במקום בעיר התעלות הציורית.
כתבות נוספות למנויים:
פצע פתוח.
"פצעים פתוחים נועדו להיסגר בסוף כדי לפתוח חלומות חדשים. אם זה קשה? ברור. זה אובדן חלום של עשרים שנה, שעם הזמן הופך להיות הרבה יותר חשוב ממך, ופתאום הוא נגמר ואתה מבין שזהו, אין יותר. ואיך זה יכול להיות, הרי לא היה שום דבר שהיה גורם לי לסגור, חוץ מאשר הקורונה. הייתי במרדף אחרי הכוכב השלישי, בכל שנה אמרתי 'אנחנו קרובים, תיכף זה מגיע', ופתאום בום.
"אחרי שסגרנו הייתי באבל. ברור שבכיתי. בכלל, אני בכיין לא קטן", הוא מודה. "אני בוכה ממצבים ומאנשים שמרגשים אותי. אני בוכה גם כשהבת שלי, שייה, באה אליי למיטה ואומרת 'אבא, אני אוהבת אותך', ואני בוכה גם כשהיום, חצי שנה אחרי שסגרנו, אני בקשר בקבוצת הווטסאפ של המסעדה שנקראת 'הילדים שלי'. אני מתכתב עם עובדי המקום, ממנהל המסעדה ועד שוטף הכלים, ואני עדיין בוכה", הוא אומר, ואני בטוחה שאני מזהה לחלוחית בקצה עינו.
"אני בטוח עוד אחזור לכוכבים ובטוח שאנסה לכבוש את הכוכב השלישי, זה אפשרי", הוא אומר ועיניו מביטות לנקודה מרוחקת בחלל שבו אנחנו יושבים, באזור התעשייה האפרורי של עמק חפר. כאן הוא מקים עכשיו את המיזם החדש והמפתיע שלו, אליו עוד נגיע, אבל בהחלט ניתן להגיד עליו שהוא הכי רחוק שאפשר לחשוב ממסעדת כוכבים מלוטשת בבירה אירופאית שובבה.
"בגיל 48 זה בהחלט מתאים לעשות את העצירה הזאת, גם אם לא אתה בחרת בה", רוט ממשיך לדבר כמו בתוך שיח פנימי שלו עם עצמו. "בלי הקורונה הייתי ממשיך, זה בטוח, אבל מהר מאוד לאחר שהיא פרצה הבנתי שהמצב באמסטרדם בשנתיים-שלוש הקרובות לא יהיה אותו הדבר. אני קורא באתרים ובעיתונים הולנדיים, צופה בחדשות, אני בקשר עם החברים שלי שיש להם שם מסעדות, וגם מסעדות מישלן. הם בצרות גדולות. מאיפה הם יביאו את הסועדים, הרי מישלן בנוי על תיירות?".
אז הוא סגר את המסעדה, הוריד את הכוכבים, וחזר מאמסטרדם לרמת-השרון יחד עם אשתו שירן ועם ילדיו, שייה בת הארבע וארי בן השנתיים וחצי, אותם הוא דווקא שמח מאוד לגדל בישראל.
"האמת היא שמאז שארי נולד התחלתי לחשוב שאני רוצה לגדל את הילדים שלי בישראל, אז אפשר להגיד שבמובן הזה הקורונה אפילו נתנה לי בעיטה לכיוון היעד. אני פתאום אבא במשרה מלאה, שמבשל לילדים הכי אוכל של בית ולא שום אוכל מולקולרי, מבלה איתם ומגלה מחדש את כל הדברים שהתגעגעתי אליהם בארץ. שנה אחורה, כשהיית שואלת את הבת שלי 'איך קוראים לאבא', היא הייתה אומרת: 'אבא עבודה', ועכשיו כשאת שואלת איך קוראים לאבא היא אומרת 'אבא מושיק'. לכן שירן והילדים יישארו פה לתמיד.
6 צפייה בגלריה
רוט עם אשתו שירן ובתם שייה, לפני כמה שנים. ''אני בוכה כשהבת שלי באה למיטה ואומרת לי: 'אבא, אני אוהבת אותך'''
(צילום: לנס הפקות)
"אין מה לעשות, עם כל הבעיות במדינה והמצב הפוליטי - זה המקום שלי. אין כמו לצאת לרחוב ולדבר את השפה שלך. להגיע לחוף הים, לשבת לשתות כוס יין טוב ושהילדים משתכשכים במים וכל החברים מסביב".
מי החברים שלך פה?
"בברנז'ה של השפים עזבי, אין חברים. אני לא מכיר הרבה שפים ברמות של עבודה יומיומית קשוחה, שעומדים בפסים ונמצאים במסעדות, שמצליחים לתחזק חברים. אין לנו זמן. אני מתעורר בחמש בבוקר, היום למשל עם שייה שבאה אליי למיטה, והולך לישון בשתיים בלילה, אין לנו זמן לחברים".
זה לא נשמע כיף. למה אתם אוהבים את המקצוע הזה?
