צפו: המונה טועם אכל אמפנדס אורגינלי והופתע לטובה
(צילום: אבי חי, משי בן עמי)
רחוב הרצל בראשון לציון הוא מרכז העיר. על הרחוב יש הכול מהכול - לבית וגם לאכול על הדרך. יש שם, כמובן, מאפיות רגילות וכמה חנויות מרכזיות, אבל לקראת החלק הצפוני של הרחוב, באמצע הסיבוב לכיוון צפון, בין חנויות שמעליהן יש דירות מגורים, יש גם חנות של אמפנדס.
יום אחד נסעתי ברחוב הזה עם המונית לכיוון תל אביב, והחלטתי לעצור לאכול. אין חנייה על הרחוב וצריך קצת לנסוע הלאה, להמשיך לחפש ולחזור ברגל למקום. המקום הוא מסעדת פאולה, שאסטרטגית ממוקמת בעמק האלכוהול של ראשון לציון. חשבתי לעצמי שאולי זו גם הסיבה לשעת הפתיחה המאוחרת. מספרים, שלקראת הערב כמות האנשים וההזמנות עולה שם, ובהתאם גם כמות האלכוהול, אבל אני הגעתי בצהריים, ומה יכול להיות טוב יותר מאמפנדס לא קטן בכלל ב-15 שקלים?
רק לפני חצי שנה, בשיא תקופת הקורונה, אנטוניו פתח את המסעדה הקטנה שלו ושל אשתו, פאולה, ולקח סיכון מחושב, כמו כל מקום חדש. הייתי בטוח שהגעתי לאכול אמפנדס רגיל. לא ראיתי דגל גדול של ארגנטינה במקום, והדגל של ארגנטינה הוא לא בדיוק דגל שמחביאים אותו, אבל כן היה גם היה דגל צ'ילה. אני לא מבין גדול באמפנדס, אבל מהר מאוד הסבירו לי שאין דמיון בין האמפנדס הצ'יליאני לאמפנדס הארגנטינאי.
אמפנדס ארגנטינאי כבר למדתי להכיר, והוא מעולה בפני עצמו. יש גדולים ויש קטנים, אבל תכלס, אכלת אמפנדס אחד - ההוא שאחריו לא יפתיע יותר מהראשון, ולעיתים אפילו פחות.
כל טבח שנכנס למטבח צריך לראות את התמונות ולהזכיר לעצמו שגם מנה שעולה רק 15 שקלים יכולה ואפילו צריכה להיראות ולהרגיש כמו יצירת מופת
האמפנדס זה כיסון קטן ומקופל, או במילים אחרות - הבורקס של דרום אמריקה, שמגיע בדרך כלל עם בשר, וברוב המקרים בשר בקר לא מתובל מדי. בוא לא נתחיל לדסקס עכשיו על אמפנדס צמחוני, אין לי את הסבלנות לדבר בכלל על אמפנדס צמחוני, ואם כבר דרום אמריקה - אז בשר בבקשה.
המנה השנייה בתפריט מפתיעה במורכבות שלה: זו מנת בשר, ברור, יחד עם בצל כתוספת לתוך הבשר, חצי ביצה קשה (מאיפה הביצה הזאת הגיעה?), זיתי קלמטה ישר ממכל עשוי פח מיוון. ראיתי בפנים גם שלושה צימוקים לאורך כל האמפנדס, וכן - זה טעים מעל למצופה.
סבלנות חברים, אם הגעתם עד לכאן, אז קצת סבלנות, ואם הזמנתם מנה מהתפריט צריך לחכות 20 דקות. זה שווה את המאמץ. אני מציע שתזמינו שתי מנות על הדרך, ואת השנייה תאכלו אחר כך.
לדעתי צריך להעריך מקומות מקוריים ואמיתיים. כאן, על הבוקר מכינים מנות שיוצאות ישר לדלפק, ושם מחכות להזמנות החוצה. אנטוניו עסוק מאוד בהכנה של הזמנות לכל רחבי הארץ, ומסתבר שיש לא מעט לקוחות מדרום אמריקה שמתגעגעים לטעם של הבית הרחוק. אם אתם לא יודעים מה להזמין - הצטרפו לתור ותיקחו מה שיצא אחרון מהתנור.
אז אני עמדתי שם בסבלנות, וחיכיתי לרגע המתאים לצלם את ההכנה של האמפנדס. לא הסתפקתי בצילום המנה המוכנה, אלא היה חשוב לי לראות את התהליך כולו מול העיניים. כל טבח שנכנס למטבח צריך לראות את התמונות ולהזכיר לעצמו שגם מנה שעולה רק 15 שקלים יכולה ואפילו צריכה להיראות ולהרגיש כמו יצירת מופת.
רגע לפני ההכנה אפשר לראות את אנטוניו מתרכז. חשובה לו כל תנועה, וכל פעולה שלו מדודה. אנטוניו לוקח בעדינות פיסת בצק ומשטח אותה עוד קצת לקראת הקיפול. בהתחלה הוא מעסה אותה על השולחן, אחר כך לוקח מתערובת הבקר שנטחן דק דק יחד עם בצל ומתובל במתינות, ומניח בעדינות על הבצק. אחר כך הוא מסדר את הבשר בדיוק במרכז הבצק, מניח שלושה צימוקים מעל וגם שני זיתי קלמטה - אחד לכל פינה. בסוף הוא שם חצי ביצה קשה מעל הכול, ומקפל את הכל פנימה, כל חלק במקומו. זה היה ללא ספק קיפול לא רגיל למראה.
יש להם שם, במסעדת פאולה, שיטה שעוזרת להם לדעת מה יש בכל אמפנדה - לכל אמפנדה יש צורה שונה. אבל בקיפול של המנה שאני לקחתי, שנקראת Pino, יש שטיק מאוד הגיוני - הזיתים מחכים לך בפינות המנה, ממש בקצוות, והם עטופים מכל צד אל תוך הרוטב של הבשר, שצף לו ונספג קלות אל תוך הבצק. ככה, הבשר מתבשל לו בתוך הבצק עצמו.
המלצה ממני: בשביל למנוע מראש כווייה, תחתכו את המנה לשניים באמצע, תנו לאדים לצאת, ורק אחרי שהאדים ידעכו, קחו קצת מהצ'ימיצ'ורי והוסיפו מעל הבשר. וכן, גם הצ'ימיצ'ורי היה מעולה וטרי, הבצק לא קרס מהבשר, הבשר היה נוח, הביצה הקשה הוסיפה טעם עמוק להכל, ורק אל תשכחו לבקש עוד כף של צ'ימיצ'ורי בצד, כי אחרי הכל - אין דבר כזה מספיק צ'ימיצ'ורי כשמדובר באמפנדס.
