המונה טועם הגיע לאשקלון קבב בפיתה אילן רובין
(צילום: שחר גולדשטיין, משי בן עמי)
בדיוק חזרתי ממילואים בדרום. כל-כך כיף לחזור לשגרה, ולאוכל - ולא תוציאו ממני מילה על האוכל במילואים. אז אחרי כמה ימים של הנאה צרופה עם החבר'ה על מדים, מצאתי את עצמי נוסע במונית לכיוון המרכז. בדרך ניסיתי לעצור בכמה מקומות, ואני מודה שממש התגעגעתי לאוכל בכמה מהם, אבל נפח הקיבה של מבקר אוכל משתנה - הכל זמני. החלטתי לא לקחת סיכונים מיותרים ולעצור באשקלון, כי אין סיכוי שלא אמצא על מה לכתוב בעיר הזאת, וכך, אני והמדים שלי עצרנו שם בדרכנו חזרה למרכז.
על הגחלים הונחו ארבעה קבבים דשנים וטריים. התקרבתי בשביל לצלם אותם, והריח שלהם סובב אותי על המקום. פה מכירים רק בשר בקר טרי בלבד, רואים את זה מיד. השומן שניגר מקבבים של אריה ליבו קלות את הלהבות, ובצד כבר חיכו לי התוספות
אשקלון זו לא רק עיר בישראל. אשקלון היא העיר היחידה בארץ שאי אפשר לצאת ממנה רעבים, תמיד הצלחתי למצוא מה לאכול בעיר, אפילו אם עצרתי מישהו באמצע הרחוב ושאלתי איפה כדאי לאכול, תמיד קיבלתי תשובות לא מסובכות מידי. המקומי היה מצביע לכיוון ואני הייתי נוסע עם המונית לעוד מסעדה או דוכן.
אבל אם כבר נמצאים באשקלון, אוכלים קבבים בפיתה - והרבה קבבים בפיתה. יש שם קבב שמגיע ישר מהקצביה לגחלים, זה לכשעצמו רעיון מספיק מבריק, ואפילו כבר בגדר פינוק אמיתי.
בדרך כלל כשאתה מגיע למסעדת בשר אתה לא בדיוק מתעניין מי, מה, כמה ולמה הבשר טעים. אתה יושב לאכול את המנה שלך ולא שואל שאלות, אבל לא כך היה בפעם הזאת. הפעם הגעתי לקצביה של אריה, שבצידה החליט בנו, עמית, לפתוח גריל רחוב. את הבשר של המקום לוקחים מהדלפק של הקצביה של האבא, ואת המנגל עושים במקום של הבן.
את הקצביה האשקלונים מכירים כבר עשרות שנים, וכמו שהם קוראים לזה, ובצדק - "בשר יד ראשונה מהקצב". זה כל כך מדויק וזה גם ממש טעים.
ביליתי עם עצמי מול התפריט במטרה להוריד את רמת הציפיות, כי ככה ורק ככה בודקים אוכל. לנסות להגיע בלי דעה בכלל, זה עוד יותר קשה, אבל מצאתי את עצמי כמעט שלוש דקות מלאות מסתכל על התפריט, בשביל להיות בטוח במה שאני מזמין, שלא אתבלבל, אטעה ואזמין משהו שאחר כך אתחרט עליו.
ביס להתגעגע אליו
אהבתי לראות שהפרידו בין מנות הבקר למנות בשר אחרות, בשביל שהלקוח לא יטעה. התפריט מתחיל עם הקבב של הקצב, ויש גם מרגז וטחול פיקנטי (תרגום באשקלונית: זה כנראה חריף באמת). שתי המנות הראשונות היו 32 שקלים לפיתה, הטחול כבר טיפס ל-37 שקלים למנה בפיתה, אבל זו מנה רק למביני דבר, ואני בטוח אחזור לאכול אותה בפעם הבאה שאגיע למקום - ועוד אגיע.
קבב יד ראשונה, ופיתה של מקצוענים אחזה את כל התרכובת באומץ רב ולא התפרקה מהעומס. בהגשה גם לא פספסו שם ערימה של צ׳יפס. ברור שרעבים לא תחזרו מכאן הביתה
אין דבר יותר מבאס משיפודיה שבה אתה רואה את ההזמנה שלך על הגריל בנוהל דיאטה - כשמנסים לשטח את הקבב עם מכות של המלקחיים אל תוך הבשר. אבל כאן בגריל רחוב לא חוסכים עליך, וכל פיתה בגריל רחוב מקבלת יותר מידי קבבים. עדיין 32 שקלים לפיתה קבב זה בסדר גמור, אבל אחרי שראיתי את ארבעת הקבבים המופלאים נדחפים לכל פיתה, הבנתי שזה הרבה יותר מבסדר גמור - זה כבר בגזרת המעולה ומעלה. את כל זה ראיתי עוד לפני שטעמתי, עכשיו לך תמשיך לעמוד בתור עם חיוך כזה שבע רצון.
