לקח לשף אביב משה 14 חודשים ארוכים לפתוח את המסעדה החדשה שלו בת"א, מקוטו. הקורונה הכתה את קוואטרו, המסעדה הקודמת שלו, אחר כך הכתה גם במסעדה החדשה שלו בברלין חודש וחצי אחרי שנפתחה, ובתוך כל זה עבר שני אשפוזים בבית החולים. אבל בכל זאת, סימנים של אור נראו לפני שלושה שבועות. "חודשים של הכנות, טעימות, צוותים, שיפוץ, הטמעת קונספט חדש, גיוס סושימנים ועובדים, דבר שהיה קשה אחרי הקורונה", הוא מספר, "ואז פותחים. זה לוקח קצת זמן אתה יודע, עד שההרצה עוברת. הצוותים כבר מקבלים פידבקים מצוינים מהלקוחות, יש פרגונים, 'איזה כיף שחזרת'. כבר התחלתי להתרגל. ואז מכה חדשה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
עוד כתבות למנויים:
הרקטות?
"כן, כל הטוב הזה נגמר ביום אחד. ביום השיגורים הראשון עוד אכלו אצלנו אנשים שהתעקשו לא לבטל ורצו לסיים את הארוחה למרות האזעקות. אבל יום אחרי כבר סגרתי. אני לא חושב שאפשר לפתוח מסעדה כשיש הרוגים. אוכל זה דבר שמח. איך אפשר לשמוח כשאתה מקבל בשורה שילד בן חמש נהרג? אז היו הזמנות, המסעדה הייתה אמורה להיות מלאה אבל התקשרנו לאנשים והתנצלנו. איך מישהו יכול לאכול בשקט כשבחוץ משתוללת שנאה, כשיש לינצ'ים. הרגשתי ממש תלוש כשהמסעדה עבדה ביום הזה".
יש שיגידו לך שזה לא נכון לסגור, שצריך לשדר: אנחנו פה למרות, מנסים לנהל חיים כרגיל.
"אם לא היו נפגעים בנפש הייתי מסכים איתך. אבל אני, כירושלמי לשעבר שאיבד בני משפחה וחברים בפיגועים, לא יודע לאכול את שני הדברים יחד. השותפים מסכימים איתי. אני מקווה שלא נצטרך להיכנס עכשיו לשגרת חיים כזו ואז באמת תהיה בעיה כלכלית להשאיר את המסעדה ריקה כל יום. שמע זה מאוד מתסכל, דברים התחילו להתחבר באוכל ובצוות והקאט הזה הוא קשה מאוד".
היו מחשבות שאולי אתה לא בתעשייה הנכונה?
"ברור, הנפש שלך מקבלת כאפות במקרים כאלה, ימינה ושמאלה. לרוב, מסעדה היא עסק סיזיפי ולא ממש עסק מתגמל כלכלית, בטח לא ביחס לעבודה שאתה משקיע. אז ממה שפים נהנים? בעיקר כשאתה מגיע לאנשים דרך האוכל ויוצר להם חוויה משמחת. אם אני לא שמח בתקופה הזו, איך אעביר את השמחה אליך דרך האוכל שלי?"
הוא בעסק 31 שנה, מגיל 16 בערך, ועשה את כל הדרך מלמטה: התחיל בשטיפת כלים, עבר בין מגוון מטבחים ומסעדות והתפתח לאחד השפים המובילים בישראל בשני העשורים האחרונים, לרבות עסקי קולינריה נוספים והובלת תוכניות טלוויזיה. כמו הרבה שפים בליגת העל, גם הוא התרגל לסדר יום אינטנסיבי במיוחד, מסביב למסעדות. לכן, כשהקורונה הגיעה, המעבר החד הותיר אותו בהלם מוחלט.
