המונה טועם הגיע לפיצה המחתרתית של תל אביב
(צילום: עידו ארז, ירון ברנר)
לפני הרבה מאוד שנים, על רחוב הירקון בתל אביב, ליד השגרירות האמריקאית, הייתה מסעדה אדומה ועליה שלט ענקי: שיקגו פיצה פאי פקטורי. וכשמה כך היא הייתה - לא יודע לגבי השיקגו או מה הקטע עם הפקטורי, אבל כשהיית מגיע למקום, מחכה בתור ויושב, היית מקבל לשולחן צלחת מתכת מוגבהת (יען תבנית עם דופן), ובתוכה הייתה פיצה גבוהה עם בצק מותפח שעליו רוטב וכל התוספות.
בהתחלה עוד היינו מזמינים כל אחד לעצמו פיצה, אבל אחרי זמן מה למדנו להבין שהפיצה פאי פקטורי זה המקום הכי חסכוני ומשביע בתל אביב, כי שם מתחלקים במנה עם שתייה, וכולם נהנים.
אף פעם לא כתבתי על פיצה במדור, ועכשיו זאת הפעם הראשונה: השבוע אכלתי את הפיצה פאי של מאפיית זומר בתל אביב, והיא הצליחה להחזיר אותי לימים טובים יותר. אז תנו לי לסכם לכם את הסיפור: המנה גדולה, התוספות מעולות, התמורה שווה ומושקעת ביותר והקראסט של הפיצה פאי מושלם.
לפני קרוב לעשור התחיל בתל אביב טרנד של פיצות דקות. תל אביב אוהבת טרנדים, רק הבעיה היא שהטרנד הזה עדיין לא נעלם - אני קורא לפיצה הדקה פיצה קרקר, כי זה כמו קרקר, וזה גם בערך העובי. בעידן הפיצות הדקות, כמה שיותר דק הרי זה משובח. אם אתם לא מתחברים לקרקר תוכלו לקרוא לזה גם פיצה קלקר - בוא נפתח את הבצק עד שנצליח לראות דרכו, נשים עליו את התוספות, לא נורא עם חלק מהבצק יתנפח ויתפוצץ, מה זה משנה? העיקר פחות ופחות. בתל אביב יש אפילו פיצרייה שאף תוספת שלה לא טעימה בשום שילוב, וזה באמת הישג, אבל הפיצה דקה ודקיקה, ומכאן תהילתה.
הקראסט של הפיצה הזאת משובח מאוד. זה קראסט כזה שעושה רעש ומתפצפץ בחלל הפה
אחר כך הגיע גם הטרנד של פיצה במשקל. בוא נשקול לך את הפיצה ותשלם עליה מחיר תלת-סיפרתי. לא מפריע לכם נכון? אחר כך נחמם לך אותה קצת בתנור, ויאללה לך לדרכך ואל תשכח לקחת ביציאה את השלט "טמבל".
אצלנו בבית הפסקנו להזמין פיצות, כי עם השנים הבנתי שסגירת הפינה הזאת כל כך בינונית, שעדיף להכין פיצה בבית. אפילו פיצה פיתה יותר טובה מהפיצה שמגיעה מהפיצריות, וזה לא מצדיק אף פעם את התשלום. זה תמיד מגיע מעוך, פושר וכאמור, גם לא שווה את הכסף: הקרטון לא מצליח לשמור על החום, הנסיעה בתוך התיק לחות של השליחים לא בדיוק עוזרת לפיצה להישאר קריספית. אתה רוצה פיצה? סבבה, סע לפיצרייה ותאכל על המקום ישר מהתנור, זאת הדרך היחידה מבחינתי לאכול פיצה.
הייתה גם תקופה שבה הגיעו לארץ הפיצות העלק אותנטיות מאיטליה: פיצות מבצק פתוח וחופשי על תנור אבנים ארומטיות בכאילו. זה נראה כמו לקוח מסרט מצויר - והתנור נראה כמו הבית של ברבאבא. גם זה לא עובר אותי. אנחנו הישראלים, ואל תסלחו לי על ההכללה, אוהבים לקבל לשולחן פיצה שקודם כול תשביע את הבן אדם ועל הדרך, אם היא טעימה, עוד נחזור לאכול אותה.
