כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
גדלתי בתל־אביב, רחוב הירקון, דקה וחצי הליכה מהמסעדה של ההורים שלי, 'פיקאסו', שנפתחה כשנולדתי, 1987. ההורים, עשי ומיכל, עבדו במסעדה כל הזמן, 12־12, פעם היא בבית, פעם הוא בבית, פעם אף אחד לא בבית. בהתחלה סבתא וסבא עזרו בגידול שלי ובהמשך הביאו פיליפינית. אז יצא שגם לא היו הורים בבית וגם לא אוכל בבית. את ההורים ואת האוכל פגשתי בעיקר במסעדה. בבית היו או מנות חמות, פתיתים במקרה הטוב, או בייביסיטר. התרגלתי לאכול פשוט אז במסעדה גם הייתי לוקח את הדברים הפשוטים. יש שפים שמספרים שהרגע המכונן שלהם נולד מלעמוד ליד הסיר של סבתא. אני, דווקא מהחוסר שבסירים קיבלתי סוג של כמיהה לאוכל.
'פיקאסו' הצליחה בטירוף. הייתי מגיע לאכול במסעדה והיו מעבירים אותי שישה שולחנות, כי בכל פעם היו צריכים את השולחן ללקוח אחר. אבא היה מגיע, "טום תעבור לפה או לשם". הייתי מתלונן. אמרתי, תנו לי לאכול בשקט. יום אחד אבא שלי תפס אותי ואמר לי, "תקשיב טוב, ביום שאני אפסיק להעביר אותך מקומות, תדע שמצבנו רע". אז היום אני מזיז חברים במסעדות שלי, וכשהם מתלוננים אני אומר להם את אותו המשפט.
אבא שלי היה שחקן בתחילת דרכו, למד בתלמה ילין, שיחק בהצגות עם שמואל וילוז'ני ואלברט אילוז, אז הסלבס של סוף האייטיז והניינטיז היו באים, הוא היה מושיב אותם בחזית וככה הפך את המרפסת של 'פיקאסו' למקום הכי מבוקש בארץ. הגיעו, אם אני זוכר נכון, גם מפורסמים מהעולם כמו סטיבי וונדר וצ'אק נוריס.
המסעדה שלך, 'קוקו במבינו', נחשבת מעוז של סלבס.
החוכמה היא לא להביא אותם, אלא לתפעל את זה נכון ולא להיות גימיק או מקום שנותן חינמים כדי שיבואו לאכול אצלו. אבא שלי תמיד היה מפנק את הסלבס אבל לא נותן חינם. גם אני לא נותן חינם. מי שדורש חינמים היום זה בעיקר אושיות אינסטגרם ובלוגרים עם 22 אלף עוקבים מהודו. שולחים הודעות, "אני רוצה לבוא לארוחה זוגית, אפרגן". אני תמיד אומר שנחיה גם בלי, ומוזמנים לבוא. אבא שלי נתן לי עצה טובה. הוא אמר, "יבואו אליך מפורסמים אבל אתה לא יכול לכרכר סביבם יותר מדי כי אתה תפגע בקליינטורה האחרת. תתייחס לכל אחד אותו דבר, הם גם יחזרו יותר מפעם בשנה". הוא צדק.
פעם עומר אדם נכנס ל'קוקו' וממש במקרה הדי־ג'יי שם שיר שלו בדיוק ברגע שהוא פתח את הדלת. קפצו עליו שם ברמות מלחיצות, כך שהוא היה צריך לברוח החוצה ואז הכנסנו אותו אחרי עשר דקות, עם מעין שמירה. מאוד התביישתי שככה התנפלו על עומר ותפסו אותו. הוא נבהל נורא וברח בצדק, וחזר מאוחר יותר עם שמירה. אני התגאיתי שאצלנו יש סלבס ולא מציקים להם. מאז עומר חזר שוב, אבל אני יודע שהוא לא אהב את זה בכלל.