"בדיוק רגע לפני עשינו מסיבת פורים במסעדה שלנו, קוואטרו. עוד לא הייתה הפנמה באמת שיש משהו באוויר, אלא רק התחלה. הגיעו 250 איש. ואז נתניהו הודיע על סגר. אני זוכר שביום למחרת ישבתי במרפסת, הכל היה אפור, שקט לגמרי, ואני חשבתי שככה נראה סוף העולם. התחילה לחלחל אליי כל חרדה אפשרית בעולם, ואני לא בן אדם כזה בכלל. פתאום כל הגוף היה אחוז חרדות".
איך זה בא לידי ביטוי?
"זה שיתק אותי לגמרי בהתחלה. לא דיברתי עם אף אחד חוץ מאשתי והילדים, הרגשתי עצבות גדולה נכנסת, התכנסתי בעצמי. ניסיתי לא לתת להם להבין שאני נמצא בדבר הזה. לא דיברתי על המצב, לא התלוננתי, פשוט שמרתי הכל לעצמי. פתאום הבנתי שאת כל מה שאני יודע לעשות כלכלית, לפרנס דרך האוכל, אני הולך לאבד. ואז עולות בך שאלות על מה יהיה. אני בן 47, מגיל 16 במטבחים, אולי אחד הוותיקים בארץ בתחום, לא עשיתי שום דבר אחר בחיים. אמרתי לעצמי, הכל נגמר, מה אני הולך לעשות מפה? ולא מצאתי את התשובות. לא עניין אותי פשוט שום דבר, לא אכלתי כמו שצריך לאכול".
סימנים של דיכאון.
"ככה הרגשתי וגם לי אין מילה אחרת. אני 31 שנה מחוץ לבית, רוב הזמן במסעדות, חי את הסיפור, נושם אותו. גם כשאני מחוץ למסעדות אז מתכנן דברים קדימה בטלפון. פתאום עצרו לי הכל וגם אין ודאות. זה הורג אותך".
איך התגברת?
"מאיה אשתי ראתה שאני יורד ממאה לאפס. היא באה יום אחד ואמרה לי, 'אביב, קום תתחיל לבשל'. אמרתי, מי כבר ירצה את האוכל שלי?"
עד כדי כך?
"איבדתי המון ביטחון ולא ראיתי את זה נגמר. אבל הלכתי עם מאיה. בישלתי קצת בבית, חזרתי לפיזיות של המטבח עצמו, אחר כך התחלתי לבשל לשכנים וזה מילא אותי באנרגיה. אשתי קראה נכון את מה שעברתי, והכניסה לסירים מחדש הייתה למעשה הטיפול שלי. ביום-יום אני הרי לא עובד על הבסיס של קיצוצי בצל וירקות ולקלף, ופה הלכתי להכי בסיסי. זה היה נכון לעשות את זה שוב אחרי הרבה שנים שאתה מלמעלה, מרכיב את הדברים. זה חיבר אותי בחזרה לחיים. לאט־לאט הרגשתי שאני יוצא מהדיכאון. התחלתי לעשות עבודות בבית, הצלחתי לראות את הפלוס בזמן האיכות עם הילדים".
אבל הזמן עובר, והמסעדות שלך סגורות.
"החרדה הכלכלית לא מפסיקה, היא מעל הראש כל הזמן. יש לי לקוחות ותיקים שהזמינו אותי לעשות ארוחות ביתיות, ואלה דברים שעזרו לי להחזיק את הראש מעל המים. עשיתי דחייה למשכנתה, השתדלתי לנהל נכון את עצמי כלכלית. אני על עצמי לא מבזבז אבל יש לי את הנטייה להביא כל יום דברים למשפחה, אולי מחסך בילדות. גדלתי בבית קשה יום, שני הורים שעובדים כל הזמן. אז זה התיקון שלי, להביא כל יום כמעט משהו הביתה. מאיה אומרת שאני מגדל מפלצות בבית כי כל יום יש מתנות. אבל קשה לי לא להביא להם".
חודשיים לפני הקורונה, משה עוד הרחיב את עסקי הקולינריה שלו גם לברלין, עם מסעדת דגים חדשה שפתח, אקסודוס. "וזו הייתה הגשמת חלום עבורי, מסעדה שמבוססת על אוכל עילי שלי בארץ אחרת. רציתי לשים חותם גם בחו"ל. עבדנו עליה שנה שלמה, עם שותף גרמני. הוא אכל במסה ובקוואטרו, אהב את האוכל שלי, הציע לפתוח מסעדה יחד. מאיה ואני טסנו אליו לגרמניה, התרשמנו מהמקום שהציע, התקדמנו לעסקה".
