ההיסטוריה של היין בניו זילנד נראית במבט ראשון קצרה: בעוד יינות ישראל המודרנית החלו לפרוח עם הגעתו של הברון רוטשילד בשנת 1882, יינות ניו זילנד, העשויים מזני ענבים אירופיים קלאסיים, זמינים במדינה הדרומית בעולם רק משנת 1980. הזן המככב היום בניו זילנד, הסוביניון בלאן, הגיע לשם בשנות התשעים. בהמשך, לאחר כעשור, הגיע גם הזן האדום, פינו נואר, ושניהם יצרו למדינה את המוניטין הבינלאומי ביינות וגם נוכחות משמעותית בשווקים בינלאומיים.
במקור, יקבי ניו זילנד הוקמו כדי לשרת את השוק המקומי הקטן, הפועל בתוך כלכלה מוסדרת מאוד. בשנת 1985 הממשלה עברה להאיץ את הסרת המחסומים נגד ייבוא יינות מעבר לים, ואפשרה ליקבים אוסטרלים להתמודד באופן שווה בשוק ניו זילנד עד 1990.
מתוך צורך לפעול, וכתוצאה מאובדן כבד של נתח השוק המקומי, יצרו הייננים מהלך ייצוא מתמשך. ערך ייצוא היין של ניו זילנד זינק מ-18 מיליון דולר ניו זילנדי (45 מיליון שקלים) בשנת 1990, לעלייה צפויה של 2 מיליארד דולר (5 מיליארד שקלים) עד סוף שנת 2020.
"פה בעצם ההבדל המשמעותי שקרה בניו זילנד, ולא קרה בישראל", מספר מומחה היין יוסי בוזנח, "בשנות התשעים היקבים הניו-זילנדיים פנו לממשלה שלהם ואמרו לה – או שאתם משקיעים בנו והופכים אותנו לתעשייה שתשגשג בעולם ותקצור פרסים, או שנישאר מאחור. הממשלה הבינה מיד שזהו מקור לפיתוח והשקעה, והקימה את "גוף המגדלים והייננים" – שבו חברים 98% מכל היקבים בניו זילנד. גוף זה אחראי על תחיקה, שיווק, פיתוח ובעצם דואג לכל מה שהיקבים הניו-זילנדיים צריכים לדעת, לעשות, להתפתח ולהתקדם.
"בישראל למשל, יש את מכון היין, את מכון התקנים ואת מועצת הגפן והיין – אבל למעשה, אין שום גוף חוקר בישראל, שמרכז מידע עבור כל היקבים בארץ, נותן להם מידע על הדברת מזיקים, שינויי מזג אוויר, מחלות, שיווק משותף בחו"ל וכדומה. ענף היין בישראל קופץ כמו כדור טניס, אחת לכמה שנים, בין משרד החקלאות, למשרד התמ"ת ולפעמים אפילו משרד הבריאות. הסדר והחשיבה המתקדמת לטווח הארוך - זה בעצם מה שהזניק את יינות ניו זינלד, והשאיר את יקבי ישראל הרחק מאחור".
השקעות גדולות של חברות זרות
אבל אם חוקרים את ההיסטוריה של היין בניו זילנד, נראה כי גפנים היו שכיחות גם בגני המתיישבים המוקדמים באיים. סמואל מרסדן, מיסיונר אנגליקני, נטע גפנים לראשונה במפרץ ביי בשנת 1819; היינן הראשון ברשומות המדינה היה הסקוטי ג'יימס באזבי, שמונה לתושב הבריטי הראשון במדינה; וכאשר החוקר הצרפתי, דומונט ד'אורוויל, ביקר את באזבי באיזור וויטנגי בשנת 1840, הוא קיבל "יין לבן קליל, נוצץ מאוד וטעים ביותר", כך על פי דיווחים מאותה תקופה.
כמרים ואיכרים צרפתים, חופרי שוחות קרואטיים ואחרים שימרו את הלהבה שהצית באזבי לאורך המאה ה-19. אולם מחלות, כמו טחב אבקתי, כנימת הפילוקסרה ההורסת גפנים, ויחד עם תקופת היובש בשנות העשרים של המאה הקודמת, דאגו להרוס את החלום ליצור תעשיית יין פורחת.
שנות השלושים היו עדות לצמיחה הדרגתית, אך לא מרהיבה. תעשיית היין פרחה במהלך מלחמת העולם השנייה - אז הוטלו מיסים על יינות מיובאים - והרחבת הגפנים נמשכה. במהלך שנות החמישים והשישים, נכנסו שורה של ויתורים חקיקתיים לענף היין, כולל ויתור פיקוח על כמויות היין המינימליות שניתן למכור על ידי ייננים ורישוי של מסעדות המציעות יין.
בניגוד לישראל, מאפיין יוצא מן הכלל שקרה בניו זילנד בשנות השישים והשבעים היה השקעות כבדות של חברות זרות - אוסטרליות ואמריקניות. שנות השבעים בניו זילנד הביאו גם לשיפור כללי באיכות היין ובדגש כבד על ייצור יינות לבנים קלים, פירותיים, מעט מתוקים, בהתבסס על הזן העיקרי שגדל באותן שנים: מולר-ת'ורגאו.