הייתי תלמיד די בעייתי. למדתי בעירוני ד', בכיתת ספורט, ואחר כך במגמת תקשורת. השעו אותי פעם בשנה. פעם אחת זה היה על מכות. היה איזה ילד שהתעלל במישהו מהכיתה, זרק לו את התיק לפח באמצע שיעור, וזה הרתיח אותי. ראיתי שחור ופשוט זינקתי עליו. שברתי לו את המשקפיים על הפנים והיה דם, הוא צעק שיתבע אותי. השעו אותי למרות שהמנהלת, נעמי טיסונה, אמרה לי בדלתיים סגורות, "אם זו לא הייתה אלימות בבית ספר, הייתי נותנת לך צל"ש". זה בא אצלי מתחושה של עשיית צדק, רק לא בצורה הנכונה. וזה דבר שאני מתמודד איתו עד היום: פליטות פה והנטייה להיכנס באנשים ואז ליצור ריב תקשורתי.
גילי כהן כתב עליך שאתה מסניף קוקאין, שאבא פתח לך את המסעדה, שסידר לך ניצחון ב'מאסטר שף'.
כתבתי שהוא מעביר מטען מנקודה א' לב' והוא ניסה להראות שכאילו אני מזלזל בנהגי משאיות. אבל סבא שלי היה נהג משאית ואם יש לבן־אדם בעיה כשאתה מדגיש את המקצוע שלו, שיבדוק אם הוא נמצא במקצוע הנכון. אם יקראו לי "טבח" אני בטח לא איעלב. אני שוקל נגדו צעדים משפטיים, כי לפעמים בעיות כאלה צריכים להרדים מהר. זה היה ב'ידיעות אחרונות' ואני בטוח שהוא מאוד מודה לי ושהוא התקשר לאשתו ואמר, "יש לי תמונה בעיתון". הוא תפס אחלה גל, זה בדרך כלל מה שקורה עם אנשים שאני מדבר עליהם.
גיל 17, ההורים נפרדים. הייתי כל כך עסוק בעצמי בתקופה הזאת. הייתה לי בת זוג, היו חברים, בגרויות, לא שמתי לב שזה קורה בבית, למרות שהיו ריבים. אחותי הייתה הרבה יותר מעורבת. אבל עד הרגע שזה קרה, לא הייתי בלופ בכלל. לא הייתה לנו שיחה כזו כמו שרואים בסרטים. אבא שלי עזב ללונדון, התחיל לעשות נסיעות הלוך ושוב, עד שפעם אחת עשה לי שיחה שהוא נוסע ללונדון לשמונה חודשים, פתח מסעדה כשרה בשם נובלינו, והוא מכר אותה אחרי שלוש שנים. עד היום היא פתוחה. אבא עזב ראשון, אחרי חצי שנה אחותי עזבה לפנימייה ליד לונדון וכשהייתי בן 18 אמא עזבה למיאמי, ועד היום היא שם, עם בן זוג שצעיר ממנה ב־18 שנה. כשהם התחילו לצאת הוא היה בן 28. נשארתי לבד, עברתי לדירה שבה גר קודם בן הזוג שלה, ואז הייתה לי בת זוג ולא הרגשתי לבד. כשנפרדנו, בגיל 20, פתאום הבנתי בבת אחת מה קרה, הרגשתי את הבדידות. הייתה המון עצבות מהפרידה ומה שעזר לי להתמודד עם הכאב היה הסמים".
אנחנו מדברים על גיל 21 עד גיל 23. הייתי מאוד לבד בארץ, עברתי פרידה מבת זוג שהייתה איתי חמש שנים. הרגשתי בודד וחיפשתי לברוח, השתמשתי בסמים כמו קטמין, קוקאין, MDMA, זה דלק. הייתי עושה הכל. ההורים היו עוזרים לי, היה גם כסף שחסכתי, אז היה לי עם מה לקנות. בשנייה שנגמר הכסף, הייתי קונה סמים בפיצוציות, למשל חגיגת, שזה הרבה יותר גרוע מכל סם אחר.