זה לקח שנה של עבודה, עם עשרות טיסות על הקו לברלין. "גיוס עובדים, טעימות. הכשרתי שף ראשי, גרמני, אבל בדקה ה־90 הוא התאהב במישהי ויצא לקרוז סביב העולם. אז הבאתי בחור ישראלי, דור אורן, ובהמשך את השפית שני זהוב. עשינו אירוע פתיחה מדהים, כתבות בתקשורת הגרמנית, הכל עבד יפה - ואז באה הקורונה. סגרנו כמובן. שם עוד בכלל לא רואים את האופק של הפתיחה".
ואיך אתה מרגיש עם זה?
"כמו נוקאאוט שקיבלתי. תשמע, אני מסתכל אחורה וכל מה שקשור למקצוע שלי נכחד בשנה וחודשיים האלה. יש לי גם קייטרינג, אני מייעץ למקומות לגבי תפריטים למשל. כל זה נפסק בבת אחת".
ולמה לא פתחתם בפעם הראשונה שהתאפשר?
"כי זיהינו שזה הולך להיות פינג פונג של סגירה-פתיחה. לפתוח ולסגור מסעדה זה אחד הדברים הכי יקרים שיש, עלות של מאות אלפי שקלים. אני זוכר את הסופ"ש ההוא, כשאמרו למסעדנים לסגור ואז לפתוח ואז זרקו סחורה. כואב הלב. קח אותנו השבוע, במצב של הטילים, אתה חייב לזרוק חלק מהסחורה. חלק אתה תורם, נכון, אבל הכסף הולך. קבעת עם עובד שיבוא למשמרת, ביטלת, זה עליך".
אבל אתה כן רואה את המסעדות האחרות פתוחות, ובינתיים אתה נעלמת.
"פנו אליי הרבה אנשי תקשורת עם שאלה דומה, איפה נעלמתי, ובחרתי אז להתכנס בעצמי ולהתמודד בדרך שלי. לא רציתי להתלונן, לא רציתי לעשות דברים כמו בישולים בזום, כי אני בכלל טכנופוב. ברור שדיגדג לי לראות אחרים עובדים כשהמסעדה שלי סגורה והערצתי את הקולגות על יכולת התרגום של חלק מהם לטייק־אוויי כמו יובל בן נריה מטאיזו. אנחנו נכנסנו לפינה של מה לעשות. איציק המל, השותף שלי, ואני החלטנו שנכון לסגור, לשפץ ולפתוח במקום את מקוטו, מסעדה אסיאתית, משהו שרציתי לעשות כל החיים. יש לנו סושי, וזו מחשבה גם על טייק־אוויי. התוכנית הבאה היא לפתוח מסעדה יוונית בתל־אביב".
כאילו זה לא מספיק, סדרת משברים בריאותיים בשנה החולפת גרמה למשה להיפגש עם קצת יותר מדי בתי חולים לטעמו. "חנוכה האחרון, אני מרגיש יום אחד כאבי תופת בבטן בצד ימין. רופא הגיע הביתה, אמר ללכת למיון. הייתי שם כמה שעות, שללו כל חשש לאפנדיציט ושיחררו אותי הביתה. בשמונה בבוקר למחרת מתקשרים ואומרים 'גילינו עצם זר במעיים, תגיע מיד'".
לא סימפתי.
"אחרי טלפון כזה הכל עובר בראש, כולל כל הדברים הכי גרועים, וזה השתלב בשנת הקורונה. הם גילו משהו בגודל 17 מילימטר שיושב על המעיים ובכל שלב יכול לקרוע אותם, שזה היה הפחד הגדול של הרופאים. הבשורה הטובה הייתה שזה לא גידול ממאיר, אבל הכינו אותי לניתוח, ואושפזתי לשבועיים. יש לי רב שאני מאוד מאמין בו והוא אמר לי, 'תהיה רגוע, זה ייעלם'. לקראת סוף האשפוז, יום אחד זה נעלם, בלי ניתוח. שיערו שזו אולי הייתה עצם של דג".
