(צילום: ניצן דרור, אבי חי)
קצת נמאס לי כבר לנסוע לאכול כל הזמן באותם מקומות שממחזרים את עצמם אל תוך עצמם שוב ושוב, ומנסים לשכנע אותנו בתמונות שקריות שהאוכל שלהם טעים. על באמת, אין לי ולא היו לי מעולם שאיפות לאכול במסעדות יוקרה.
לטורים קודמים של המונה טועם:
לא תצליחו לשכנע אותי אף פעם שפיתה עם בשר, שעולה כמעט 50 שקלים - או אפילו יותר - מרוחה במגניבות, יחד עם צעקות קשות מאחורי דלפק של צוות טבחים מרעישן בכוונת תחילה - זה משהו נחמד.
אצלי דבר כזה לא יעבור אף פעם. אני מניח שרובכם כמוני - קמים כל בוקר והולכים לעבודה ומנסים לחסוך קצת, אולי לפעמים לעגל קצת פינות עם עצמם, מנסים קצת יותר להביא עוד הביתה. אני גם מניח שאתם כמוני, לא מרוצים כשמישהו עובד עליכם דרך הארנק שלכם ומחייך לעצמו.
תקופת הקורונה הפכה אצל רבים לבדיקת מציאות (באנגלית זה נשמע יותר טוב), עד עכשיו אולי היו כמה שמכרו לרבים מאיתנו חרטא בפיתה - סוג של "כאילו" או "דווקא" - ובהרבה כסף.
אבל לפעמים לא צריך לשאול יותר מידי שאלות, ופשוט צריך לדעת להסתכל לכל הכיוונים כל הזמן. אני מרגיש שבמהלך השנים האחרונות מסורת האוכל הטעים קצת הלכה לאיבוד, ולכן אני מחפש אותה כל הזמן.
במקרה הזה, נסעתי במונית עם לקוח למקום שנמצא אחרי עפולה, ובדרך עברתי ברחוב שפרינצק, ולפני הפנייה ימינה למרכז הישן של עפולה ראיתי שפתחו מקום חדש על הרחוב.
כמעט השארתי את הצוואר שלי על הסיבוב, בעודי מנסה להסתכל על השלט של "שדידה". זכרתי בתוך הראש את המיקום, הורדתי את הלקוח ביעד, שילך לישיבה על המיליונים שלו, את מי זה מעניין בכלל, ומיד חזרתי מהר ובזריזות לעפולה, בשביל להספיק לטעום, לחשוב ולכתוב על המקום - ולנסוע במהירות ללקוח ההוא כדי להחזיר אותו. ואז, שוב אני שואל את עצמי למה צריך לנסוע עד לעפולה בשביל למצוא מקום שרק נפתח ומגיש מנה כל כך טעימה עם הרבה תוספות מעולות מסביב במחיר לכל כיס?
"שדידה" נמצאת לא בדיוק במרכז. שפרינצק זה ממש לא המרכז של עפולה, זה אפילו לא ליד הפלאפל של הכדורים עד התקרה, זה יותר מול התחנה המרכזית של עפולה, שנראית כמו התחנה המרכזית של עפולה כבר מעל ל-50 שנה.
בקלות אפשר לפספס את המקום, אבל השם שלו תפס לי את העין ובלם את המונית. יותר נכון להגיד שהאטתי מפאת רעב מתקדם, עד שנהג מאחורי סימן לי שגם הוא בדרך לאנשהוא, אז עם מניירות של נהג מונית מקצועי סימנתי עם היד שלי סליחה, הוא קיבל את הסליחה ועקף אותי. חניתי ונכנסתי פנימה, והרגשתי שדבר ראשון מבחינה מקצועית אני חייב לבדוק מה זה "שדידה".
שמעון, הבעלים של המקום, הסביר לי שמדובר בסלנג פרטי שמתאר סנדוויץ׳ קציצות של אימא, שנועד לבלימת רעב באופן מיידי, במקרים של רעב בין הארוחות. מה שקורה זה שאימא של שמעון לא יכולה לראות את הילדים רצים ואצים מסביב למטבח, אז קצת אז ביס ממשהו טעים ומרדים בתוך לחם, מרגיע ומושיב אותך במקום.
הקציצות אצל שמעון ב"שדידה" הן בדיוק האוכל של בין הארוחות, שעם הזמן הפך לגולת הכותרת של המטבח הישראלי, זה שכולם לומדים לאהוב עכשיו. מאמא של פעם הייתה מוכנה כל היום להאכיל את הילדים שלה ושל כל השכנים בשביל שיהיו קצת רגועים, ושמעון לקח את הרעיון הזה והעביר אותו לדלפק שלו. המלצה ממני: תכינו כרית, זה אוכל שמכניס אותך ישר אל תוך ענן של פיהוקים, במיוחד בצהריים.