"הו, תקשיבי - אין חוויה יותר מטלטלת מאשר לבשל למישהו. אתה מאפשר למישהו אחר לטעום את הרגשות שלך. זה משהו שקשה למצוא אותו במקצועות אחרים. זו אמנות, זו חוויה. יש לי את היכולת להעלות חיוך על פנים של מישהו אחר".
אבל חוץ מאשר הדגדוג של החזרה לארץ, והרצון להתעטף שוב בישראליות, באווירה ובמשפחה, היה לרוט עוד עניין לא פתור עם עצמו. "במושגי מישלן המסעדה שלי באמסטרדם הייתה גדולה מדי. גדולה מאוד. 50-40 מקומות לשף מישלן זה המון. ככל שגדלתי הרגשתי שאני מאבד את הסועד שלי. כדי להתגבר על זה התחלתי לבשל פרונטלית בחלל פתוח מול עיני הסועדים, ולסיים את הבישול ממש לעיני האורח על השולחן שלו, לפלט את הדג, לחתוך את הבשר, ממש ככה. אבל כשאתה צריך לפלט דג מול העיניים לחמישים אנשים - זה קשה גם מבחינת היקף הצוות וגם מבחינת מקום, כי עם כמה עגלות אתה יכול להסתובב. אז כן, שנה לפני הקורונה כבר התחלתי לחשוב איך אני מקטין את המקום. החלום שלי היה מסעדה עם 18 מקומות, בר יפהפה".
זה כלכלי לבשל ל-18 אנשים?
"יש לזה את הפלוסים והמינוסים הפיננסיים. הפלוס - אם בסופו של דבר, כאשר יש לך שני כוכבי מישלן, זה יוצר לך הרבה הזדמנויות כלכליות שוות שתומכות במה שאת קוראת חוסר הכלכליות של המסעדה עצמה. כי כשאני מקבל הזמנה לסינגפור לבשל בשבוע קולינרי עם שפים מכל העולם והתשלום הוא 150 אלף יורו, אז מסעדה של 18 מקומות זה פתאום כלכלי. והיא תהפוך ליותר כלכלית כשאשיג את הכוכב השלישי", הוא לא מוותר, כדרכם של חולמים.
אבל לא כל החלומות טבלו בזהב. היו גם כאלה שנכשלו, למשל רשת ההמבורגרים "שמונה" שהקים יחד עם שותפים. "אני מעדיף שלא לדבר על 'שמונה'. תכתבי אין תגובה".
בכל זאת, תן איזה ביס זריז.
"זו חוויה שהתחילה בהמון ציפיות, כי אני מטבעי אדם שסומך על אנשים. יצאנו לדרך בקטע אידיאולוגי שבסוף התפוצץ לי בפנים".
אז היה שם עניין אמון שכשל? זה לא בגלל שאתה לא יודע להיות עממי?
"אני יודע. עובדה, הסועדים שאכלו את ההמבורגר אהבו אותו. הוא לא היה ההמבורגר המושלם שאני הייתי אוכל, אבל במענה על צורך של מזון מהיר, במחיר שהגענו אליו ובטעם, הוא היה בוודאות יותר טוב ממקדונלד'ס. ואת יודעת מה? הייתי חוזר על חוויה כזו עם הפרטנרים הנכונים, כמו שיש לי היום במקום החדש. כי הכל תלוי פרטנרים. אני בסך הכל טבח, צריך לנהל אותי.
"בהחלט חזרתי לארץ גם כדי לעשות את השואו-אוף שלי. כאן עוד לא ראו באמת מי זה מושיק רוט, חוץ מאשר ב'משחקי השף'", שעולה בימים אלה לעונה חמישית ב"רשת", ומושיק כבר יודע שיצטרך להיפרד לטובת הצילומים משעות האבהות המשמחות אותו כל כך.
לצד הריאליטי הקולינרי הוא עסוק גם בפרויקט חדש שלשמו התכנסנו - מתחם הריזורטים "קאי", אשר מיועד לאירועים שלדברי השותפים בו הם ייחודיים ולא נראו עדיין בארץ. "קאי הולכת להיות מפלצת, וכמו שאת יודעת קולינריה וחווייתיות זה דבר חשוב מאוד בהנאה של הישראלים, וחוצמזה שאני רוצה בעשייה שלי להיות חלק משמחה גדולה של הרבה אנשים. באתי לשמח", הוא אומר.
את הלהטוטים הקולינריים שלו הוא יעשה החל מעוד כמה חודשים, אם תרצה הקורונה, במתחם שהולך ונבנה במהירות שיא באזור התעשייה של עמק חפר. בכניסה למה שהוא כרגע לגמרי אתר בנייה אנחנו מקבלים קסדות פלסטיק לבנות למשנה-זהירות. ההליכה כאן היא בין קונסטרוקציות, יציקות, פועלים נמרצים וקול דפיקות הפטישים במה שיהפוך להיות ריזורט בעל אפיל תאילנדי, שיהיה מיועד לאירועים עבור אלה שהממון מצוי בכיסיהם.