זמן קצר אחרי שהשתחרר וחזר לנשום, הגיעה מכה נוספת. "הלכתי לבית פרטי של חברים, יצאתי עם אוכל ביד, התחלתי ללכת ופתאום החלקתי והרגל נכנסה בין סלע לאבן אחרת. שמעתי קנאק של הקרסול והבנתי בדיוק מה קורה, שבר. שוב בית חולים, חודשיים של גבס, ועד היום אני לא מצליח ללכת על הרגל כמו שצריך. עוד מעט יש לי אם־אר-איי לבדוק מה לא עובד. הייתי במשך חודש על המיטה ואחרי זה עם קביים, די סיעודי אם לומר את האמת".
איזו תקופה.
"בשלב כזה אתה כבר מסתכל למעלה ושואל, הלו, מה עניינים? הייתי כבר אפתי, צוחק בפנים מכל מה שקרה. בכלל, מתברר ששבר כזה הוא לא דבר פשוט. הרופא אמר לי בבית חולים: אתה לא בגיל שמחלימים מהר מדברים כאלה. אמרתי לו, ‘תודה רבה על העידוד’. אני דווקא הייתי כבר אופטימי, אבל ההורים היו עצובים בגללי. בכלל, בקורונה אמא שלי הייתה כל יום מתקשרת עצובה, דואגת וחרדה. מבחינתה אביב הוא זה שעזר ותמך במשפחה והיה חזק סו־קולד ופתאום לא. אבל הנה, עברנו את זה".
בעצם, התקופה המשוגעת של אביב משה התחילה בכלל לפני הקורונה. קצת לפני שהמגפה העולמית הכניסה את כל עולם המסעדנות לסחרור, החליט משה מיוזמתו לעזוב את מסעדת היוקרה מסה בתל-אביב, אותה הוביל מאז אמצע העשור הקודם למעמד של אחת המסעדות המצליחות בארץ. "היינו קבוצה של שותפים שהתפצלה אחרי 14 שנה, בגדול בגלל דברים ניהוליים. כשפתחנו את קוואטרו היה קשה להשתלט על שני המקומות יחד והוחלט שכל אחד יבחר לעצמו מקום. הם לקחו את מסה, אנחנו את קוואטרו".
מסה זה הבייבי שלך, זה שגידלת. איך אתה מוותר עליו?
"יש לי רגש למקום ואהבה למקום וזה יישאר, אבל למדתי בחיים שהמותג היחיד שבאמת בלב שלך זה המשפחה. כל השאר הם תהליכים בחיים ולא נשארים יותר מדי סנטימנטים למקום כזה או אחר. אין בי קנאה שמישהו שם יגזור קופון על התפריט שבניתי. אני לא שף טיפוסי, ואני לא בקרבות האלה. בכלל, אני תמיד מגדיר עצמי כמוכר אוכל ולא כשף. כשאני מרכיב מנה אני אומר לטבחים במסעדה, מעכשיו זה שלכם. אין לי סודות, הכל שקוף. גם לצעוק במטבח זה לא אני, כי אפשר להסביר. שום דבר טוב לא קורה מצעקות ואם מישהו חותך משהו לאט, אז מראים לו. אם תתחיל לצעוק, המכשול הוא שלך, כמנטור שלו".
בינתיים נפרדת גם ממסעדת יאסו בתל אביב שבנית לה תפריט.
"בגדול רק המטבח היה שלנו שם, והיה לי כיף מאוד לעבוד שם. אבל השותפים במסעדה עובדים קבוע עם השף אבי ביטון, שהוא מוכשר בפני עצמו, והתקשר אליי לפני בצורה קולגיאלית מאוד כדי להגיד שביקשו שייקח את התפקיד".
