עוד יום רגיל בקיסרות של ארז קומרובסקי. שמן הזית ניגר. הגחלים לחשו. הטלאים ניצלו. חצילי הבלדי היו, ובכן, בלדי. הקייטרינג של קומרובסקי, איש שהאלפיון העליון אוכל מידיו כבר כמה עשורים, היה ערוך לעוד ספקטקל. אבל הקורונה, נגיף סוציאליסטי שכמותו, לא מבחין בין עשירונים. שעה לפני תחילת האירוע הודיעו לקומרובסקי שהכל מבוטל. הלוקוסים לא ידעו אם לצחוק או לבכות. גם הטבח. "תחשבי שהכל מוכן עם 110 טבחים, מלצרים, הכל מאורגן, הכל במקום, ואז מורידים עלייך את השאלטר", הוא נרעד גם עכשיו. "זאת הייתה שנה של התעללות לא נורמלית. חוסר ארגון. זה היה נורא. פותחים. סוגרים. פותחים. סוגרים".
אז מה עושים במקרה כזה? יושבים ואוכלים?
"טוב, זה אוכל, תשמעי, העובדים לקחו חלק. הקליינטים. ומה שכבר חומם הלך לשמיים (נאנח), אבל זאת הייתה קטסטרופה. מורלית, כלכלית, נפשית. בכל רמה".
כמה כסף מפסידים בשנה כזו?
"הרבה. אבל מתוקה, החיים זה לא רק כסף".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אופס. לא בטוח שאתם לא רוצים להריץ לאחור את השורה הזאת ולשמוע פעם נוספת כדי להשתכנע שזה באמת קומרובסקי שאומר אותה. כי קומרובסקי, האיש שמזוהה בתודעה הישראלית יותר מכל עם מהפכת הלחם – ‘לחם ארז’ שלו היא עדיין הלחם והחמאה וגם הגבינות והקינוחים של קולינריית שנות התשעים־תחילת האלפיים בישראל – הוא כבר מזמן לא האופה הפשוט, או איש הגליל, שהדימוי הציבורי שלו מכתיב; הוא איש שמאז שעזב את האימפריה שבנה ועקר לגליל, עוסק במסגרת הקייטרינג שלו והסדנאות שהוא עורך בעיקר באלפיון והכסף הגדול.
ועדיין, הוא רואה בעצמו יותר אמן ופחות איש עסקים. טוען שביזנס זה לא בשבילו. ובכל זאת, את האקזיט שלו קומרובסקי כבר עשה לפני עשור, כשנפרד מ’לחם ארז’, הבייבי־מחמצת שברא, טיפח והתפיח עד שהפכה לאימפריה עם מחזור שנתי של כמאה מיליון דולר, 19 סניפים ובהמשך גם זיכיונות ומלוא החופן סכסוכים פנימיים ובסוף הפסדים כלכליים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
הוא אמנם התעורר ברגע האחרון, אבל הספיק לקחת את עשרת האחוזים שנותרו בידיו ולעזוב. ניהול, הוא אומר, מעולם לא עניין אותו. יותר מזה: כיום הוא מודה שהתקופה האחרונה ברשת הייתה מהמדכאות בחייו. "הסוף שם כבר היה חוויה קשה מאוד. זה גדל מדי בשבילי ויצא משליטה. אני לא אוהב עסקים גדולים, לא מסוגל לסבול את זה, ופתאום מצאתי את עצמי במקום שלא מתאים לי אישיותית, אז הייתי נורא בדיכי. הרגשתי לא טוב בעור שלי. אתה לא רוצה לקום בבוקר. זה דבר נורא לגלות שהמקום שלך זה לא הדבר שאתה רוצה להיות. אבל אלה דברים שמגלים רק בשיטת האלימינציה. לאט־לאט אתה מבין מה גורם לך להרגיש נעים או לקום בבוקר".
אבל הצלחת לצאת עם כסף.
