זה היה עוד יום של סגר שלישי (ולדעתי לא אחרון), ואני הייתי בדרכי אל שוק הכרמל הריק. היו שם כמה עסקים חיוניים: מקום שבו מתאבזרים באביזרים למטבח הביתי, חנות גבינות מובחרות, חנות אסייתית עם כל רוטבי המזרח רחוק - אבל על אוכל לא היה מה לדבר. שממה.
ביקורות נוספות של המונה טועם שיכולות לעניין אותך:
מסביב לשוק יש כמה קצביות שמנסות לשרוד את התקופה שלא קלה לאף אחד גם ככה. אבל המאפיות היו פתוחות, והמאפייה התימנית תמיד פתוחה. זו הייתה הפתעה נעימה, כולל השלט המאוד ברור על הקיר: בסגר עובדים כרגיל. כל כך התגעגעתי למילה "כרגיל". הרגשתי את החום שבוקע מתוך התנור של המאפייה, וראיתי איך הם אופים במלוא המרץ של התנור.
על משלוחים אני אף פעם לא סומך. אפילו פיצה אני עושה מאמץ לאכול בפיצרייה עצמה ולא לקחת הביתה. לאוכל במשלוחים יש בדרך כלל טעם של הפלסטיק שבו הוא מגיע. הרי אף אחד מאיתנו לא מתנדב לאכול כל יום אוכל בצלחות פלסטיק, ואפילו העמידות שבצלחות הפלסטיק - ברגע שאתה מניח את האוכל בתוכן, חלק מהטעם והריח הולכים לאיבוד מיד על המקום. את האוכל שלי אני מעדיף לאכול בתוך פיתה, ולא משנה מה יש בפיתה. אפילו לפלאפל היום מותר להתגעגע.
בימים רגילים כמו שהיו לנו פעם - ימים בלי מסכות וויכוחים עם הלקוחות במונית בנוסח "שימו את המסכה גם על האף בבקשה", חמש פעמים לכל לקוח שלא שם מסכה כבר מתחילת הנסיעה (מי אמר שכיף להיות נהג מונית שיקום בבקשה עכשיו) - אם הייתי מגיע לאזור שוק הכרמל, תמיד היה תוקף אותי רעב.
קבלו עצה מניסיון אישי של נהג מונית שמנסה לנהוג ולאכול על הדרך: נוגסים את הפינה בעדינות, שותים קצת מהשקשוקה, משחררים את הלחץ של האדים לאטלאט מהסמבוסק, ואחר כך מגדילים את הביסים בהמשך הבליסה
בדרך כלל הייתי עולה עם המונית במעלה רחוב נחליאל לכיוון רחוב חבשוש, במהירות שלא תואמת את תנאי הדרך של הסמטה, מתפלל שלא יגיע עוד רכב לפניי ואז אצטרך לעשות רוורס שלא נגמר עד למטה. הייתי מגיע למאפייה ומהר-מהר לוקח מה שיש לה שם חם על הדלפק. כשאתה ממהר אתה בדרך כלל מתפשר על מה שיש מוכן, במיוחד אם אתה סוגר את הסיפור עם מטבע אחד של עשרה שקלים בלבד, ואז ממשיך הלאה לעבודה.
במאפייה הזאת אין הרבה אופציות: יש פיתה עם זעתר שעולה אפילו פחות מעשרה שקלים, יש סמבוסק תרד שדומה לפאטייר תרד קלאסי אבל טבול בשמן, ויש גם סמבוסק תפוח אדמה שיש לו קהל מעריצים קבוע - ובעלי המקום לא מוכנים להפסיק עם ההמצאה הכל כך ישראלית של פחמימה בתוך פחמימה. אבל במקרה הזה שלי, אני חושב שהמוצר הכי טוב של המקום זה סמבוסק שקשוקה - מנת הבית הקבועה שלי.
בפתח המקום מטפסים כמה מדרגות לכיוון הדלפק. אני משער שכנראה מדובר בדירה שהוסיפו לה אבזור והפכו אותה למאפייה. תמיד אני מנסה לתפוס את תשומת ליבם של המוכרים דרך קופסאות העוגיות הרבות מידי שחוסמות לך את הפנים ואת שדה הראייה. ולא נמוך קומה אנוכי גם ככה.
