צפו: המונה טועם מבקר במסעדת פועלים בבת ים
(צילום: אורי דוידוביץ)
יש משהו אותנטי מאוד בעיר בת ים. היא צמודה לתל אביב, אבל ממש לא מנסה להידמות לה. לבת ים יש את האופי הייחודי שלה. בת ים היא עיר שבה אתה יכול לדבר עם השכן שלך, כי אתה אשכרה מכיר אותו. עוד לא פגשתי בת ימי שלא מתגעגע הביתה כל הזמן.
- לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים באוכל - הצטרפו לעמוד האינסטגרם שלנו
לפעמים אני מסתכל במראה של המונית כאשר אני והנוסעים חולפים על הגבול בין יפו לבת ים, ורואה את ההבעה שעל הפנים של אלה שיושבים מאחורה, ואת הרגע שבו המונית נכנסת הביתה, לעיר שלהם. לפעמים אני אפילו שומע שחלקם אומרים בשקט "הגענו" בהטעמה ארוכה שמבשרת על שקט נפשי, או משהו בסגנון - "אני בבית, וטוב שכך".
מאמא דיאלי היא מסעדת פועלים של פעם. היא ממוקמת באמצע בת ים, בפינה מוסתרת ושקטה, בצד הפחות "נכון" של הרחוב, ויש בה אורז "אחד-אחד" ומנות ידידותיות לסועד הקבוע והמזדמן. עם שלט מאיר עיניים שמבטיח אוכל מזרחי-מרוקאי, בלי לפספס גם כיתוב ברוסית לטובת האוכלוסיה המקומית, מסעדת דיאלי היא מסעדת פועלים של פעם - יש בה מנות פשוטות למראה, אבל מסובכות להכנה וטעימות בפשטותן. אז נכון שהיא קצת לא מחוברת למטבח העתידני של ימינו והעיצוב נשען על חיפוי פורמיקה אותנטי, כזה שלא תפגשו כמוהו אפילו לא בטעות, אבל האוכל שם שווה את החוויה.
כבר הרבה זמן שאני רוצה לשבת במסעדת מאמא דיאלי, וסוף סוף הספקתי לעשות את זה בפסק הזמן בין סגר לסגר. באחד הימים האלה הצלחתי לשבת לאכול במקום עצמו, ולא בכלים חד פעמיים. קודם כל מה שהקסים אותי הייתה העובדה שמעבר לאוכל שהוגש, קיבלתי על הדרך קערה של לחם פרוס, כי לא אוכלים אוכל בלי לחם, כמובן. זה כאילו שמישהו שם למעלה חשב שאתה חייב לשבוע, לא משנה מה.
אבל בינתיים סגרו שוב את המסעדות, ועכשיו המקסימום שאפשר לעשות בדיאלי זה לקחת קופסה, למלא אותה באוכל ולמצוא ספסל קרוב. האמת, כבר כמעט שכחתי מה זה לשבת לאכול כמו שצריך - ועוד בזול.
אני הגעתי מוקדם יחסית, ושם עוד לא הספיקו להכין את המסעדה: הייתי הסיפתח של היום, לקוח חדש ששואל יותר מידי שאלות על הבוקר. אז הגעתי מוקדם מידי, אבל לא נורא, יש בזה גם חן.
מאמא דיאלי זו מסעדת פועלים משופשפת - הם לא בעניין של עיצוב גרנדיוזי שימשוך את העין, כי הלקוחות שלהם יודעים בדיוק מה הם הולכים לאכול. בפנים יש שולחן הגשה כמו של קיבוץ, עם מנורות חימום מלמעלה. הייתי חייב לבדוק מי נגד מי, והזוג שמנהל את המסעדה בדיוק הניחו באדישות שני סוגי אורז במיכלי המתכת - אחד לבן מידי והשני צהוב מדי - אורז מחוזק בכורכום שצובע את המנה בצבע צהוב נעים לעין, עם קצת (אבל רק קצת) פטרוזיליה.
