שלושה פאבים היו לנו ליד הבית בלונדון: אחד ליד תחנת הרכבת, אחד ליד תחנת האוטובוס ואחד שהסתתר בתוך השכונה.
בן דוד שלי, גיא, תמיד אמר לי שהברבור הלבן זה פאב של גנגסטרים, והאמת, אף פעם לא התחשק לי להידקר בסוף יום עבודה , אז מעולם לא הגעתי לשם.
לטורים קודמים של ליאור רפאל:
הפאב היה גם באמצע שכונת המגורים, ובכלל לא במסלול, כך שלא הייתה לי סיבה אמיתית אפילו לעבור לידו, עד שפעם אחת ממש במקרה כשחזרנו הביתה בערב, לקחנו פניה לא נכונה ועברנו ליד.
האמת, הייתי סקרן לראות למה הוא התכוון כשהוא אמר שזה פאב של גנגסטרים, אז נכנסנו פנימה. אין הרבה דברים בעולם שמשתווים להרגשה כשאתה מוצא את הלוקאל (הפאב השכונתי) שלך. הרגשתי כאילו הגעתי הביתה. כאילו זה המקום שלי. לא רציתי לעזוב את הרגע הזה לעולם. זה כמו שאתה שומע שיר טוב בפעם הראשונה, והוא כל כך טוב שאתה שם אותו מההתחלה לפני שהוא בכלל הסתיים, רק כדי שהרגע לא ייגמר.
הרהיטים היו מעץ ישן, אבל לא בקטע מעוצב, אלא בקטע פשוט ישן. רצפת העץ חרקה, והיה שם גם בר בצורת האות רי"ש, חלונות ויטראז', פינת אח עם ספות עור בצבע אדום דם, וחצר מלאה בעצי פרי שגילינו רק כשהגיע האביב, ונפתחו הדלתות החוצה אל הפינה הקסומה הזו.
היו שם כמה זוגות של אנשים מבוגרים שישבו לאכול ארוחת ערב, כמה זוגות צעירים עם ילדים בעגלות, והיה גם איש אחד מבוגר שישב לבד בשולחן, קרא עיתון ושתה בירה, ותחתיו רבץ כלב גדול שלידו נחה קערת מים. אני רק נזכר ברגע הזה ואני שם.
בלי לחשוב יותר מידי התיישבנו בשולחן ליד אחד החלונות. הנר שדלק בשולחן ריצד, ובכל תנועת אור שלו שינה את פני האנשים שישבו סביבנו. הרעש המתקתק הזה של סרוויס ערב, אנשים שמדברים אחד עם השני, צחוק של תינוק, שקשוק הצלחות והכוסות. הרגשתי שאני חיי בשביל זה.
מקום אמיתי ברגע אמיתי
המלצרית הגיעה והניחה לנו את התפריט. זו הייתה חווית הגסטרו פאב האמיתית הראשונה שלי, אוכל ששר שירה נוגה, אוכל של זיכרונות: מקרל בתחמיץ, פיש קייק, ספגטי פומדורו ומה שצד את עיני ישר - נקניקיות עם מרווה, פירה וכרוב סגול שבושל בתערובת תבלינים חמה של קינמון, ציפורן וגרגרי ערער.
כשהגינס השלישית שלי הגיעה, הגיע איתה גם האוכל שהזמנו: פסטה ברוטב עגבניות, נקניקיות מרווה, כרוב ופירה. הרגע שבו פגשה הסכין במעטפת הנקניקייה היה מושלם. המעטפת הקריספית פשוט התפצפצה ונוזלים מהנקניקייה ניגרו על הפירה והכרוב, ומילאו את הכל בטעם המופלא של הבשר והמרווה.
הכל עבד בתזמון מושלם. לא דיברנו הרבה, בעיקר הבטנו אחד בשניה, והיינו פשוט מאושרים להיות. כמה אושר ומלאות היה באוכל הכל כך פשוט ולא יומרני הזה, ואיזה פער היה בין מה שבישלנו בעבודה שלנו לבין מה שאכלנו באותו רגע.
שאלתי את עצמי אז שאלה ששבה וחזרה אלי עם השנים: איזה רגש אני מחפש להוציא ממנה. בצעירותי חשבתי שזה משהו שאתה מהנדס ובונה בקפידה, אבל כשהתבגרתי הבנתי שמכלול החוויה שלי באותו הערב היה קשור למשתנים רבים שלאף אחד אין את השליטה עליהם. זה היה מקום אמיתי, ברגע אמיתי וזכינו שניינו לחוות אותו.
את הערב סיימנו עם חתכת גבינת סטילטון ושתי כוסות פורט, שהיו הדבר הכי הגיוני בעולם בסוף ארוחה כזו. עד היום אני מחפש את הלוקאל שלי פה, בעיר שבה אני גר, אבל ללא הצלחה גדולה. ברור לי שזה עניין תרבותי, ושאצלנו לא נהוג ללכת עם התינוק לפאב של גנגסטרים ולשבת בנחת ליד מישהו שבא עם הכלב שלו, אבל בחיי שהייתי רוצה. גם אם זה רק בשביל רגע אחד של נקניקיית מרווה, עם כרוב סגול ופירה.
כרוב סגול ותבלינים חמים
המצרכים:
2-3 כפות שומן אווז
1/2 1 ק"ג כרוב סגול, פרוס דק
קמצוץ מוסקט
6 יחידות גרגרי ערער
קמצוץ פלפל לבן
קמצוץ גרגירי חרדל
1 מקל קינמון
קמצוץ תימין יבש
קמצוץ קימל
360 מ"ל בלסמי לאונרדי
4 כפות דבש
חופן צימוקים
2 ליטר ציר עוף
מלח (כמה שאתם חושבים שצריך)
אופן ההכנה:
- מכניסים את כל התבלינים היבשים לתוך צרור בד מוסלין (בד כותנה דקיק) או חיתול, כדי שאף אחד לא ינגוס אחר כך בטעות בגרגר ערער או במקל קינמון.
- מחממים שומן אווז בסיר עם בסיס עבה על להבה נמוכה. מוסיפים את הכרוב ונותנים לו להזיע 10-5 דקות, עד שהוא מתרכך. מוסיפים את כל שאר המרכיבים, מכסים במכסה, ונותנים לזה להתבשל כשעה על להבה בינונית.
- אחרי שעה פותחים את הסיר ואם נשארו נוזלים אז משאירים אותו על הלהבה ללא מכסה, עד שכל הנוזלים מצטמצמים לגמרי.
ליאור רפאל הוא ה והבעלים של מסעדת "המבורגר בלויתן" באילת