אחר כך מגיע עובד פנוי ונותן לך מיד את מה שרצית. אני כמעט ולא מתפתה לקנות שוב עוד עוגיות ריבה הביתה, ולוקח רק מה שהזמנתי ובורח הלאה. יש לי גם שיטה: מלכתחילה אני יוצא מהמונית רק עם מטבע של 10 שקלים. אבל חשוב לזכור שכאשר מחלקים כל סיפור לחלקים קטנים, גם נהג מונית תל אביבי שרעב תמיד, מוצא משמעות לחיים עצמם.
הפעם הגעתי והחניתי את המונית איפה שאפשר. הלכתי בין הסמטאות הכל כך מבלבלות של כרם התימנים וצעדתי לכיוון הכללי שזכרתי מהו.
בסוף מצאתי את המאפייה, ופניתי בעדינות מתבקשת לשרון מלחי, בעל המקום, והוא חייך לעברי. ביקשתי לצלם את המקום מבפנים, ונכנסתי עם מסכה על הפנים לעבר התנור המסתובב. בדיוק הכינו שם את מנת הבית, ואני התחלתי לצלם את הפיתות על המגשים.
פיתות סאלוף כשהן נרגעות לאחר האפייה, הן מאבדות בעדינות את הנפח שלהן. הרגשתי באוויר את האפייה ואת ריח הקמח בחלל. אז אם יש סאלוף מורחים שמן מעל וקצת שומשום, והנה יש לנו פיתה פרנה מרוקאית עם ריח משגע. ראיתי את המגשים של הסמבוסק שקשוקה מונחים בבצד בדרך לתנור שמסתובב. סיבוב אחד מספיק להכנה, וחלק מהסמבוסקים יוצאים קצת מצולקים עם כוויות, אבל אל דאגה, חקרתי את הנושא ומניסיון אני יכול להגיד שזה רק מוסיף לטעם ומשפר אותו.
אני כמעט ולא מתפתה לקנות שוב עוד עוגיות ריבה הביתה, ולוקח רק מה שהזמנתי ובורח הלאה. יש לי גם שיטה: מלכתחילה אני יוצא מהמונית רק עם מטבע של 10 שקלים
שרון יודע איך להכין את הסמבוסק שקשוקה שלו, אבל עם קצת עזרה וייעוץ של שף מקומי הוא לאחרונה שיפר את השקשוקה בסמבוסק. הסמבוסק הזה של המאפייה התימנית הוא לא סמבוסק עיראקי קלאסי בכלל. ראשית, הוא לא מהסוג המטוגן, אלא אפוי, ואין לו שומשום מעל בדגם המדובר. אני בכלל חושב שפשוט לוקחים את הבצק של הסאלוף ומקפלים אותו לצורה של סמבוסק, מכניסים את המילוי, בוזקים קצת זעתר מעל, והלאה לתנור. אבל בכל מקרה ברור לי שאין על קיבוץ גלויות: הכול מכל בתוך הכול - יותר טעים כול פעם מחדש.
עמדתי עם הסמבוסק שלי ונגסתי בו. השקשוקה שקעה לה קלות בתוך הבצק במהלך האפייה. זאת הייתה שקשוקה עם מלא בצל קצוץ דק, עם קצת רסק עגבניות (כי חייבים) והביצה כבר הגיעה מוכנה בפנים.
אבל שימו לב - ההפתעה של השקשוקה הייתה חלקיקי חצילים קטנטנים מסביב ובתוך השקשוקה בכל נגיסה. החצילים ממתיקים את השקשוקה בקלילות, הבצק של הסאלוף עושה את העבודה נאמנה, ושרון כנראה לא יודע לחסוך מהקונים שלו, לכן אתם מקבלים על הדרך מנה ענקית של סמבוסק עם הרבה יותר מידי שקשוקה בפנים.
ועכשיו אזהרת מסע לסמטאות תל אביביות: הגיעו עם קצת סבלנות, כי אם תנגסו מיד בסמבוסק החם תקבלו אדים לפנים וכווייה. אז קבלו עצה מניסיון אישי של נהג מונית שמנסה לנהוג ולאכול על הדרך: נוגסים את הפינה בעדינות, שותים קצת מהשקשוקה, משחררים את הלחץ של האדים לאט-לאט מהסמבוסק, ואחר כך מגדילים את הביסים בהמשך הבליסה. אם תצליחו לסיים בשלום את המנה הזאת - בטוח שתהיו גם שבעים וגם מרוצים.