שמעון פתח את המקום אל תוך משבר הקורונה. זו לא תקופה קלה בכלל, אבל בער לו לנסות את מזלו במקום החדש. לפי השם של המקום אפשר להבין שלא הולכים להגיש לכם משהו מוכר, ואתם צריכים להבין שאתם מגיעים לכאן בשביל לאכול כריך של בית על הדרך, עם סלטים בצד - וכל זה במחיר לכל כיס - מחיר לתקופת קורונה.
מיד זיהיתי מאחורי הדלפק סירים שטוחים ומהבילים. כאן לא מבשלים על אש גבוהה, וכאן שום דבר לא מוכן על המקום - הכל הוכן ביד אמן לאט לאט. היו על האש סירים עם קציצות בשר, קציצות עוף, תבשיל בקר, תבשיל של גרגירי חומוס אדום שמשמש כתוספת, והסיר הראשון והכי גדול - ותחי המקריות המבורכת של אוכל רחוב בדרכים - זה הטעם של הילדות שלי - קציצות דג מתובלות מידי, שאותן שמעון מגיש בתוך לחם ביתי מתקתק, סוג של חלה של שבת בגרסה מוקטנת, עם שומשום מעל בשביל היופי. הקציצות עשויות מדג מרלוזה ונסיכת הנילוס, עם מלא כוסברה והרבה שום, וזה אשכרה טעם של ילדות. לדעתי דווקא בשר הדגים הפשוטים הוא הכי מתאים לדבר הזה ולמעשה הפלאים של תיבול יתר.
עכשיו להערה מעצבנת: עוד במאה הקודמת הייתי יכול לפעמים להתענג על איזה לוקוס או דג משובח אחר של ים, זה עדיין היה יקר, אבל נסבל. היום, לפי מסורת "הכל ביוקר" שפשטה על עולמנו, דגים טריים של היום נמכרים במחירים הזויים ולא מחוברים למציאות. לכו תנסו היום לקנות דג טרי, יפלטו לכם את הדג ויחד איתו יפלטו לכם גם את הארנק, כאילו הייתם דג בלי אדרה. אני מרגיש שהיום לקנות דג טרי זו חתיכת מכה בארנק, ואז אתה אומר שלום ולא להתראות בצאתך מחנות הדגים, אשכרה בוטיק הקשקש.
ועכשיו לנקמה הטעימה והזולה של "שדידה": שמעון בצע לחם מתוק שהיה על גבול חלה, והתחיל למלא אותו לאורכו בקציצות לרוב, יחד עם נתחים של בטטה שבושלה בתוך הרוטב של הקציצות.
יכולתי על המקום להרגיש את הטעם לפני הנגיסה עצמה. כל זה הגיע על מגש יחד עם שלושה כלים קטנים, אבל לא קטנים מידי, שבהם סלטי הבית של שמעון: סלט גזר טירשי חריף מתוק, סלט סלק פשוט מידי ולא מסובך בכלל, שכדאי לאכול אותו בצד בהנאה, ולא בתוך הלחם בבקשה. היה שם גם סלט חצילים חמוץ מידי שמעקם את הפנים קלות בכל נגיסה.
השילוב המענג של לחם מתוק יחד עם קציצות הדג והבטטה, ללא מליחות היה חוויה מעניינת. שלא תעזו להוסיף חריף, אפילו לא קצת - באתם בשביל הטעם, לא הגעתם לשרוף את עצמכם על הדרך.
כריך קציצות הדג של שמעון מנחם אותך, מרגיע אותך, ואפשר להרגיש איך כל קציצה הודקה בידי אומן, יחד עם הרבה כוסברה ועוד הרבה שום שנמס אל תוך בשר הדגים. אני יודע שקציצות דגים בדרך כלל נוטות להיות קצת מרירות, אבל לא כאן "בשדידה" - נקודת השבירה של הבטטות מעלה את הטעם אל תוך בשר הקציצות עצמן, והרגשתי שזו גאונות לשמה.
לכל נגיסה הוספתי קצת מסלט החצילים מעל, ואכלתי יותר מהחצילים ופחות מסלט הסלק הפשוט. הרגשתי שגם הטירשי יכול לחכות. לא חיפשתי להמשיך להמתיק את הבטטות.
במשך כל הארוחה הזאת חייכתי. אחר כך עצרתי דמעה קלילה, לא צריך להסביר למה, אתם כבר מבינים למה. לא הצלחתי לסיים אפילו חצי מהכריך ששמעון הגיש לי. הפחדתי את עצמי שאהיה עייף מידי אם אתקע הכל. פתאום עצרתי עוד דמעה.
וכמו תמיד, החבאתי את החלק השני של הסנדוויץ' הזה עם מה שנשאר מהסלטים בבגאז׳ של המונית. קניתי עוד סלט חצילים הביתה, סלט חמוץ ומעודן, והרגשתי שככה אני אחייך יותר, גם בבית. מזל שיש אוזניים לבלום את החיוך.