"כן. המזל שלי הוא שיצאתי בזמן. היה יותר טוב אם הייתי יוצא שנתיים קודם. אבל גם כשיצאתי זה לא היה רע".
איך ידעת מתי לצאת?
"מתוקה, אני רק נראית מטומטמת".
הוא עבר לגליל, אבל הכסף, עושה רושם, פשוט הלך בעקבותיו. בזמן שטיפח את תדמיתו החדשה כאיש אדמה, הלוחש למרוות וחובק הלפתות, קומרובסקי שוב הפך את עצמו לתעשייה קטנה וכלכלית; הוא חולש על אחד משירותי הקייטרינג המצליחים והיקרים בארץ, מככב בריאליטי ‘משחקי השף’, מעביר בביתו במתת סדנאות בישול לקבוצות ולארגונים (עניין של כאלף שקל לראש) ומייעץ למלון מצפה הימים.
עד שבאה הקורונה והשביתה לו. "אני זוכר שהייתי בדיוק באמצע צילום ל'משחקי השף' ונאמתי בהתלהבות כהרגלי, כשפתאום באו ואמרו: סוגרים! לא אמרו שיש חולה קורונה, אבל זהו. תוך כמה דקות לא היינו שם. כולם היו בלחץ. 150 אנשים נכנסו לבידוד. והדרמה הגדולה הייתה כשהתברר שזה אסף (גרניט) שחטף את זה. ואז הייתה דאגה לאסף, אבל את אסף לא הורגים כל כך בקלות. בכלל, אם יש משהו שהקורונה לימדה אותי זה דווקא אופטימיות. אז מבטלים אירועים וזה היה הזוי וכואב, אבל אני מסוג האנשים שאומרים נקסט".
טוב, בוא תגיד מה למדת מהקורונה.
"שיש לי בבוסתן 15 זני עגבניות ועשרה זני פלפלים מיוחדים. זה מה שאני אוהב לספור. בכלל, הבוסתן הציל אותי. הבאתי תרנגולות מבוגרות שהורגים אותן בשלב הזה של חייהן. הצלתי עשר. קראתי להן הפנסיונריות".
אבל אפילו בקורונה, קומרובסקי עשה הרבה יותר מלגדל תרנגולות; למשל מיזם בשם 'בלאדי שיק', שהוא משווק דרך שירות השליחויות וולט מקיוב קיטשן, מטבח רפאים בדרום תל־אביב, שמציע גרסה של המטבח המפורסם שלו במחיר ידידותי למשתמש. והמיזם הנוסף שלו – שהוא משיק עכשיו ואולי יקרב אותו, לראשונה זה זמן ארוך מדי, בחזרה לרחוב ‑ 'לבנטינה', פיצרייה משלו, שמתיימרת לעשות לפיצה את מה שעשה בזמנו ללחם בישראל. כי אצל קומרובסקי, רוטב עגבניות יכול להפוך למטבוחה. מוצרלה לג'יבנה. בזיליקום לזעתר.
הפיצרייה, ’לבנטינה’, נפתחה אמנם כפופ־אפ תל־אביבי זמני, אבל קומרובסקי לא מתחייב להפסיק, בפרט שהמקום מאפשר לו שלל שטיקים מהסוג החביב עליו: פיצה עם פלאפל, פיצה עם קרם תירס, פטריות ומנג'ו, ויש עוד. "העובדה שאני יכול לקחת פיצה ולקרוא לה ערס־פואטית ולשים עליה עגבניות שרופות עם אריסה ועל זה פפרוני מפולפל ועלים של זעתר ולהגיש את זה עם פלפל שיפקה וזיתים, היא מדהימה בעיניי", הוא מתרגש. "או 'ז'קלין'! שזו מרגריטה מקומית עם זיתים דפוקים שאני מגלען אחד־אחד, ומטבוחה. וואו".
תודה שיש פה איזו שניות: אתה כאילו איש אדמה, בלדי־בלדי, אבל אנשים צעירים שמתחברים אליך דרך 'משחקי השף' לא יכולים להרשות לעצמם סדנה או קייטרינג אצלך. אתה מוצר לאלפיון. החלטת עכשיו שאתה יורד אל העם?
