המונה טועם מצא קובה בין השדות
(צילום: משה מזרחי)
לפני יותר מדי שנים, מצאתי את עצמי יושב לאכול על הדרך באחד מהדוכנים הרבים בארץ, ובו הבעלים היה מניח שולחן וכמה שרפרפים נמוכים, והלקוחות היו מתיישבים ואוכלים. יום אחד הצטרף אליי בן אדם עם חולצה מכופתרת. הוא ירד מהרכב שלו, הצטרף לארוחה והתחלנו לדבר. אותי עניין מה מביא מנכ׳׳ל חשוב לאכול בורקס בדוכן.
לביקורות אוכל נוספות של המונה טועם:
התשובה שלו הייתה תחילת הרעיון לטור שלי: "לך תסביר לאישה שאכלת ביותר מ-20 שקל ביום", הוא ענה, "בחודש שעבר אכלתי ביותר מ-2,000 שקל". צחקנו ואז נפל לי האסימון - כולנו מחפשים משהו בקטנה על הצהריים בזול.
אותו מנכ"ל גם הוסיף שמספיק לו לסגור פינה קטנה לקראת הצהריים, כי בערב הוא אוכל ארוחת ערב עם המשפחה, אבל עד אז כל אחד אוכל מה שהוא רוצה.
בסיבוב ליד עץ האקליפטוס
השבוע נזכרתי בפגישה הזאת כשלקחתי איתי במונית חייל שאיחר לבסיס. זה היה עוד יום ראשון רגיל, ואנחנו נסענו זריז לבסיס, יחד עם התנועה של הבוקר. ליד הבסיס לא ראיתי שיש יותר מדי אפשרויות לאכול, והערתי את זה כבדרך אגב לחייל שאספתי. אבל הוא לא התרגש ואמר מיד: "לך מסביב עד שתגיע לירקניה, הם עושים קובות כל היום, איפה בדיוק? יש את הדרך מסביב לכיוון הקצה של רמת השרון. לא מספיק ברור? אתה נוסע על הכביש הצר לכיוון השדות, ושם יש סיבוב ליד עצי אקליפטוס, מיד אחר כך תראה את החנות. שם בתוך חנות הירקות מכינים אוכל על המקום".
וכמו מורעב קלאסי, הדבר הראשון שקלטתי בזווית העין היה קובה נבלוסיה, קובה שלפי המראה שלה הייתה אחרי טיגון מדויק ביותר, לא חרוכה משום כיוון, בגוון חום בהיר של בורגול אחרי טיגון
שיננתי את דבריו של החייל בשביל לא לטעות, כי אוכל על המקום זה השם השני שלי. הורדתי אותו ליד הבסיס, והמשכתי לדרך מסביב לבסיס, דרך גלילות-רמת השרון, שזה באמת השם של הדרך, וזה שם שמסביר את עצמו מעולה כי זה בסך הכל דרך קיצור אל תוך רמת השרון.
התחלתי לנסוע על דרך עפר שבמקרה הניחו עליה מעט מדי אספלט, בין שדות של גידולי ירקות לא גבוהים מדי, עם ירקות לרוב שפזורים מסביב. יש עוד ירקניה על הדרך וכנראה צריך קצת לקבל מכה בארנק בשביל להבין שירקות בזול זה לא פה. אבל אני עדיין הייתי חדור תקווה למצוא משהו נעים לכיס וגם טעים, אם אפשר.
אחרי נסיעה קצרה בשדות הגעתי לחנות הירקות המדוברת, או בשמה המלא "בשדות ירקניה". מוזיקה התנגנה ברקע, ומיד בכניסה זיהיתי מגשים של קובות וסירים עם תבשילים בהם אוכל בריח של אוכל אמיתי.
וכמו מורעב קלאסי, הדבר הראשון שקלטתי בזווית העין היה קובה נבלוסיה, קובה שלפי המראה שלה הייתה אחרי טיגון מדויק ביותר, לא חרוכה משום כיוון, בגוון חום בהיר של בורגול אחרי טיגון.
נתתי למוזיקה להקיף אותי. הייתה שם אווירה של אחורי הקלעים במטבח: בנות המקום רצו מסביב למטבח, חולפות על הדלפק, נותנות שירות ללקוחות קבועים וחוזרות אל תוך המטבח מאחורה. ראיתי שם גם את הגברת המבשלת מכינה את הקובות. ביקשתי רשות לצלם והסבירו לי שעדיף שלא. לא? אז לא, אבל לפחות אף אחד לא יגיד לי לא לטעום את מעשה ידיה.
בינתיים, מילאו בתוך המטבח קופסה באורז טרי ישר מהסיר. אחת העובדות נישנשה בהנאה מצלחת פרטית שלה, וזה היה עוד סימן טוב בשבילי.
שאלתי למחיר יחידת קובה וענו לי שזה 10 שקלים, אז לקחתי שתי קובות, כלומר - לקחתי אחת, ומיד חזרתי לקחת עוד אחת. שאלתי לשעות הפתיחה והבנתי שכאן קצרים עם תשומת לב ללקוחות מזדמנים, אבל הבנתי עניין, והמשכתי הלאה.
אז לצלם לא נתנו לי יותר מידי, וגם ככה אפשר לצלם רק לכיוון אחד בלבד. נכנסתי למונית עם קובה אחת ופחות 10 שקלים. עניין אותי לדעת אם זה שווה 10 שקלים, הרי לא חסרים מקומות שבהם אפשר למצוא קובה בזול, אבל צריכים להתקיים כמה תנאי יסוד לקובה מוצלחת: הבורגול חייב להיות מסוג לא דק מדי או עבה מדי, כי יש הבדל של טעם - הבורגול הדק נוטה לא לצלוח את הטיגון והוא גם סופח שמן בשכבה החיצונית שלו, ואז הקובה נוטה להידבק אל החך אחרי הביס הראשון.
קובה בורגול טובה חייבת להיות מבורגול יחסית עבה, וכמות הבשר צריכה להיות כזו שלא תבייש את התואר "מנה בשרית". אוי ואבוי למי שמכין בורגול עם שכבה עבה מדי של בורגול, אליו לא חוזרים יותר כי כבר מבינים את הקטע - אם באת לאכול משהו בשרי, אתה לא נהיה ברגע טבעוני. הבשר שבתוך הקובה גם צריך להיות טחון אך ורק פעם אחת - זה לא בשר לתינוק, כאן צריך להרגיש את הטעם דרך הבשר בנגיסה בקובה. הבשר לא צריך ליפול מהקובה גם אחרי הנגיסה, אלא צריך להישאר לח ומלא טעם ולהיאחז בדפנות הקובה בעדינות.
אז כמו שכתבתי קודם, חזרתי למונית עם קובה אחת, לא התאפקתי והתחלתי לאכול בישיבה מול ההגה. במצב הזה לא יכולתי לנהוג כי נהניתי מידי, אז המשכתי לאכול בשקט.
זו לא קובה גדולה מידי, ומיד הבנתי שאני צריך לקנות עוד קובה אחת, אז יצאתי מהמונית וחזרתי לקנות עוד אחת, ושוב לא טעיתי - הם באמת מכינים את הכל על המקום, בלי צחוקים בכלל, וכל זה קורה בתוך חנות ירקות על דרך עוקפת, עם מגש קובות שמחכה לך בכניסה. בירקניה הזאת יש עוד מלא קובות, כנראה למביני עניין, אבל אני ברחתי אחרי שתיים בלבד, למרות שעקרונית יכולתי לרדת על מגש שלם של קובות בקלי קלות.