לילה ספציפי אחד, אני שוכב במיטה ומבין שיש בעיה. אני לא נרדם, אני מזיע, מרגיש שאני בצרות עם עצמי. העברתי את עצמי לגור אצל סבא וסבתא באזורי חן, ידעתי שאצלם אני לא אעז לחזור מסומם הביתה, וזה היה סוג של תהליך גמילה. נקודת השפל שלי הייתה ללכת לפיצוצייה ולבקש שילוו לי כדורים כי לא היה לי כסף לשלם. אמרתי, אני משאיר את תעודת הזהות, אחזור ביום ראשון. ההארה שלי הגיעה מהלילה הזה במיטה. יום אחרי הלילה ההוא כבר נרשמתי לפסיכומטרי, למכון כושר, חזרתי להתאגרף, שמתי לעצמי עוגנים שהכריחו אותי לקום בבוקר ולהיות רציני. הכל היה מיידי. מאז עברו עשר שנים טובות בהיבט הזה. נכון, גרתי בקולומביה בגיל 26 אז היו התנסויות פה ושם אבל מבחינת שימוש אני נקי מאז.
יש לי נטייה התמכרותית, סוג של אובססיה, אין מה לעשות. זה משהו שקיים אצלי וזה תמיד יהיה חלק מהאישיות. זה סמים בגילי ה־20, ומשככי הכאבים שלקחתי חודשים ארוכים, כך שהתגלגלתי לשימוש בכדורים כמו פרקוסט, קלונקס, אוקסי. לקחתי כל היום. אני אפילו לא יודע להסביר למה. הקלונקס עזר לי להירדם כשהייתי חוזר מהמסעדה בלילה, משככי הכאבים היו משרים עליי תחושת רוגע כשהייתי צריך. אבל גם בזה הגעתי לתובנה מסוימת שאני חייב להתנקות ונסעתי שלוש פעמים לתאילנד לתהליך ניקוי. אתה מוריד קפאין, סיגריות, סוכרים, פחמימות. אתה אוכל רק נקי, בצורה קיצונית, עם אימון פעם ביום, שיחה עם מנטור הודי פעם ביום, באנגלית, ופעמיים מדיטציה. היו לי הרבה כעסים, על אנשים שמזלזלים בי, שמטילים בי ספק. המנטור ההודי הכניס אותי לשינה יוגית, כשאני חצי ער, חצי ישן, והוא דיבר אל התודעה שלי, מחליף לי תמונות בראש של כעס ושל רוגע. ואני זוכר שיצאתי מזה רגוע.
זה התחיל בשיעמום בגלל הסגר ובגלל שהייתי חולה בקורונה, והמשיך לצורך גרוע. מתוך השיעמום אתה מתחיל לשתות בשש בערב ואז שש הופך לארבע וארבע לשתיים, שותה מה שבא, ברוך הבא. יכולתי להגיע לרמה של בקבוק ג'ין ועוד שני בקבוקי יין ביום. אבל איכשהו הייתי קם בסדר ולא עם כאבי ראש. הייתי מזמין בוולט משלוחים של אלכוהול, פעם אחת אפילו של 3,000 שקל, מגוון דברים. שותה לבד. הייתי משחק עם זה, מכין קוקטיילים. זה כבר היה טקס. זו לא הייתה התמכרות ממש לאלכוהול אלא יותר להרגל עצמו. הייתי אמור להשמין אבל רזיתי שמונה קילו בסגר כי בגלל השתייה לא הייתי אוכל כל כך. כשיצאתי מהמחלה, והייתה לי אפשרות להיות יותר פעיל, היה לי פחות זמן לשתות. דיברתי עם הפסיכיאטר שמטפל בי, מישהו קבוע של שנים, והצבנו חוק: לא שותים לפני שמונה בערב ומקסימום שלושת רבעי בקבוק יין ביום. בזכות העובדה שאני אובססיבי וכשאני שם מטרה אני עומד בה, זה קרה. במקביל, חזרתי לאימוני אגרוף. היום אני יכול לשתות כוס־שתיים ביום, אבל לא ברמה של להשתכר.