בשנים האחרונות הוא מקדיש את זמנו הפנוי, יחד עם רעייתו מאיה, לסיוע לנזקקים. "אשתי מחלקת אוכל בימי שישי למבוגרים בודדים, בהם ניצולי שואה. התברר לי שיש לא פעם מצבים שבהם היא מחלקת אוכל למישהו בודד בדירה אחת וממול יש עוד מבוגר בודד. אם הייתי איש עשיר, הייתי ממציא אפליקציה שמחברת ביניהם, כי הם לבד כל הזמן. תוך כדי, לפני חמש שנים, הכרתי את יהודה זילברשטרס, ניצול שואה, שכתב את הספר 'סבתא בישלה גורמה' ומאז נוצר בינינו קשר מיוחד ובישלנו יחד. הוא הלך לעולמו לפני שנתיים. שמרנו על קשר עד יומו האחרון".
הוא נולד בשנת 1974 וגדל בקטמונים בירושלים במשפחה של ארבעה אחים ואחיות. אביו עוזי עבד בבניין במהלך היום ובערב ניהל באולמות אירועים, "ככה שכבר אז הייתי הולך למטבחים". אמו, שושנה, עבדה בחברת ביטוח. "חום ואהבה קיבלתי תמיד, אבל אחרי בית הספר היינו הולכים לסבתא כי ההורים לא היו בבית ושם הגעתי לבישולים, לסירים שלה. הייתי עומד כמו דחליל בחוץ עד שהיא מייבשת את הגרעינים השחורים כדי שהציפורים לא יבואו. זוכר גם שהייתי מנקה אורז במגשים גדולים, בורר אותו, האלמנטים הראשונים של הבישול שלמדתי".
איפה הרגשת את המחסור?
"היו דברים שרציתי ולא העזתי לבקש, כי ידעתי שאין. לקבל אופניים לקח המון זמן. התחלתי לעבוד כבר בגיל 15, בכל מה שהיה אפשר. לסדר מוצרים בסופר, למלא נקניקיות בקצבייה, עבדתי גם בקצביות בשוק ובמקומות שמפלטים דגים ובגלידריות. חילקתי עיתונים והייתי מביא לחמניות בארבע לפנות בוקר לדלתות בשכונות מבוססות".
הוא למד במשך שנה בפנימיית הדסה נעורים והמשיך ללימודי מכונאות רכב באורט קנדי בירושלים. בין לבין, התחיל לעבוד במסעדות בירושלים. "התבגרתי לתוך הפיגועים. בפיגוע בסבארו בישלתי במסעדה ליד, 'הנביאים 54'. עד היום אני זוכר משם את הריח הנורא שאחרי הפיצוץ ואת המראות הקשים. היינו כבר מתורגלים. כל בום ששמענו ידענו שזה פיגוע והיינו רצים כדי לעזור. בפיגוע במדרחוב הייתי ליד, ההורים לא הצליחו לאתר אותי כי הלכתי לעזור. הגעתי הביתה בשמונה בערב והייתה היסטריה. איבדתי חברים בפיגועים בקו 18. אני זוכר גם פעם שחברה באה ואומרת לי שיש לה תחושה לא טובה לגבי אנשים שראתה בדרך. אחרי כמה דקות היה פיצוץ גדול. הדבר הראשון שעשיתי זה להוציא שני שוטפי כלים ערבים מהמטבח. הסעתי אותם לכפר שלהם כדי שלא יעשו בהם לינץ', כי הרחוב אז בער".
בנובמבר 2015 נרצח קרוב משפחתו זיו מזרחי בפיגוע בכביש 433, בהיותו בן 18. "הוא והקצינה שלו ירדו בתחנת דלק, הגיע מישהו לדקור אותה וזיו הגן עליה וחטף את הדקירה. זו הייתה המכה השנייה האיומה שחטפה המשפחה שלנו. אלון מזרחי, הדוד של זיו, הוא הבחור שמנע בגופו את הפיגוע בקפה הלל ב־2003 והתפוצץ איתו יחד".