"אין ספק שהקייטרינג שלי הוא לא מוצר זול. מלכתחילה, עם חומרי הגלם האלה זה לא יכול להיות זול. אבל אני רוצה להיות יותר נגיש ברגעים שונים של החיים, ואולי זה עוד משהו שהקורונה גרמה לנו: שאפשר עכשיו לצרוך אותנו על מפות לבנות אבל גם בטייק־אוויי. אתה פוגש אנשים ברגעים שונים בחיים שלהם, בחתונה הם ירצו יותר פיין, וכשבא להם להזמין פיצה הם יוכלו לעשות את זה במחיר שווה לכל נפש. מה שיפה זה שגם זה וגם זה, זה ארז וזה אותנטי. וזה לא סתם שהחזרה שלי לרחובות תל־אביב הייתה בקורונה עם 'בלאדי שיק'. נוצר לי צורך להיות יותר נגיש. אני לא רוצה להיות סגור במגדל השן או מורם מעם. אני לא בן אדם כזה".
11 צפייה בגלריה
ארז קומרובסקי. ''אני לא לוקח לאף אחד שום דבר. תרבות אוכל זו אבולוציה רציפה''
(צילום: גבריאל בהרליה)
אתה לוקח אלף שקל לראש על סדנה של יום שלם אצלך במתת.
"זה אירוע אקסקלוסיבי וזה שעות וחומרי גלם יקרים. זו ארוחת טעימות שאני נותן בה את כל הידע שיש לי. אני פותח את הבית שלי, את הדבר הכי אינטימי. זה משהו שקורה פעם אחת ביום, זה וואן אוף אה קיינד. ואלה יינות יקרים. אז זה לא מיועד לתלמידי תיכון שבא להם קצת לאכול. אבל הפיצה מיועדת בדיוק לקהל הזה".
יש גם פוליטיקה של אוכל סביב מטבח הרחוב שלך. נוף עתאמנה דיברה על הניכוס שאנחנו עושים לאוכל הפלסטיני ובעצם מוחקים את זהותו המקורית.
(בציניות) "אז באמת ליבי־ליבי, ליבי־ליבי. אני לא לוקח לאף אחד שום דבר. תרבות אוכל זו אבולוציה רציפה. ההודים הביאו לנו את הנאן, הנאן הגיע לאיראן והפך ללאפה, משם זה עבר לפיתה שטוחה ובסוף באיטליה הפך להיות פיצה. בגלל שהיו פה 400 שנה עות’מאנים בהחלט נוצר פה מטבח שהוא מהמם, והוא לא המטבח של נוף עתאמנה או שלי בלעדית. זה מטבח לבנטיני".
פעם קראת לזה "מטבח גלילי", אבל זה נשמע בעיקר כאילו לא היה לך נעים להגיד "לבנוני" או "פלסטיני".
"אבל ברור שהמטבח הזה לא נולד עם הפלסטינים. הוא נולד עם הטורקים. ולפני זה היו העות’מאנים. ובסוף־בסוף נגיע לארם נהריים, אז די. ברצינות, אני חושב שאנשים כועסים מאוד על דברים אחרים והכל יוצא דרך האוכל והדיבור על אוכל. אבל אני לא מהבי־די־אס הקולינרי. כמו שמסורות בישול הן דבר אבולוציוני ואי־אפשר להגיד 'פה גנבנו' ו'פה לא גנבנו', אני חושב שדור משפיע על דור ושכנים משפיעים על שכנים, כמו שאמא שלי הפולנייה למדה מהשכנה להכין סלט שומר. היא לא גנבה. לא ניכסה".
אם הכעס יוצא דרך האוכל, אז מה קרה פה לדעתך עם ההתפרעויות בערים המעורבות?
