צפו: המונה טועם עף על מאפה גיאורגי ב-15 שקל
(צילום: ניצן דרור, שחר גולדשטיין)
רחוב הרצל רמת גן הוא אחד הרחובות הכי עמוסים בארץ, במיוחד בשעות היום. לקראת מפגש הרחוב עם ז׳בוטינסקי, לרוב בכלל אי אפשר לזוז או למצוא חניה בכל שעות היום. זה נדמה כאילו כל הזמן יש כאן פקק אחד ארוך לכיוון הרמזור.
עד כאן נתתי שתי סיבות למה לא להתקרב לאזור, ועכשיו אגיד מילה אחת בלבד לטובת הצומת הזה: חנומי. לא הרבה מכירים את המילה הזאת. זו הפעם הראשונה שפגשתי ואכלתי את המאכל הנדיר, הטעים והמעניין הזה, שהוא גם קשה להכנה בארץ, לפחות בינתיים.
אחרי שהחניתי את המונית במרחק לא קצר מהכתובת, יצאתי לשיטוט קליל ברחוב. יש שם חנויות לכל צורך אפשרי. פעם, עוד לפני שהמציאו את הקניונים, אנשים היו מסתובבים ברחובות הסואנים, והולכים לעשות קניות באוויר הצח. היום במיוחד, אוויר צח זה נשמע כמו רעיון לא רע בכלל.
משמאל לדלפק ראיתי בזווית העין ענן של אדים שבוקע דרך כלי אידוי. מיד הבנתי שמעתה והלאה זה הולך להיות עוד יותר מעניין ממה שחשבתי
טריו היא חנות קטנה מאוד, לא יותר משלושה מטרים בחזית הרחוב, זה הכל. חמישה-שישה צעדים מיותרים והייתי יכול בקלות לפספס את היהלום הזה. שם, בצומת הרחובות הרצל וז'בוטינסקי, התגלתה לי מאפייה שמשלבת את המטבח הגיאורגי, הבוכרי והרוסי.
נכנסתי פנימה, כי לא האמנתי שעושים את הכל טוב הזה על המקום ובמקום. בכניסה לחנות היה תור, והצטרפתי אליו בלי לשאול למה בכלל. יש תור אז מצטרפים. כל אחד שנכנס לפני ידע בדיוק מה הוא רוצה לאכול אולקחת, ורק אני הגעתי עם שאלות - והרבה.
משמאל לדלפק ראיתי בזווית העין ענן של אדים שבוקע דרך כלי אידוי. מיד הבנתי שמעתה והלאה זה הולך להיות עוד יותר מעניין ממה שחשבתי.
כבר בכניסה ראיתי מאחורי הזכוכית של הדלפק מאפים, שאת חלקם לא הצלחתי לזהות. את החינקלי זיהיתי מיד, גם חצ׳פורי במילויים שונים זהיתי. אבל אלה מנות שכבר למדנו להכיר, אז זו לא חכמה גדולה.
הסמסה המקורית שיש כאן עשויה שכבות שכבות של בצק, וזה כבר הפך את המקום למעניין. זאת לא הייתה סמסה של בצק שעוטף בשר, אלא בצק עלים עם הרבה מאוד שכבות שעוטף בשר אחרי קיפול, ולא נכנע לאפייה.כאן אתם יכולים לאכול את הסמסה המושקעת הזאת במחיר 10 שקלים בלבד. עוד רגע גם נחזור לאדים, אבל הרעיון הוא שמכאן והלאה זה רק משתפר. מה שבטוח הוא שזה המקום הכי מעניין שהגעתי אליו בתקופה האחרונה.
הבשר החליק על הבצק ונתפס עם השומן, תפוחי האדמה היו נימוח והסתחררו יחד עם הבשר, והכל ביחד נראה כל כך הגיוני וטעים
חיכיתי לתורי והמשכתי להתבונן ולנסות להבין מה קורה מאחורי הדלפק. כלי אידוי סיני? מצד אחד זה כל כך ברור, ומצד שני זה לא מובן מאליו בכלל. מהר מאוד הבנתי שמדובר במאפים מבוכרה, מגיאורגיה (שזה גרוזיה, למי שעוד לא החליף מיקוד) ומהקווקז ועוד קצת מסביב. נראה כי דרך המשי הגיעה עד לרחוב הרצל ברמת גן - ובגדול.