בצבא שירת כטבח ואחרי השחרור עבד במכונאות רכב במשך יומיים. "הבנתי שזה לא בשבילי, חזרתי למטבחים. המסעדה הראשונה הייתה שאטו עין כרם, של השף ויקטור סגל. שם נפקחו לי העיניים. התחלתי לנבור במקצוע כמה שיותר והתאהבתי. עבדתי גם באולמות, בהם ורסאי, כמלצר ובמטבח. אחר כך בגראפה ומשם למלון שרתון במטבח של השף שלום קדוש, המנטור שלי, לא רק באוכל. הוא אחד האנשים שעיצבו אותי והייתה לי הזכות שהוא זיהה את הפוטנציאל שלי".
מה שלומו אחרי שהוכה באלימות?
"אני בקשר עם אשתו וכל יום מתקשר. הוא מתחיל להשתקם, וזה יהיה תהליך. אני אבקר אותו ברגע שיהיה אפשרי ואני מאמין שהוא יחזור גם לבשל. מבחינתי הוא הנשיא של השפים בישראל".
בתחילת שנות האלפיים התקדם למשבצת שף ראשי במסעדת "בארכה" בתל-אביב, שהתמקדה במטבח מרוקאי מודרני, ובמהלך השנים גם הגיש תוכניות בישול בטלוויזיה. ב-2005 כבר עמד בראש המטבח של מסה, שהפכה לאחת המסעדות היוקרתיות בארץ ולאחד המקומות המועדפים על תיירים, וקיבלה מקום של כבוד בכל הדירוגים והרשימות של אתרי התיירות הנחשבים. התמהיל הזה משך מפורסמים רבים למסה, ובהמשך גם לאחותה הסמוכה קוואטרו. לאורך השנים ביקרו בהן ניקולא סרקוזי ("קיבל קינוח שוקולד על שמו בסוף"), ביל קלינטון, טוני בלייר, פפ גווארדיולה, פינק, טום ג'ונס, בון ג'ובי ומדונה. "ישבתי איתה לפני שהגיעה והיא פירטה מאוד במדויק את המנה שהיא רוצה: פסטה, פסטו, שמן זית, ארטישוקים ופטריות. היא הגיעה, ישבה שעות בקוואטרו ופתאום נזכרה שהיא צריכה להיות עם קוואבו בהופעה, אז עזבה וחזרה".
בין המבקרים במסה היה גם איש העסקים רומן אברמוביץ', ובין השניים נקשרה ידידות. "הוא הטיס אותי אליו למוסקבה כמה פעמים כי רצה לפתוח מסעדה שם. בחרתי שלא, כי הוא רצה אותי במקום עצמו כל הזמן ופחות רציתי לעבור לגור שם. אבל ב־2017 עשיתי לו את ארוחת הסילבסטר במוסקבה. זה היה כמו חלום. ביקשתי חומרי גלם מיוחדים משוק רנז'יס בצרפת, והביאו. היה חדר קרח ענק עם קוויאר בלוגה, השקעה מטורפת. לקחתי מהארץ 15 טבחים ועבדנו שבוע. בערב יצאתי מהמטבח, ורובי וויליאמס עומד על במה מתחת לאוזן שלי, הופעה פרטית".
גם דניאלה פיק וקוונטין טרנטינו הגיעו לומר שלום במטבח של משה. "הם עשו אצלנו במסה את אחת הפגישות הראשונות שלהם. טרנטינו הוא אלוהים מבחינתי, פתאום נכנס למטבח, מדבר בגובה העיניים, אומר תודה על הארוחה. איש מאוד מצחיק. גאון. אגב, גם שמעון פרס מאוד חסר לי. הוא היה מגיע למסעדה ונקשרה בינינו ידידות".
מי הכי הפתיע אותך במהלך השנים?