אחרי שלוש דקות מאחורי הדלפק כל הנוכחים כבר איבדו את הסבלנות לשמן עם המדים, שרק מסתכל על התפריט ושואל יותר מדי שאלות. אבל אז, אחרי כל הקושיות, החלטתי, להפתעתם הרבה, ללכת על המנה הראשונה בתפריט - קבב.
על הגחלים הונחו ארבעה קבבים דשנים וטריים. התקרבתי בשביל לצלם אותם, והריח שלהם סובב אותי על המקום. פה מכירים רק בשר בקר טרי בלבד, רואים את זה מיד. השומן שניגר מקבבים של אריה ליבו קלות את הלהבות, ובצד כבר חיכו לי התוספות. כל מה שהיה מעבר לדלפק עניין אותי, אבל מה שהכי סיקרן אותי היה משמאל לדלפק: שם, בתוך ארבעה כלים עגולים היו ירקות שחזרו מהגריל - כל ירק תכשיט בפני עצמו.
היה שם בצל על האש שקיבל צריבה בסגנון חופשי; חצאי עגבנייה צלויים על הגחלים באותו סגנון עם סימני צריבה לא קלים בכלל; פלפלים חריפים בסגנון שריפה בוערת; ובכלי הרביעי במספר היה שום מקולף שלם שחזר מהאש. שיני השום היו קלופות ושמנמנות, אחת אחת.
למי שלא מכיר את הנוהל של שום על האש, נספר כי מדובר בסוכריות מתקתקות של ממש, האחריות למתיקות קלילה ומלאת אופי. בשלב הזה הקבבים כבר היו מוכנים והוסטו הצידה על הרשת הרצינית של המקום. אחר כך עמית לקח את ארבעת הירקות שחזרו מהגחלים והניח אותם על קרש החיתוך.
לא עצרתי אותו בכלל. "שים שים, ועוד קצת תשים", אמרתי לעצמי בלב. ואז הוא לקח את הירקות הצלויים והכניס את כל זה יחד עם היותר מידי קבבים לתוך פיתה לא קטנה בכלל. הכל התערבב שם יחד, ואני קיבלתי לידיים פיתה עגלגלה ומלאה יותר מידי. כמה שאני - ובטח כולנו - אוהב פיתה עם יותר מידי - ובמיוחד קבבים.
צילמתי את הפיתה יחד עם המונית, והתיישבתי לאכול. נשענתי קדימה קלות כדי לא ללכלך את עצמי, והתחלתי עם נגיסה של הרבה קבב טרי ומתובל, לא מלוח בכלל. להזכירכם, קבב יד ראשונה, ופיתה של מקצוענים אחזה את כל התרכובת באומץ רב ולא התפרקה מהעומס. בהגשה גם לא פספסו שם ערימה של צ׳יפס. ברור שרעבים לא תחזרו מכאן הביתה.
השום בשיניים ניקד את המנה במתיקות דרך הפלפלים החריפים שנפתחה להם כל החריפות בחיתוך החופשי. העגבנייה (שאני מוכן לאכול אותה רק על האש) הייתה מעל ומעבר והוסיפה לטעם ארומה מיוחדת של קלייה. הבצל נחתך עם כיוון הגלדים, ולא נגדם, וגם הוא היה מתקתק.
כל נגיסה הפתיעה בטעם שונה של תוספות שהתערבבו אל הקבב, והקבב לא התפרק אלא בנגיסה עצמה. הקבב הזה לא היה טחון יותר מידי, וזה הסתדר היטב. מכירים את זה שאתם מתחילים להיות מטושטשים מהטעם? אז זה בדיוק מה שקרה לי.
אז נכון, זאת לא המנה הכי מסודרת בעולם, זה לא סושי שמחייב דיוק ספרטני, וכאן אוכלים קבב עם תוספות על הסכין בתוך פיתה. הרגשתי איך הזמן קצת עצר מלכת, הגוף שלי רצה לזכור את הרגע הזה ולשכפל אותו בעתיד. אחרי חמש דקות של בליסה לא השארתי זכר לכלום. מזל שצילמתי בשביל שיהיה לי לפחות מה לזכור. האם שווה להגיע לאשקלון בשביל לאכול פיתה עם קבב? שווה כל שקל, כן ועוד איך כן. הנה יש לכם עוד נקודת חובה על המפה.