הבחור מאחורי הדלפק כבר זיהה שרוסית אני לא יודע. הוא בדיוק סגר את המכסה של החנומי, מה שגרם לי לשחרר חצי צעקה ולבקש ממנו לפתוח שוב, בזמן שהנייד שלי נשלף מהכיס בשביל תמונה, אבל עשה פירואט רציני לכיוון הריצפה. זה היה מצחיק, אבל מיד הרמתי את הנייד והתחלתי לצלם מקרוב את החנומי.
כשהבשר מחליק על הבצק
אז מה זה הדבר הזה בכלל ומאיפה הוא הגיע - היו השאלות הראשונות שלי. הבחור מאחורי הדלפק הסביר לי שמדובר במאכל אוזבקי, ושאני חייב לנסות פרוסה. פרוסה? עוד רגע הייתי מתחתן עם הכלי אידוי, אבל הוא אמר לי רק פרוסה, וזרמתי.
הבחור הניח את הפרוסה של החנומי על מגש אלומיניום, רק בשביל הצילום. צילמתי וצילמתי, היו אדים לרוב על עדשת המצלמה, ולא היה קל להתאפק. החנומי הזה הוא סוג של לזנייה שנראה כמו רולדה של בצק מאודה, שעם תהליך האידוי הופך להיות שקוף קלות, ודרכו אפשר לראות את מה שמתבשל בפנים: המון בשר בקר טחון דק - אבל לא דק מידי, כזה שלא הולך לאיבוד בתוך השן. היו שם גם ריבועים קטנטנים של תפוחי אדמה ופלפלים אדומים חתוכים לחתיכות קטנות.
הכי חשוב מבחינתי היה האיזון בין כמויות הבשר הגדולות לקוביות תפוח האדמה והפלפל האדום. יחד עם תיבול מעודן ואידוי בכלי הייעודי, מדובר על מאכל אוזבקי שלא פגשתי מעולם. שלחתי תמונה של החנומי לחבר גיאורגי אסלי, והוא אפילו לא זיהה את זה, ובמפגיע שלח לי תמונה של חינקלי טרי שבדיוק הכינה אשתו.
החנומי הסתכל עליי אבל אני לא נכנעתי מיד. הוא היה כל כך עדין ויציב, ונדהמתי לראות את האדים מרחפים בחלל האוויר לכל הכיוונים. חיכיתי כמה דקות פחות מידי ונגסתי בבצק, שכולו היה ספוג בשומן של הבשר. הבשר החליק על הבצק ונתפס עם השומן, תפוחי האדמה היו נימוח והסתחררו יחד עם הבשר, והכל ביחד נראה כל כך הגיוני וטעים.
הפלפלים האדומים היו תפאורה מעניינת, והם הורגשו קלות בביס. זה השלב שהתחלתי לעשות קולות ורקעתי עם הרגל קלות מהנאה. ולא, לא השארתי זכר לחנומי על הצלחת, והעלמתי את הכל בפחות משתי דקות. שתי דקות בסך הכל לקח כל הסיפור ואחרי זה הכל נהיה פתאום רגוע ושלו.
אחר כך הסתכלתי מסביב והבנתי שזה עוד אחד מהמאכלים העדתיים שבו מפיקים את המקסימום מהמינימום, והתוצאה תמיד מעבר לכל הציפיות. כל נגיסה מהחנומי אתה מתחיל להסתכל סביבך, ולא מצפה לפגוש אף אחד שאתה מכיר שיבקש ממך ביס.
תאמינו לי, אתם לא תרצו לחלוק את זה עם אף אחד, אפילו לא בנגיסה קטנה. ההפתעה שלי עכשיו היא לכולם: לכו כבר אתמול לטריו והזמינו לעצמכם ולאנשים שאתם אוהבים חנומי. מחיר החתיכה הוא רק 15 שקלים, וזה מספיק לאדם ממוצע. אבל מצד שני - מי בכלל ממוצע בימינו. הזמינו לכם חנומי ב-30 שקלים, ואל תשכחו גם לקחת הביתה.