"רוד סטיוארט. אשתי ביקשה שנלך להופעה שלו כשהגיע לישראל. שכחתי מהתאריך, ולקחתי אירוע בבאר־שבע, אז לא הלכנו להופעה. אני מתחיל את האירוע ואומרים לי, 'רוד סטיוארט בדרך אליך לקוואטרו'. לקחתי מונית ספיישל, הגעתי, נפגשנו וסיפרתי לו שהבטחתי לאשתי הופעה. הוא ביקש את הטלפון שלי, התקשר אליה פעמיים והיא לא עונה. הוא הקליט לה סרטון וידיאו אישי ואיחל לה בהצלחה בלידה של הבן שלנו. אתה לא רואה דברים כאלה בדרך כלל מאנשים כמוהו".
מספרים לי שאתה שותה 25 כוסות אספרסו ביום. אמיתי?
"משהו כזה כן. אני אוכל רק משעות הצהריים המאוחרות, פה ושם טעימות. הקפה היה ממלא אותי ועם השנים זה הולך וגדל. אני מכור לקפה. לא חשבתי שאני צריך לעשות עם זה משהו אבל אמרו לי שהכמות בלתי סבירה. נעבוד על זה".
עם מאיה גיגי, לשעבר אשתו של הכדורגלן אסי דומב, התחתן ב-2016. בשנים שלפני נקשר שמו למורן אטיאס, שירלי בוגנים ואווה לימסוב, אבל הוא בדרך כלל לא הצליח לתחזק זוגיות של יותר משנה. "כשאתה יוצא עם מישהי מוכרת כותבים על זה, אז יוצאת לך מעין תדמית של אחד שיוצא רק עם מפורסמות. זה לא ממש ככה, וכשיצאתי עם מישהי לא מוכרת פשוט לא כתבו. מאז שאני צעיר חיפשתי את האישה להתחתן איתה, ולמרות כל השמות שנקשרו בי תמיד רציתי בית ומשפחה. הייתי במסע חיפושים ארוך והאמנתי בסוף שאמצא את מה שאני מבקש".
איך הכרתם?
"אבא של מאיה פגש חבר, שאל אם יש לו מישהו להכיר לבת שלו. אותו חבר פנה אליי והרמתי לה טלפון. בדייט הראשון, איך שראיתי את מאיה, ידעתי שהיא תהיה אשתי. זה מעל דרכי הטבע. כל הגוף שלי הבין את זה. אי־אפשר להסביר איך פתאום אין תהיות. פשוט היה ברור שזה שם".
הצעת לה נישואים תוך שלושה חודשים, מהיר מאוד.
"כי לא היה לי ספק. הצעתי לה בחופשת סקי. אנחנו כמה חברים שנוסעים כל שנה לוורבייה ואני מצטרף למרות שמעולם לא עשיתי סקי ואני נשאר בכיף שלי כשהם הולכים לגלוש. אז הזמנתי את מאיה לנסיעה, עליתי על הר סמוך ברגל, משהו כמו שניים וחצי קילומטרים. סיפרתי לה סיפור שיש חנות שאני חייב לראות למעלה. כבר לא היה לי אוויר, אכלתי שלג, ובסוף אני כורע ברך עם טבעת. היא בכלל חשבה בהתחלה שהתעלפתי".
ומאיה הגיעה למערכת היחסים עם ילדה מנישואים הקודמים.
"היה נראה לי מאוד טבעי שאני אהיה סוג של דמות אבהית עבורה. כששואלים אותי כמה ילדים יש לי, אני אומר שניים".
ומה קרה שהיא הציעה לך נישואים באחרונה שוב?
"בכל שנה אני מציע לה נישואים מחדש בדרך כזו או אחרת כי אני מאוד אוהב אותה ואני כלום בלעדיה. כשנסענו לברלין לפתוח את המסעדה, פתאום אני רואה במטוס את המשפחה שלי ואת החברים שלי. הבנתי שמאיה אירגנה את זה שכולם יבואו. נוחתים בברלין, אני מתארגן לרדת לפתיחה של המסעדה, כולם עומדים בחוץ ואז מאיה כורעת ברך עם טבעת ומציעה לי נישואים. בשנה הבאה אני כבר אציע לה שוב. אני חייב לבדוק בכל שנה שהיא עדיין רוצה אותי כאיש שלה".
פורסם לראשונה: 07:16, 21.05.21