נדבקתי במסיבה של טיטי, ביוני. הייתי א־סימפטומטי לגמרי, לא הרגשתי כלום, אבל הייתי עייף מלא לעשות כלום. אתה נעול בתוך הבית, בן־אדם שהתרגל להיות שעה וחצי ער בבית ביום, וכל היום בחוץ. זה אריה בכלוב. אתה בהתחלה מלא אנרגיות, טלוויזיה ונטפליקס, אבל אחרי שבוע הכל נמאס. זה גמר אותי נפשית, הייתי מבלה במיטה ימים שלמים, לא מוצא את עצמי. במשך חודש עשיתי שש בדיקות, אחת הייתה חיובית, ארבע חיובי גבולי והאחרונה שלילית. יצאתי מהבית לפני השלילית האחרונה, אחרי חודש, כשהנוהל שונה והיה צריך את אישור קופת חולים. אני מתקשר ל'מכבי' ואומרים לי, "ייקח עוד יום־יומיים'". הגעתי לדובר, אמרתי לו, "אני לא יכול להיות עוד דקה בבית, אתה חייב לעזור לי". אמרתי לו גם, "אני קופץ לבריכה". הוא אמר, "אין בעיה עם מים", אמרתי לו, "אולי, אבל זה יהיה מקומה 13". קיבלתי טלפון בסוף היום מרופא ושלחו לי את אישור היציאה. ירדתי מהבית שלי בשדרות רוטשילד בתל־אביב, רצתי במכנסיים קצרים, בלי חולצה, באמוק, עד המסעדה שלי 'פאט קאו', בסוף דיזנגוף, מרחק של אולי ארבעה קילומטרים. זה היה בספרינט מטורף, פורסט גאמפ, ראן טום ראן, פרקתי את כל הזעם והתסכול של להיות בבית, גם של פותחים לך את המסעדה וסוגרים לך. ואתה לא יכול לעשות כלום.
אבל יש יתרונות: חזרת ממיאמי, שם פתחת בר־מסעדה, ולא נדרשת לבידוד.
חוץ מהעובדה שהייתי תקוע חודש בבית, אני אומר תודה לאל שחליתי בלי סימפטומים ועכשיו אני מרגיש חופשי. לא הייתי טס לחו"ל אם הייתי יודע שאני צריך בידוד.
נתנו לי טקסט לשנן באודישן ולא שיננתי. היה כתוב בתיאור הדמות: טבח מקועקע בן 30 שפתח מסעדה מאוד טרנדית בתל־אביב ויוצר אנטגוניזם מול המנטור שלו שמשוחק על ידי גל תורן. לא נראה לי שצריך שיעורי משחק כדי לשחק את עצמי וזה מה שאמרתי ליוצרים. עשינו הקראה, אמרתי להם את המחשבות שלי על הטקסטים וקיבלתי את התפקיד, תפקיד משחק ראשון ואולי אחרון. עושים סדרת דרמה על העולם שלי, אז לא יכולתי שלא לקחת בה חלק.
גל תורן הוא אסף גרניט?
הוא שילוב של הרבה מאוד שפים, יכול להיות שגם אסף. הוא מייצג אסכולה שפית שאנחנו בטוחים שקיימת, השף המגלומן, הנרקומן, הכועס, זה שקשה לו לפרגן. מסדרה מאוד רלוונטית היא הפכה להיות היסטורית, זה נראה כמו עבר רחוק כי המסעדות לא פתוחות. גם הדמות הזאת של השף הולכת ונעלמת מהעולם. אני רואה הרבה יותר פרגון בין שפים והרבה פחות כעסים.
היינו כמה חודשים יחד לפני שנה וחצי והיה נחמד מאוד. היא צעירה ממני ב־13 שנה ואולי חשבתי שגיל זה לא אישיו. בסופו של דבר הרגשתי את הפער בגילים, אנחנו במקומות שונים. לא צפיתי בה נכנסת ל'אח הגדול', לא צפיתי באף עונה ולא אצפה גם בזו. לא חושב שהכניסו אותה בגללי, היא ליהוק טוב. לא הייתי נכנס ל'אח הגדול', והציעו לי בכל עונה בשלוש השנים האחרונות, תמורת סכומים שלדעתי לא הציעו להרבה אנשים, מאות אלפי שקלים. לא הייתי נכנס בעד שום סכום. כניסה ל'אח הגדול' היא בעצם שירת הברבור של הקריירה שלך, זה להודות בסוף. הרי אם יש לך קריירה, אתה לא יכול להיכנס. לא חושב שבן־אדם שיש לו עסקים יכול לעצור את החיים שלו לשלושה חודשים ומדובר בפרסום ריק בסופו של דבר, לא תחרות שירה או בישול, ואני לא חושב שאני צריך להוכיח כמה אני טוב בלשבת בבית ולריב על אוכל. שמעתי מאליאב אוזן, שהוא חבר טוב שלי, שזה עושה לנפש טראומה, ממש ככה. לא חושב שזה טוב למישהו, במיוחד לא לבחורה בת 20.