"כעס גדול מאוד. על גזענות. על הדרה. כעס של שנים. ואני לא סוציולוג, אני איש של אוכל. כששרפו בעכו את המלון והמסעדה של אורי בורי זה היה זוועה מארץ הזוועות. זה כאב לי נורא. אני אוהב נורא את עכו ואני נוסע לשם הרבה ויש לי שם חברים מאוד טובים. זה מטורף מה שקרה. אבל מה שחשוב זה לחזור לחיים. ולחזור לשם".
יש אנשים שאומרים ההפך; לא לאכול אצל ערבים.
"אני לא גזען, ואני חושב שכן צריך ללכת ולאכול. זה כמו שבאינתיפאדה השנייה כתבו לעשות חרם על ערבים ואז הלכתי ועשיתי עם דוחול (ספדי, ממסעדת 'דיאנא' – גב"ח) את שיתוף הפעולה בנצרת. אני מאמין בדו־קיום".
ובעשרת הימים של ההתפרעויות יצאת מהבית בגליל לכפרים ליד לקנות טלה או מלפוף?
"אני יצאתי, כן. באזור שלי יש כפרים נוצריים ודרוזיים, אבל התחושה הכללית הייתה שכואב הלב. בשני הצדדים. כולם מרגישים אשמים. זו הייתה סיטואציה איומה, בואכה מלחמת אזרחים. ואני שמח שזה נגמר מהר, כי כאב לי הלב מאוד".
כל קבוצות הטלגרם של יהודים שאומרים לשרוף, לסמן בתים של ערבים, להרביץ, זה משהו שהפתיע אותך?
"אתה אומר לעצמך פתאום שאולי האמת יצאה. אולי כאלה אנחנו ועד עכשיו זה היה מתחת לפני השטח? אולי אנחנו לא שונים מלבנון, עם הפלנגות שהיו שם? וזאת מחשבה נורא מפחידה".
ביבי הפחיד אותך?
"הביביזם מפחיד אותי מאוד. הגזענות. כשאני מסתכל עליו אני אומר בעיקר ביי־ביי. נקסט, יאללה. צריך לדעת מתי לרדת מבמת ההיסטוריה, אחרת אתה פתטי".
מה עוד מפחיד אותך?
"שמן קנולה. זה סדין אדום. זה בעיקר זול. במלחמת העולם הראשונה עשו מזה גז חרדל. אבל בכלל, לא צריך לפחד בחיים, ולא במטבח. צריך לעשות. לנסות. אני לא איש שהפחד שיתק אותו. מה שעזר לי זה טיפול פסיכולוגי ארוך. עשר שנים עם אותה מטפלת זה יפה".
הוא מה שנקרא טיפוס. בתודעה הישראלית ארז צרוב כמילה נרדפת ללחם שאור, אבל הוא כבר מזמן יותר מזה. למעשה הוא מהמנסחים הבולטים של המטבח הישראלי הנוכחי לצד חיים כהן, עזרא קדם, אייל שני ורפי כהן. כתב היד הקולינרי שלו תמיד היה קל לזיהוי: כמה שפחות בישול, כמה שיותר טרי, לפעמים כמה שפחות מתקבל על הדעת. הרבה לפני שלמדו בישראל להגיד "צִלחות" הוא כבר ניסח את הגרסה הגסטרונומית לג'קסון פולוק; שליכטות סקסיות על הצלחת, וחוסר פחד משילובי מסורות שנשמעים לפעמים בלתי אפשריים עד האלכימיה שמתרחשת רק בידיים שלו.
גם כיום, כשהוא כביכול מבוגר אחראי וסולידי, האישיות עדיין טווסית במטבח, ומופנמת לעיתים בנסיבות חברתיות. קומרובסקי, יש לזכור, לא זר לחריתות שהעבר הישראלי הותיר קולקטיבית, וגם בו אישית. השבוע צוין בדממה יום השנה הלא־רשמי למלחמת לבנון הראשונה, ‘שלום הגליל’ למי שעדיין מתעקשים. מהשם נותרה כיום בעיקר תחושת חמיצות, אבל לקומרובסקי, שהיה שם, נותרה גם תמונה. "לפני כמה ימים, מי שהיה נהג שלי בטנק שלח לי צילום של הטנק שלנו נשרף אחרי שנטשנו אותו", הוא אומר. "ואני מסתכל על זה ומסתכל על זה כמו שמסתכלים על צילום שהיית ילד".