בעשורים האחרונים רוב חובבי היין בניו זילנד פיתחו טעם ליינות יבשים לחלוטין, המיוצרים מזנים קלאסיים כמו סוביניון בלאן, שרדונה, פינו גרי ופינו נואר, השולטים גם כיום בתפוקת הענף. יין מילא גם תפקיד מפתח בהופעתה של תרבות בתי הקפה המשגשגת כיום במדינה.
בשומות משובחות וטעמים נפלאים
כיום, יקבים חדשים צצים בניו זילנד, מנורת'לנד ועד מרכז אוטגו. לפני שלושים שנה היו פחות ממאה יקבים בניו זילנד; וכיום תעשיית היין במדינה מונה יותר מ-770 יקבים (לעומת כ-300 בישראל), כאשר שטח הכרמים הכפיל עצמו פי שישה. תעשיית היין שולטת ויוצרת בכל שנה חברות חדשות, יינות חדשים ותוויות חדשות.
עם אוכלוסייה של 4.9 מיליון אזרחים, תושבי ניו זילנד צורכים 20 ליטר יין למבוגר מדי שנה (בישראל הצריכה לנפש עומדת על כ-3.7 ליטר), כשליש מתוך זה מיובא ממדינות אחרות, בעיקר אוסטרליה.
חשוב לזכור שהסיבה לכמות היקבים הקטנה יחסית בישראל נובעת מכמה דברים, אך העיקריות שבהן (ללא קשר לגודל המדינה או הכרמים) היא שתושבי ישראל לא צורכים יין כמו תושבי ניו זילנד, שצורכים פי שבעה יין לנפש בכל שנה. בניו זילנד יש קהל שמחבב את הייצור המקומי, וזאת מבלי לקחת בחשבון את הייצוא של ניו זילנד לכל העולם. חוץ מזה, להיות בעל יקב או יינן בישראל - זו עבודה לא פשוטה, שבמסגרתה צריך להשיג רשיונות מגופים ממשלתיים ולשלם לא מעט מיסים - וזה עוד לפני שבכלל מועכים ענב אחד כדי לייצר יין. בעוד ניו זילנד מעודדת את התושבים בתעשיית היין, בישראל המלאכה קשה שבעתיים כי אין גוף שמפקח או מסייע לתהליך.
בשנות השמונים ייצרו יקבי ניו זילנד, במיוחד באזור מרלבורו, יינות סוביניון בלאן מצטיינים. בשנת 1985, סוף סוף זכה יין סוביניון בלאן אחד - מיקב "קלאודי ביי" - לתשומת לב בינלאומית, קצר את שבחי המבקרים ומשך את עין חובבי העולם ליינות ניו זילנדיים. מבקר היין ג'ורג' טבר כתב כי "קלאודי ביי" הוא "מה שאנשים רבים רואים כסוביניון בלאן הטוב בעולם". אוז קלארק כתב כי הסוביניון בלאן הניו זילנדי הוא "ללא ספק האיכותי בעולם", ואילו מארק אולדמן כתב כי "סוביניון הבלאן הניו זילנדי הוא כמו ילד שירש את הטוב משני ההורים - ניחוחות אקזוטיים שנמצאים בעולם החדש והעוקצנות והחומציות של סוביניון בלאן של העולם הישן". כיום יקב קלאודי ביי הוא נושא הדגל של יינות ניו זילנד בעולם – והיקב החשוב ביותר באזור מרלבורו. כרמי היקב ניטעו בשנת 1983, וכבר בשנת 1985 הפך היקב לשגריר תעשיית היין הניו זילנדית.
לישראל לא מגיע מגוון גדול מדי של יינות מניונזילנד. בחנויות היין תוכלו למצוא כמה יינות נחמדים של יקב "מאד האוס" שהפך פופולרי מאוד לאחרונה, יקב "וילה מריה", יקב "נד" ויקב "מרלבורו". עם זאת, רוב יקבים אלו מביאים לישראל את הסדרות העממיות עד הבינוניות שלהם, וקשה מאוד למצוא בארץ את סדרות הפרימיום שלהם, לעומת יקב "קלאודי ביי" שמוכר את היינות שלו ברשת יין בעיר. בין יינות היקב שכדאי להכיר יש את הסוביניון בלאן האייקוני של היקב; הפינו נואר הרך והאלגנטי מבציר 2018; השרדונה המפתיע והמדויק; וגם את יין טה קוקו - סוביניון בלאן פורץ מוסכמות, המיוצר בשיטת תסיסה שונה מזו האופיינות ליינות מהזן הזה.
אבל אחרי הכל, חשוב לזכור שיינות ניו זילנד מצליחים בעולם לא רק בשל מדיניות ממשלתית חכמה, אלא גם בשל איכות היינות, הבשומות המשובחות והטעמים הנפלאים.