השתגעתם? מי פותח עכשיו מקום לאירועים, ועוד בהשקעה של 100 מיליון שקל?
"אנחנו כולנו משוכנעים שעד קיץ 21' גם אם הקורונה עדיין תהיה איתנו, למרות שכבר מדברים על חיסון - ההתפתחות של הבדיקות המהירות תחזיר את תחום האירועים. נכון שיש כאן סוג של הימור, אבל זה בדיוק הרגע לתפוס את ההזדמנות העסקית. ב-10 ביוני 21' תישבר הכוס הראשונה ב'קאי'. תרשמי מה שאני אומר. כבר יש לנו עשרות הזמנות של זוגות שקבעו תאריך ומגיעים לטעימות".
המקום אמור להיות מתחם אירועים מפלצתי ממש, שייראה כמו כפר נופש מהחלומות של האינסטגרם, עם משלוח של עצי דקל שהוזמנו וצריכים לנחות בקרוב, בונגלוסים על המים עבור מקורבים שיישארו לישון, בריכה ענקית שזורמת מתחת למבני הבטון ושבה ישתכשכו האורחים שיכולים תוך כדי השחייה הלילית בין רחבת הריקודים לחופה גם לחתור לבר הפרטי שיגיש כאן משקאות והרבה מאוד ווייב טוב.
השותפים של רוט ב"קאי" כולם שועלים ותיקים בתחום האירועים, שמכירים אותו על כל היבטיו ולכן היה להם האומץ וגם את הכסף הזמין. הם השקיעו בבניית הריזורט למעלה מ-100 מיליון שקל - שמקורו, חשוב להם להדגיש, בהון פרטי - ובטוחים בהצלחתם.
השותפים - בני נורי (39), מני הרמן (41) ויוני ישראלי (39) - טעונים בתרמילי אופטימיות באשר לסיכוייו של תחום האירועים לחזור לעצמו תוך חצי שנה מקסימום. וחוצמזה, מה פתאום שייתנו לקורונה לקלקל להם את החלומות. את החבירה לרוט עשו כבר לפני שנתיים, וגם כשפרצה המגפה לא עצרו אלא החליטו לזרז את הבנייה.
"החיבור עם מושיק הוא אסטרטגי. זה לא שף שבא וכותב את התפריט והולך. מושיק הוא שותף מלא במיזם, הוא חלק מהמערכת. יש לו אחריות בדיוק כמו שלנו להצלחת הבייבי המשותף וזה מביא עקביות".
"ומעורבות רגשית", מוסיף מושיק לדברי הרמן.
"כן, אצל מושיק הכל רגשי", צוחק נורי.
לאמסטרדם הוא מתגעגע בנקודות ספציפיות - לקפה שלו, לנסיעה הרגועה בטוקטוק מהבית לעבודה - ויודע שעוד יחזור. ולכן גם לשפים ישראלים אחרים שחולמים על הצלחה קולינרית מעבר לים הוא אומר: "לכו על זה. זה דבר ענקי מה שאיל שני או אסף גרניט עושים בחו"ל. לקחת את האוכל הישראלי לעולם ולהצליח איתו מוכיח עד כמה הקולינריה שלנו חזקה, ועד כמה הפוטנציאל גדול, אבל זה מאוד אינדיבידואלי.
"אני לא עשיתי אוכל ישראלי בחו"ל, עשיתי אוכל של מושיק, שהוא מטבח מאוד רגשי, עם סיפור מאחורי כל יצירה. הכוונה שלי היא לשמור על הקולינריה הייחודית שלי גם בארץ".
בארץ שחווה משבר קולוסלי בענף המסעדנות.
"כן. מובן שבתקופה הזו הרבה מסעדות נפגעו. גם אני נפגעתי, גם אני סגרתי. חלקית אני קורבן קורונה, אבל אני מתמודד עם המצב. יש בי המון אמפתיה למצב הנתון של השפים בישראל".
מצד שני, הם פייטרים. רבים עברו למטבחי רפאים ונותנים בראש במשלוחים.
"וזה הכי ישראלי שיש. איזו התקמבנות מדהימה. יכולת מרשימה של הסתגלות, של להקים משהו מאפס. גם במקומות אחרים בעולם עברו למשלוחים, אבל לא בטירוף ובקצב של ישראל. בהולנד אנשים איטיים. הם אומרים לעצמם 'אוקיי, יש מגפה, נשב בבית ונכין את הפירה שלנו עד שיגידו לנו שוב לפתוח'. לישראלים, לעומת זאת, תמיד יהיה את הרעב לדבר הבא. אנחנו כעם לא אוהבים להיות כלואים. יש לנו יותר מדי היסטוריה בלהיות כלואים, וברגע שסוגרים אותנו אנחנו מורדים. בהמנון שלנו אומרים 'להיות עם חופשי', אז הכליאה שלנו לא הגיונית בעינינו".