מה הרגשת?
"כלום. אתה אומר 'וואי־וואי, מה זה הדבר הזה'. זה כבר לא מפעיל אותך רגשית, אבל זה מעלה זיכרונות. בעיקר טעים. הדובדבנים שהיו שם. הטעם של הזרחן בפה. מה אני הכי זוכר? את הבלגן. ההיסטריה. פצצות זרחן. מלחמה. זה משהו שקשה לתאר”.
מה עוד המלחמה השאירה לך?
"מלחמה היא צל כבד מאוד. מיקי (גלוזמן, פרופסור לספרות – גב”ח), בן הזוג שלי, אמר לי בעבר שאני צועק בלילות. אבל לא נתתי לזה לנהל אותי. אני כבר לא צועק בלילה. אני מניח שזה תוצאה של טיפול טוב ושל זמן".
הוא היה ילד רגיש שגדל בבית פולני מובהק במרכז תל־אביב. "וידעתי שאני הומו מגיל צעיר מאוד – תחילת התיכון", הוא אומר. "נמשכתי לחברים שלי, לא לבנות. מאוד־מאוד פשוט. זה גם לא היה טראומטי מאוד. אז יש תחושה של מועקה, של צער עמוק על החיים ודרמה כמו בכל דבר בגיל ההתבגרות, אבל להיות הומו אז לא היה משהו שצריך להסתיר. אני זוכר שלאמא ולאבא סיפרתי יחד. ואז אבא אמר, 'אם אתה רוצה ללכת לטיפול אני אממן לך'. ואני אמרתי: 'לא, אבא. אני לא צריך. אולי אתה תלך לטיפול'. אז היה להורים קשה בהתחלה – בכל זאת פולניה, בורגנות – והם גם היו משך שנים מאוד לא מרוצים מהבחירה המקצועית שלי. מה זה להיות שף? זה היה כמו להיות רתך. אינסטלטור. בושה. שנים אבא אמר לי: ‘סע ללמוד מה שאתה רוצה, אני אשלם!’".
בסוף, לפחות, הוא תפס אקדמאי. "חייתי בלב ת"א וחגגתי את החיים", הוא נזכר. "הייתי הולך לגן העצמאות כי זה מה שעשו אז ולא היו אפליקציות או משהו. עם עגילים גדולים – עגילי דמאר! אני ומיקי נפגשנו במקרה ברחוב, וזו הייתה התאהבות מהממת של פעם בחיים. זה היה ברור לשנינו".
מה דעתך כיום על אמיר אוחנה, השר הראשון מהקהילה?
"אני מרחם עליו. יש שם שנאה עצמית מאוד קשה. לא יודע אם זה קשור רק לקהילה, אבל באמת שחבל להשחית על זה מילים. ואני לא מנסה להתחמק. אני מתרכז בעיקר. אולי זו הפריבילגיה של הגיל, להיות רגוע".
תמיד אומרים על אוחנה שהוא לא ייצוג טוב של הקהילה. אבל זה ניצן הורוביץ שיושב עם רע"מ עכשיו, ועם הסכם קואליציוני שאין בו שום מילה על להטב"ים.
"הטהרנות לא מובילה לשום דבר. יש רגעים שבהם צריך להיות פיקח ולהחליט מה יותר חשוב, ולעשות אותלו. אני מאוד מעריך את ניצן ואני מאמין שיש לו דרך וסדר עדיפויות. חוץ מזה, מה עדיף? לא לנסות בכלל?”
אמרת בעבר שאתה לא מבין את הקטע של הומואים שמתחתנים ועושים ילדים, ושזה נורא בעיניך.
