צפו: קפצנו עם המונה טועם לשווארמה בכפר שמריהו
(צילום: ניצן דרור, שחר גולדשטיין)
עד לפני מספר חודשים החנויות בכניסה לכפר שמריהו לא משכו יותר מדי תשומת לב, אבל הרבה השתנה מאז שנפתחה שם שווארמייה חדשה. מה, יש שווארמה בכפר שמריהו? אז כן, יש. ליד הכביש שעובר בין הרצליה להרצליה, במרכז העיר על הצד שקרוב יותר לים, יש כביש שעובר דרך כפר שמריהו. חולפים על הכביש ליד מרכז מסחרי, איפה שפעם היה בנק שהפך לעוד חנות, ואז מדלגים על כמה בתים פרטיים וחנות אופניים, והנה היא שם - חנות של שווארמה עם השם הכי מוזר בארץ לשווארמה - "קורשיא".
אז אחרי שחלפתי על הכביש בכמה הזדמנויות בין שתי ההרצליות, לא יכולתי אלא לעצור ולטעום על הדרך מהשווארמה שמסתובבת על השיפוד.
עם הזמן פיתחתי חשש מבוסס משווארמיות. לא שיש לי בעיה עם שווארמיות באופן עקרוני, ההפך, אני חובב את גלגל הבשר המסתובב, אבל עם השנים, במהלך מחושב ובדוק היטב, למדתי לזהות את אותם מקומות שניסו "לעקוץ", ולא רק אותי: או שהפיתות שם כל כך קטנות שאתה מתחיל לחשוב על קללות עסיסיות בתוך הראש שלך; או שהבשר כל כך מלוח שאתה לא רוצה לראות מלחייה גם שבוע אחרי הארוחה; ובואו לא נתחיל לדבר אפילו על ההצעה המגונה להוסיף משהו לתוך הפיתה ליד השווארמה עצמה, עד שבסוף אתה אוכל פיתה נפוחה של כלום ואיפה השווארמה בכלל?
אפשר לחלק את העוקץ לשני חלקים ברורים מאוד: כמות ואיכות - אין ויכוח ששניהם צריכים להיות מספקים בכל פעם מחדש.
אז בחזרה לכפר שמריהו: השווארמייה של בן וג'ורג' היא עסק משפחתי אמיתי. שם המשפחה שלהם קורשיא, ומכאן גם שם המקום. שניהם החליטו לפתוח את השווארמה שלהם דווקא כאן, על אחד הכבישים הכי סואנים באזור הרצליה וכפר שמריהו, במיקום בלתי אפשרי וכמעט בלי אף מקום חנייה במהלך היום. בשביל להגיע לשווארמה של משפחת קורשיא צריך להשקיע מאמץ רגלי רב, אבל הביס שווה את המאמץ המשולב שהיה כרוך במציאת חניה ובצעידה נמרצת אל המקום.
נתחיל עם הפיתה - כן-כן, פיתה לעולם לא יכולה להיות כיסון שמתחבא בין האצבעות, גם לא בצורה של מלבן, והמבינים יודעים בדיוק על מה מדובר. פיתה צריכה הרבה יותר מיכולת הכלה של השווארמה עצמה: אסור שהיא תהיה יבשה (גם לא רק לפעמים); היא חייבת להיות טרייה; והיא מוכרחה להיות עמידה ברטיבות המצטברת של השומן ושל חלקי ירקות (רק קצת ירקות כי מי רוצה לאכול סלט בתוך פיתה שווארמה?). אז כאן, הפיתה של קורשיא, עוברת בגדול - היא גם גדולה (ולא יותר מדי), גם טרייה וגם עמידה.
והגענו לנושא המרכזי, שהוא גם החלק עם הבשר של הכתבה - השווארמה. כאן יש שווארמה הודו עם שומן, לא יותר מידי שומן אבל בהחלט מספיק בשביל להפוך אותה לעסיסית, ויש בה חלקים מתחלפים, חרוכים קלות, של הודו עם שומן מתפצפץ.
בהתחלה לא רציתי לאכול מהחלקים החרוכים של הבשר, אבל אז נזכרתי שלא ככה אוכלים שווארמה הודו, וכן צריכים להוסיף קצת מהחרוך המדובר עם קצת שומן מקורמל אל תוך עצמו. הרגשתי שגלגל השווארמה מתקשר איתי על ההתחלה, וחשבתי לעצמי שהרבה זמן לא ראיתי כזה בשר הודו אדמדם-ורוד שמשתחם לו בסיבוב.
הזמנתי על המקום מנה ושילמתי 36 שקלים. בר הסלטים המתוקתק הבהיק בניקיון מופתי, כל סלט ישב במקומו, וגם הייתה שם הפרדה בין העגבניות למלפפונים של סלט הירקות. נשברתי לשנייה והוספתי קצת סלט כרוב קצוץ דק, אבל זה היה רק קצת, עם דגש על קצת, ורק בשביל לחדד את הטעם של הבשר עצמו.
זאת הייתה מנה מושלמת של שווארמה הודו. כל נגיסה הוציאה ממני קולות עונג שהשתחררו לאוויר. בין נשימה לנגיסה ניסיתי להיזכר איפה עוד אכלתי כזאת שווארמה ולא הצלחתי - כזאת בדיוק אין. ועם כל הכבוד לכל השווארמיות המעולות ברחבי הארץ, לכל אחת הטעם שלה ורק שלה, אבל שווארמה מעולה באמת אי אפשר להפסיק לאכול. אתה לא יכול לאכול ולדבר במהלך הנגיסות, כי אתה צריך להתרכז בטעם.
אדם נורמלי היה נשאב אל תוך הפיתה, נוגס ונוגס עד לסוף הפינה עם השומן (אין לפינה הזאת שם, וחבל), והללויה. אותו אדם נורמלי היה אחר כך מחייך בהנאה ויודע בסתר הלב שלא לעניין עכשיו לתקוע עוד פיתה, ואז היה מחכה לפחות יומיים או שבועיים לפיתה הבאה, אם בכלל הוא יעבור באזור. אבל אני לא הצלחתי להוציא אותה מהראש, עד שעברתי שם שוב מיד למחרת.
ועכשיו, בכל פעם שאחלוף על הכביש באותו כיוון אעשה מאמץ להיכנס לאכול אצל קורשיא, כי זו מנת שווארמה חובה על הדרך, עם כל ההקפדה על הפרטים, וזה בדיוק מה שכולנו צריכים לפעמים - לפגוש מישהו שאכפת לו מכל פרט ונותן לנו לחוות שלמות, אפילו אם זה רק פיתה עם שווארמה.