פיצה בלי משלוח
המסקנה שלי היא שאחרי שאכלתי במאפיית זומר בתל אביב פיצה היא שפיצה צריך פשוט לאפות. במאפיית זומר האופה מכין פיצה ואופה אותה בתנור. לא צריך להיות טבח או שף דמיקולו בשביל להכין פיצה. זה קודם כל מתחיל מהבצק כי פיצה היא מאפה, ומה יותר מדויק ממאפייה מעולה שלומדת להכין פיצה מעולה בשעות הערב עד הלילה לקהל לקוחות מקומי בלבד? ולא, אין כאן משלוחים, ובצדק רב.
לפני כמה שבועות הגעתי לקראת ערב למאפיית זומר, שנמצאת ברחוב פרישמן פינת דיזנגוף בתל אביב. היתרון שלי כנהג מונית זה שיש חנייה למונית ממש מול המקום עצמו, למרגלות תיאטרון בית ליסין. מאפיית זומר היא סוג של כוך קטן, שנראה משהו שבין שווארמייה לבר. בהתחלה הייתי בטוח שנכנסתי למאפייה, אבל אז ראיתי מאחורי הדלפק פיצות עבות. ישר נדלקתי - "מה זה?", שאלתי שאלה בסגנון של תשובה. ענו לי שבשעות היום באמת מדובר במאפייה, אבל בערב מכינים שם פיצות, וממשיכים למכור את הלחם שנשאר מהבוקר יחד עם פיצות, ככה כבר שנה וחצי.
בפיצה קלאב של מאפיית זומר מוציאים פיצות רק ללקוחות שאוכלים במיידי במקום, אז טעמתי בשבילכם משלל הפיצות, כשאני מנסה לברר ולבחון מה הפיצה הכי טעימה. אבל עוד רגע נגיע גם לזה. אני רוצה רגע להתחיל דווקא עם הקראסט, הצד של הפיצה שנוגע בתבנית. הקראסט של הפיצה הזאת משובח מאוד. זה קראסט כזה שעושה רעש ומתפצפץ בחלל הפה, לא מתעקש יותר מדי, חס וחלילה, אבל אי אפשר להתעלם מקיומו וקשה שלא לחגוג עליו.
אני כבר רואה ויכוחים על הפינה של התבנית - טעים או לא טעים? כאן אצל זומר דרשתי חתיכה עם מקסימום קראסט. יש כאן חצי מנה עד 14 שקלים, ותאמינו לי שבתוך תל אביב זה זול. למנה שלמה תשלמו מקסימום 26 שקלים עבור מלבן לא קטן בכלל.
הפיצה הכי טעימה בקולקציה שלהם היא הבלקנית, שאותה אתם רואים בתמונה יחד עם חצי פיצה אדומה. אין לי בעיה עם הפיצה האדומה, הגבינה גם מעולה, אבל כשיש יותר מדי עגבניות זה יוצא קצת חמוץ, והבלקנית, לעומתה, מלאה כל טוב, כאילו הכניסו לתוכה את כל האזור שלנו: בצל סגול (זה הבצל שהוא קצת פחות בצל בטעם ובריח), זיתים, פרוסות דקות של פלפלים ירוקים לא עדינים (במתכוון), עשבי תיבול, מוצרלה וגבינת פטה בסגנון "אם כבר, אז כבר".
היה שם קצת - אבל ממש קצת - רוטב עגבניות, והתמונה של הפיצה לפני ההכנה נראתה לי כמו ציור. כשאתם מזמינים אותה חכו רגע, תנו לפיצה לנוח על הנייר, ושלא תעזו לקחת בסיס מקרטון, זה מפספס את הטעם של הקראסט. התמקמו בחוץ על שולחן ואכלו בהנאה.
החיים חולפים מהר מדי בתל אביב. הסתכלו על אנשים שממהרים מידי לשומקום ותיהנו, אחר כך חכו בסבלנות שהפיצה תתקרר בעדינות, בשביל לא לקבל כווייה, חס וחלילה. אחר כך הריחו את השילוב המדהים של "יותר מידי מרכיבים", וקחו ביס ישר מהפינה עם הקראסט. האמינו לי, הרעש ששמשמיע הקראסט של הפיצה של זומר עושה נעים בין האוזניים. אחר כך כבר לא תשמעו כלום. אכלו את כל המנה, אל תיקחו הביתה, זה מאבד מהאפקט המתפצפץ, ותתכננו את הפעם הבאה שבה תגיעו לאזור לאכול את הפיצה המחתרתית של תל אביב. ואם תהיתם אז מסתבר שאפשר לשבוע וליהנות מפיצה במרכז תל אביב, בלי לקבל מכה בארנק.