"אני כבר לא חושב שזה נורא", הוא צוחק. "התבגרתי. אני בחרתי לייצר לעצמי משפחה אלטרנטיבית עם אורח חיים שונה. מה שקראו לו 'הומו גבעתיים'. הדור שלנו הוא דור עם הרבה פריבילגיות".
על ילדים הם ויתרו, אבל קרובת משפחה שנפטרה ממחלה קשה והותירה אחריה ילדה בת 14 גרמה להם לעשות משהו לא מתוכנן ולאמץ את הילדה. "אני לא טיפוס אבהי", קומרובסקי מודה. "אני מאוד אבהי לכלבים שלי, לעובדים שלי, וכשהיא הייתה אצלנו הייתי אבהי בשבילה".
אתה מתחרט בדיעבד שלא עשיתם ילדים?
“בשום פנים ואופן לא! ניסיתי לברר מה אני רוצה, מה אני יכול, מה אני טוב ומה אני לא טוב, והגעתי להחלטה מושכלת ונכונה מאוד עבורי. ולא לכולם זה מתאים”.
את הרומן שלו עם המטבח התחיל בתיכון, בסיוע ספר הבישול הסיני של אהרוני (“מענטש אמיתי. איש מהמם. חבר טוב"). אחרי הצבא נחת במסעדת ‘החצר’ ביפו והתמקצע בסמלי התקופה: טורנדו רוסיני, סטייק פילה, קרם קרמל. הצרבת הגיעה עם החשבון. "לא היה בזיליקום בארץ, לא היה ג'ינג'ר!" הוא מתגעש.
תחושת החסך הביאה אותו ל’קורדון בלו’ בפריז. "כשלמדתי שם הייתי מסתכל ב’פושון’ על כל הג'לטינים וביצי השליו, ואני מאיפה באתי? מאתא! כובע טמבל! שניצל! ופתאום אני רואה את כל הדבר המדהים הזה".
אחרי שנתיים בצרפת המשיך לחמש נוספות בקליפורניה, שם עוצבה דמותו הרוחנית והאסתטית, ותפיסת העולם שלו כאופה. משם המשיך ליפן והשתכלל אפילו יותר. ועדיין הוא מצליח להיחרד ממָנה שהכין כשהיה צעיר ולא מנוסה. "כשחזרתי מבית הספר לבישול התחלתי לעשות קייטרינג. אני זוכר שהייתי עושה רשתות של צנוניות עם רולדות של סלמון מעושן וקרם שמנת. זה היה אז אוכל של קוקטיילים, של צרפת! היום זה מזעזע".
משם המצב רק הלך והשתפר. מהפכת הלחם שנרשמה על שמו, מסעדה בהרצליה ומיזמים נוספים, כתיבה בעיתונות ותוכניות טלוויזיה – ועדיין, שום דבר לא הכין את קומרובסקי ליום שבו יגיד כן לריאליטי. "היום אני מבין שנורא פחדתי מזה", הוא מודה. "ועכשיו זה די מרגש אותי. המזל שלי הוא שנכנסתי לעולם הזה מספיק נבון כדי להבין שזה אחלה וליהנות מאוד בצילומים, ועדיין מספיק מבוגר כדי לא להתבלבל. לפעמים קשה לי לראות את עצמי בטלוויזיה. זה דבר קשוח, מצלמה. היא רואה דברים שעין אנושית לא רואה. נקבוביות פעורות למשל. אבל התוכנית בהחלט עזרה להכניס אותי לתודעה הציבורית ואנשים צעירים שבעצם לא הכירו את 'לחם ארז' פתאום שמעו וראו מי אני וזה הביא המון תגובות".
שמעתי שהייתם בארוחה אצל מירי בוהדנה בתחילת העונה. היא לא הייתה לחוצה לבשל לכם?
"באנו אליה לראות את התוכנית והיא לא הייתה לחוצה בכלל. הביאה מישהו שעשה גריל מדהים".