האם זה היה אורז "אחד-אחד"? בהחלט, וזה היה הדבר הראשון שזיהיתי. היום רוב המקומות מגישים לך אורז בסגנון "זה מה שהכנו, תאכל בבקשה", ואורז "אחד-אחד" הוא פסגת האורז.
פעם, בשנות השמונים הנהדרות, היית יכול להשיג כמעט רק אורז פרסי פשוט. אז היו לוקחים את האורז למסע עינויים, במובן החיובי של המילה, מנפחים אותו באידוי ומוסיפים לו שכבת שמן לא מבוטלת, וכך כל הטעמים המעולים של האורז התעצמו בתוכו, וכבר לא קיבלנו עיסה לא ברורה של אורז שמכינים חצי קלאץ׳ ומה שיוצא אוכלים, אלא זה האורז בגרסה הכי רחוקה מאורז דביק. כך נולד אורז "אחד-אחד", ולא - אין לו שם אחר.
בכל הנוגע לאורז אתה חייב לגשת ולשים בעצמך את כמות האורז הנכונה. כולם חושבים שהאורז הוא רק תוספת, אבל הוא לא תמיד כזה, ולפעמים הוא העיקר.
הסתכלתי על קציצות הבשר וראיתי גם ראיתי את הקרעפלך הגדולים מידי, שהיו מונחים בעדינות במגש הגדול. רציתי גם וגם, מי לא אוהב גם וגם? ביקשתי גם קרעפלך וגם קציצת בשר באותה צלחת יחד עם האורז הצהוב. שאלתי כמה עולה המנה וענו לי שהמחיר הוא 37 שקלים ואתה מקבל גם סלט בצד.
הסכמתי לדיל, והגברת של המקום הגישה לי את האוכל עם לחם. ההשפעה המרוקאית הייתה ברורה וניכרת לטובה: לא יושבים לאכול - לא משנה מה - בלי לחם. אחרי זה קיבלתי צלחת גדולה עם הרבה אורז "אחד-אחד", ולצידו קציצת בשר ענקית ועוד שני קרעפלך (שנראה שבלעו עוד שני קרעפלך על הדרך).
בלי לבקש הוסיפו לי זיתים מבושלים ליד האורז, סלט טירשי לא חריף וסלק מתוק פרוס. אני מציע שלא תוסיפו למנה חריף, כי כאן לאוכל באמת יש טעם, ולא צריך להסתיר אותו בשום דבר.
ישבתי שם והמשכתי להסתכל על הקציצות. יש בשלנים שיטענו שהכל פשוט להכנה, ומבחינתם כל מנה שהם מכינים היא לא קשה מדי להכנה, ויש דרך מסויימת וההצלחה מובטחת כל פעם. אבל קציצות בשר יכולות להפיל גם את הגדולים שבטבחים, אם המינון לא נכון ואופן ההכנה לא מדויק, אתה יכול לפגוש בסוף מחית של קציצות שיתפוצצו אל תוך הרוטב. אז קציצות, לדעתי, חייבות להיות נימוחות וקשוחות כמעט באותה המידה.
הבשר של הקציצות לא יכול להיות חריף או מלוח, חס וחלילה, או במקרה של מאמא דיאלי - אפילו מתקתק במקצת, עם רוטב סמיך שמתובל קצת יותר מידי לטעמי.
ומה עם הקרפעלך? לפעמים הבשר בקרפלעך טחון יותר מדי ואז המילוי מסתובב לו חופשי בתוך חלל הקרעפלך, אבל כאן הבעיה הייתה בדיוק ההפך - הבשר לא היה טחון מספיק, וכשחתכתי את הקרעפלך במזלג, הבשר החליק החוצה. זה לא מה שצריך לקרות. זאת בהחלט הייתה גרסה מעולה של טבח הבית למנה לא מרוקאית בכלל.
אז היה לנו: מסעדת פועלים, בת ים, קציצת בשר ברוטב אדום יחד עם קרעפלך גדולים מידי ומעולים, זיתים ברוטב על אורז "אחד-אחד", עם סלטים ולחם בצד. ככה מגישים אוכל בבית, וזה תמיד מספיק טעים לכולנו.