גם ל'הישרדות' סירבתי, כי אני חושב שזה יוציא ממני דברים לא טובים. ל'מחוברים' עשיתי טסטים עם מצלמה בתקופת הבידוד ולא יכולתי לתת מספיק חומר.
התגייסתי בפרופיל נמוך בגלל בעיות קשב וריכוז. שלחו אותי למשטרה צבאית, עשיתי שם טירונות, היה נורא. התייחסו אלינו בצורה מגעילה. בעיטות לאוהל בשביל להעיר ואם אתה זז בשורה בחדר האוכל, אתה הולך לאכול מנת קרב. לפני שבוע השיטור הצלחתי, בעזרת קב"ן, לצאת מהמשטרה הצבאית על סעיף נפשי. עשיתי משחק מצוין. אני מסתכל על הקב"נית, מגרד את היד, מדבר איתה, מתחיל לרדת לי דם ואני ממשיך לגרד את היד. היא מסתכלת עליי ואני ממשיך ומספר לה שלא כיף לי וממש יורד דם. היא שלחה אותי לקב"ן בתל השומר, שם הורידו לי את הפרופיל ל־45. עברתי למשרד הביטחון לתפקיד ביניים ואז התחלתי בתהליך של העלאת פרופיל ל־82, ביטלתי את הסעיפים הנפשיים. ביקשתי העברה לנח"ל אבל פסלו אותי לחי"ר ושמו אותי כמ"כ טירונים בזיקים.
הייתי רע כמו שהיו רעים אליי במשטרה הצבאית, הקפצות בארבע בבוקר עם מֶגפונים ומפחיד אותם בשמירות. קראו לי השטן. כנראה שבגלל התהליך שעברתי עד לשם, היה לי לא פשוט. רצו שאני אחתום קבע ושאהיה הרס"ר של הבסיס. לא רציתי.
את התואר הראשון במינהל עסקים עשיתי בבינתחומי בהרצליה. השנה האחרונה הייתה בקולומביה, חוויה מטלטלת. בחצי השנה הראשונה הייתי עם עוד בחור, סטודנט ישראלי, אחרי זה כבר גרתי בדירה לבד. הרגשתי שאני חי בסרט. אני זוכר שנסעתי לפסטיבל גדול בברנקייה, פגשתי שם מישהי, מקסיקנית, ואני אומר לה בואי ניסע לקרטחנה, שלוש שעות נסיעה. לקחנו סוויטה במלון, אני מתעורר בבוקר עם אימייל מהאקסית שכותבת לי, "למה שלחו לי מידע שאתה עם מקסיקנית במלון?" עד היום אני לא יודע מי אמר לה. היה כנראה מישהו שעקב אחרי הפעולות שלי. רציתי להישאר בקולומביה, עשיתי שם קוקאין אבל לא בכמויות, אלא בנגיעות ברמה מינימלית. חזרתי. חיפשתי את עצמי שנתיים בנדל"ן, שיווק פרויקטים על הנייר, סבלתי כל רגע שלבשתי מכופתרת. עזבתי למיאמי, לאמא שלי, הייתי שם חודש, חזרתי לקחת עוד מזוודה לבגדים, ואז קיבלתי טלפון מ'מאסטר שף'.
עד אז הייתי מבשל מאוד בקטנה, היה לי רצון לעסוק במסעדנות אבל אף פעם לא מתוך המטבח. במהלך התוכנית הבנתי שאני מצליח להיות אוטודידקט ברמות מאוד גבוהות. באודישן עצמו אייל שני נישק אותי, חיבק אותי ואמר, "אכלתי טעמים שאני לא מכיר ואני מת על זה". שם הבנתי שיש משהו. כשזכיתי הייתי באקסטזה. פעם ראשונה שזכיתי במשהו בחיים שלי וזה הצית בי את היצר התחרותי שעד אז לא היה שם. בראיון הראשון אחרי 'מאסטר שף' אמרתי שמסעדה אני לא אפתח. אחרי שנה פתחתי את 'קוקו במבינו' וארבעה חודשים אחרי את 'פאט קאו'.