בקיצור, היא ניטרלה את הפחד מלכתחילה.
"בדיוק. אישה מדהימה. מהממת. אני מת עליה. אני גם מאוד אוהב לגנוב לה את התכשיטים. תוך כדי ההתארגנויות של הצילומים, פתאום הופ! חסרה לה טבעת. יש לי פטיש מטורף לטבעות אבל לזכותי, אני תמיד מחזיר אותן".
מצחיק, אבל בקורונה הסלבריטי־שפים היחידים היו אלו שנראו בטלוויזיה. לא היו מסעדות.
"כשאומרים לי סלבריטי־שף אני מתכווץ. זה מגעיל אותי. אין דבר יותר שטוח מזה. מה זה בכלל? מה שחשוב זה האיכויות של מה שאתה עושה. אני לא מרגיש סלב ואני לא חושב שזו הגדרה יפה. בעולם שלי יש לי עשייה, ואני משתדל מאוד לעשות אותה טוב. לא בניתי את ההון המקצועי שלי על סמך טלוויזיה אלא על סמך מהות.
"אני טבח. אני לא דוגמנית. היו לי את השנים שהייתי יפיוף ועכשיו אני מהמם בצורה אחרת בעיניי. הגוף שלי ממש לא מעסיק אותי. מה שאני עושה יותר חשוב. אני לא עומדת מול המראה ואומרת, 'מראה, מראה, יש יפה ממני?' אני לא הומואית טובה. בפגיעה הנרקיסיסטית שלי אני מטפל ומטופל. ליבי יוצא לאנשים שכל הזמן עסוקים בזה. אבל אני באמת לא הומואית קלאסית. המהות היא שאתה יודע לבשל או שאתה טבח טוב או שיש לך יכולת גדולה להעביר ידע או אישיות כריזמטית".
אנשים כמו עומר מילר, טום אביב או הדמות משה־משה מ’ארץ נהדרת’ – שמשלבת את כל הדור החדש הזה – עונים להגדרה הזאת מבחינתך?
"אני לא שופט עליון. כל אחד עושה מה שהוא חושב שנכון. אני יכול להעיד על איך אני משתמש בכלי הטלוויזיוני, ולהגיד שזה לא מנהל אותי. יש כאלה שמתבלבלים".
מצד שני ראינו שפים מוכשרים כמו רפי כהן ויונתן רושפלד, שהלכו לאיבוד.
"רפי כהן זה טרגדיה. זה נורא. וזה בגלל מיליון דברים. רושפלד זה פשוט מקרה של אדם שחוזר שוב ושוב על אותה התנהגות, ואני מצר על זה שרושפלד מתנהג ככה. וחבל, כי שניהם טבחים אדירים. תשמעי אנחנו במקצוע של רצי מרתון, אבל הסצנה היום מורכבת מאנשים צעירים ומדהימים: מתומר טל ותומר אגאי ומוטי טיטמן. זו הסצנה הבועטת והמתנסה. אנחנו לא".
ב"אנחנו" קומרובסקי מתכוון בעיקר לקולגות שלו מ’משחקי השף’ – גרניט, מושיק רוט ויוסי שטרית. "אני כיפה אדומה", הוא מגדיר בתשובה לשאלה מה התפקיד שלו במערך יחסי הכוחות הטלוויזיוני ביניהם. "אני לא הרעה, אני אומר את האמת. המקבילה של אהרוני. ואני חושב שהגענו למצב שאנחנו נורא משלימים אחד את השני. אין ספק שאסף הוא הסטאר. הוא אינטליגנט אש. מבין את הפורמט, נראה מדהים. נורא מטפל בעצמו ועם מודעות עצמית. את כוכב המישלן הוא קיבל תוך כדי הצילומים. הייתי מאושר בשבילו כי זה היה נורא־נורא חשוב לו, הוא נורא רצה את זה".
ואתה?
"אותי זה אף פעם לא עניין. אני לא מרגיש שאני צריך לקבל אישור ממישהו, אני יודע מי אני. אבל אני חושב שארבעתנו כיום יודעים את מקומנו. יוסי ומושיק הם אנשים כל כך שונים אחד השני. מושיק הוא זה עם הכוכבים ובקרוב הוא פותח גן אירועים, שזה כבר מגדיר את השינוי הגדול שהוא עשה בחיים. הוא כבר לא יהיה ברנר לואזו (שף כוכב שהתאבד כשנלקח ממנו כוכב מישלן – גב"ח), והוא רזה כבר 40 קילו. גם יוסי בפריחה לא נורמלית ופותח מסעדה. אני חושב שכולנו הבנו שבשביל להיות טבח טוב וגם מוצלח טלוויזיונית אתה חייב לזוז, לא לקפוא על השמרים. ואישית אתה לא יכול להיות כל הזמן דרעק".
מבין כולכם – גם ב'מאסטר שף' – חיים כהן הוא האחרון שמחזיק מסעדת פיין דיינינג. התחושה היא שהעולם הזה כמעט נעלם לגמרי. "פיין דיינינג זה לא דבר שמת. בפוסט־מודרניזם המינונים משתנים. זה יחיה במקביל. מה שהקורונה זירזה הוא שהדור של מי שהיו תלמידים שלנו יצא לחופשי. הם התחילו לעשות קייטרינג, לפתוח מסעדות. כולם עשו ארוחות בבתים פרטיים. אנשים למדו להגיע לקהל בדרכים שהן לא מסעדות".
ואתם בעיניך הפיין דיינינג של ריאליטי הבישול?
"'משחקי השף' זו תוכנית שמבוססת על מקצוענות. יש רגעים אישיים, אבל בלי סיפורים על סבתא מדכאו או מברגן בלזן".
בניגוד ל'מאסטר שף'?
"יש רגשות, אבל זה לא האישו. זה לא פורנו רגש וגם האוכל לא פורנו. ואני מת על דורית (גבירצמן, עורכת 'מאסטר שף' – גב"ח), היא מלכה. זה פשוט פחות לטעמי".
אייל שני אמר שאתם חיקוי חיוור שלהם. רולקס מזויף ב־72 דולר.
"לא מתרגש מזה. גם חיים וגם אהרוני חברים שלי. שאייל ימשיך לשחק ואני אמשיך להאכיל את התרנגולות בבוקר".
אגב, הוא החזיר את את 100 אלף השקלים שלווה ממך בשעתו ל"אוקיינוס" שלו?
"לא. מה פתאום. הוא גם לא יחזיר בחיים. אני לא כועס. עזבי, איל כבודו במקומו מונח, אבל רק כשזה קשור באוכל. כל השאר אצלו לא מעניין".
מה חשבת על הביקורת שהוטחה בו על שלקח 42 דולר לעגבנייה בניו־יורק?
"בחיים, דה פרוף איז אין דה פודינג. העובדה שבניו־יורק יש מספיק אנשים שמוכנים לשלם 24 דולר לעגבנייה היא תירוץ מספיק טוב להגיע לראות מה זה המקום. מבחינה שיווקית זה עזר לו. זה היה הרולקס שלו".
רון חולדאי התוודה שאכל כלב וריבת טרמיטים. מה הדבר הכי דוחה שאתה טעמת?
"עורקים של חזיר בסין, באזור סצ'ואן. אני לא בקטע של ג'וקים או ארבה. אוכל מבחינתי זה לא ספורט. אני אוכל כי טעים לי, לא מתוך תחושת הישג".
מה הגילטי פלז'ר שלך? הדבר שאתה אוכל רק כשאתה לבד?
"טוסט עם חמאת בוטנים, ריבת משמש ומלח גס. אני מבשל בריא אבל לא אוכל נורא בריא. עדיין לא משמעתי את עצמי. לא עושה דיאטות, ובקורונה הפסקתי ללכת לחדר כושר ולא חזרתי מעולם". עכשיו הוא נאנח. "אני לא הומואית טיפוסית".