לא פירגנו לך.
היה מבקר שכתב שצריך לקחת ריטלין כדי לשבת במסעדה שלי. הוא לא אהב את האוכל, כתב שאם נתעלם מהשפה העילגת ומהיומרנות של השף להמציא את המטבח האיטלקי מחדש, אולי אפילו אפשר ליהנות. הייתי חייב להגיב וכתבתי ברשתות שאני לא חושב שהוא רלוונטי. יום אחרי הביקורת שלו והתשובה שלי, קיבלנו במוקד ההזמנה ב'קוקו' 2,000 שיחות, שמילאו אותנו חודש וחצי קדימה. אנשים רצו לראות במה מדובר.
לא ציפו שמישהו צעיר, עם תדמית בעייתית ובלי ניסיון יבוא ויפתח מסעדה בכזה רעש, על חורבות מקום מיתולוגי בתל־אביב. וזה עובד, ואנשים נוהרים, זה יצר תחושה לא נוחה אצל אנשים שראו בי גימיק, בעיקר קולגות. הזלזול שלהם גרם לי להמשיך. אחרי שלוש שנים של 'קוקו', בואו תפקפקו בי עכשיו. מושיק רוט היה אצלי, גם יונתן רושפלד היה, אבי ביטון ויובל בן נריה, ואני מאמין שהם נהנו.
אני נגד שבירת הנחיות וגם במרד הגדול של המסעדנים באחד מסופי השבוע, לא רציתי לפתוח את המסעדות שלי וקולגות כעסו עליי. אני נגד אנרכיה. מה שכן, כשהראש דפוק אי־אפשר לצפות שהרגליים ילכו ישר. מה מצפים, שהציבור לא ינסה למרוד? מי שיושבים בקבינטים לא חיים את השטח. לכו לשוק הכרמל, צאו לרחובות ותבינו את חוסר ההיגיון באי־פתיחת מסעדות. בכיכר דיזנגוף בת"א אנשים לוקחים טייק־אווי ממסעדה ומתיישבים אחד על השני. אם תיתנו לנו אישור לישיבה בחוץ, נפזר את ההתקהלות תחת נהלים.
ה'קוקו במבינו' סגורה. בעיה?
'פאט קאו' עובדת, הקצבייה במתחם שרונה בת"א עובדת וגם מסעדת 'ג'אנגו' שפתחנו ממש עם תחילת הקורונה בראשון־לציון. אני לא סובל מהפסדים כלכליים בקורונה אבל ברור שמפחות רווחים. השתמשתי בחלק מהעסקים בהלוואות מדינה, לא מצורך גדול אלא כי התנאים היו טובים לתזרים טוב. אני והקבוצה שלי לא רצינו להיות מאלה שמפסיקים לשלם לספקים ואומרים "אחר כך". זה מעגל של סולידריות. המצב שלנו לא רע כי אנחנו באנו חזקים ומצליחים להרים את הראש מעל המים במשלוחים. זעקת הכאב שלי היא על המסעדנים הקטנים שמתרסקים ומפסידים את העסק שלהם בדקה וחצי. השלטים להשכרה של המסעדות הם משהו שגומר אותי. אתה רואה אנשים שזה מפעל חייהם, שקיימים בשוק שנים, ועכשיו חסרי אונים.
מסעדה כמקום בילוי לא תיעלם אבל זה לא יחזור להיות אותו דבר. בסופו של דבר אנשים למדו לבשל בבית יותר, מצבם הכלכלי הידרדר, הם יבחרו בקפידה לאן לצאת. אז מעבר לאיכות האוכל, הערך המוסף יהיה חשוב, מרמת המוזיקה עד רמת השירות ונראות המקום. האתגר יהיה לחדש, ליצור חוויית בילוי אחרת, איזשהו תמריץ לאנשים לצאת מהבית.
פורסם לראשונה: 07:19, 11.12.20
